מעלת השמחה

"וַיֵּאָסְפוּ כָל-הָעָם .... וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה .... בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי .... וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל-הָעָם .... וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱ-לֹהִים .... וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ לה' אֱ-לֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:  וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה, ח' א'-י')

פסוקים אלו מספרים לנו מעט בלבד מהמתרחש באותו מאורע.
המועד - ראש השנה, כשהעולם בכלל והיהודים בפרט נדונים על מעשיהם בשנה החולפת.   ומי לא יחשוש בעמדו לדין?
התקופה - לאחר חזרת חלק מעם ישראל לארץ הקודש, במטרה לבנותה מחדש ולהקים את בית המקדש.
המצב הרוחני באותה התקופה - קשה מאד. רק שבעים שנים לפני כן יצא העם לגלות, לאחר מלחמה קשה על ירושלים וחורבן בית המקדש.
בין השבים היו גם זקנים שזכרו את בית המקדש הראשון בתפארתו, "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" (עזרא, ג' י"ב).
עם זאת, ואין כוונתנו להביע התייחסות שלילית לבני הדור ההוא מסיבה שנבאר בהמשך, בני הדור היו רחוקים מלקיים תורה ומצוות.   הקשיים הרוחניים שעמדו מולם, והקשיים הגשמיים שגרמו להם שכניהם (השומרונים ועמים אחרים שרצו למנוע בכל מחיר את הקמת בית המקדש ויישוב הארץ ע"י יהודים. בערך כמו בימינו), די ייאשו את העולים.
יש לזכור שהמצב בארץ הקודש היה בלתי נסבל. האדמה היתה מתובלת במלח וגפרית, בכדי למנוע ממנה לפרות ולהצמיח.  במשך עשרות שנים הארץ לא הצמיחה כלום, עופות לא התעופפו להם בשמי הארץ, ובעלי חיים גוועו מרעב ומצמא. הישובים היו הרוסים לחלוטין. העולים הגיעו ללא הכשרה מעשית לחיי היום-יום, ומניחים אנו שהנוסטלגיה שתקפה את הזקנים שזכרו את בית המקדש הראשון, היתה רחוקה מלהועיל לדור הצעיר, בלשון המעטה.
היכן נפתח ונקרא ספר התורה ככתוב בפסוקים הנ"ל? בפרשת התוכחה (ה'קללות' שבפרשת כי תבוא בספר דברים)!
לא די בקשיים הגשמיים להקים מחדש את בית המקדש וליישב את הארץ, שעמדו מול העולים.
לא די בקשיים הרוחניים שהיו לעולים.
לא די שהעולים עומדים ביום הדין, ונידונים על מעשיהם. בכל זאת, רק שבעים שנים לפני כן אבותיהם נענשו באופן החמור ביותר שיש.
לא די בכל אלו, אלא עוד 'במקרה' ספר התורה נפתח בפרשת התוכחה (ה'קללות' שבפרשת כי תבוא בספר דברים).
במצב שכזה, אומרים לעם "אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ...". נהפוך הוא - שימחו בה', כי השמחה, למרות כל ה'צרות' שלכם, היא מקור החוזק שלכם והיא תציל אתכם.
העולים היו יהודים בדרגה רוחנית גבוהה בהרבה משל בני דורנו. בכל זאת, הם זכו לעלות לארץ הקודש ולהקים את בית המקדש, על כל מה שמשתמע מכך. משמע שהדרישה מהם לקיים את מצוות התורה, הינה בדרגה חמורה הרבה יותר משל בני דורנו, ומכאן שעוונותיהם כביכול חמורים משל בני דורנו.
עלינו ללמוד מהארוע שחוו אבותינו, מספר דברים:
  א)  כאשר הקב"ה רוצה קיום של מצוה מסוימת מיהודי כלשהו, אין הכרח מצידו לבדוק האם יהודי זה זכאי למצוה או לא.   הקב"ה רוצה לזכות את היהודי במצוה, קלה או חמורה, וכך יהיה!  "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה" (קהלת, ח' ד'), וכן "כִּי אַתָּה ה' כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ" (יונה, א' י"ד).  עלינו מוטלת החובה להאמין בכך.
  ב)  אין זה משנה מהי דרגתו הרוחנית של יהודי כלשהו, או מעשיו. ייתכן שהוא גדול שבגדולים או קטן שבקטנים. הוא עדיין בנו של הקב"ה.
  ג)  גם אם חס ושלום יהודי עובר כביכול על כל מצוות התורה, אל לו להתייאש מאהבת ה' אליו. אדרבא - שישמח בה'.
  ד)  גם במצב הרוחני הנמוך ביותר שיכול יהודי להגיע אליו חס ושלום, על היהודי לדעת שבכך שהוא שמח בה', ואפילו אם זו הזכות היחידה שעומדת לו, אדרבא - מצבו טוב ביותר משום שהוא בוטח בה' ביטחון מלא ולא מסתמך על זכויותיו שנוצרו ע"י קיום מצוות.
עלינו לדעת שבימינו, ביטחון מלא בה' יכול להיות ליהודי שאין לו שום זכות, אפילו לא ברית מילה, אלא כביכול רק חטאים עוונות ופשעים. אם למרות כל זאת, הוא עדיין בוטח בה' ומאמין שה' אוהב אותו ויסלח לו, הרי זה בטחון מלא ומושלם.
ואת זה אפשר להשיג רק באמצעות השמחה!  "כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה, ח' י')

כיצד מגיעים לשמחה? זו שאלה קשה ביותר. לכל אחד יש משהו שמשמח אותו יותר - ילדים, מוזיקה, בדחנים, לימוד תורה וכו'.
כל אחד צריך לבחור את מה שגורם לו לשמחה, ולדבוק בזה בכל מאודו. ואל לו ליהודי לשים לב למה שגורם שמחה לאחרים או למה שאחרים טוענים שרק דרך מסוימת היא היא הדרך הנכונה.  קל וחומר אם יטענו באזניו, ויביאו על כך הוכחות אין ספור, שיהודי שרוצה לעלות במדרגה הרוחנית ולקבל תוספת קדושה, עליו להצטער ולהתענות על מה שפגם עד היום, ובכך לנסות לכפר על רוע מעלליו, ואולי ה' יסלח לו.

רבותינו הסבירו שהשמחה לא נכללה בתוך תרי"ג המצוות, משום שהיא כלולה בכולן. קיום של מצוה כלשהיא ללא השמחה, אינו קיום המצוה.
כל כך חמורה מצוות השמחה - "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים, כ"ח מ"ז).
אם עבדת את ה' א-להיך בלי השמחה, הרי שכביכול לא עבדת את ה' א-להיך.  הרוצה לדעת מה עתידו של מי שאינו עובד את ה' בשמחה, יוכל לקרוא זאת בהמשך הפרק בספר דברים.

הבעל שם טוב הסביר שכאשר יהודי רוצה לשמוח בעבודת ה', השטן מכניס בליבו עצבות וגורם לו לחשוב שהשמחה הינה עברה גדולה, למעשה רק על ידי שמחה נעשה היהודי בעל תשובה ממש, ונהפך לבבו מלב אבן ללב בשר (שומר אמונים, מאמר צהלי ורני, פרק ט').

המגיד ממזריטש, ממשיך דרכו של הבעל שם טוב, הסביר את מעלת עבודת ה' בשמחה, באופן הבא:
משל לאדם שבא לבקש בקשה מאת המלך. ברור שאם יבוא אל המלך בתחנונים ובבכי, המלך יתן לו את מבוקשו מכיון שהוא רחום וחנון ואינו יכול לסבול את הדמעות.
לעומת זאת, אם יבוא אל המלך בשמחה ובפנים צוהלות, בודאי ובודאי ישפיע עליו המלך מכל טוב, מכיון שהוא גורם שמחה למלך.

"לפום צערא אגרא" (מסכת אבות, ה' כ"ג).
משמעותו של פסוק זה הינה שלפי כביכול הצער או הטורח בלימוד התורה או בקיום מצוה, כך יהיה שכרו של הלומד או מקיים מצוה.

בדף על השכר הבאנו מדברי רבותינו ש"מדה טובה מרובה חמש מאות על מדת פורענות" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, תוספות י"ז ב').
ניתן להבין שאם השכר נקבע על סמך הצער כביכול שיש ליהודי בלימוד תורה או קיום מצוות, הרי שהשכר שיקבע לו על לימוד תורה וקיום מצוות מתוך שמחה הינו לפחות פי חמש מאות.    בספר ארחות צדיקים, בשער השמחה, קובע המחבר "וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא".

הואיל וכעת ניתן לטעון שיהודי ילמד תורה ויקיים מצוות לשם שכר, על כן לימוד התורה וקיום המצוות אינם לשם שמים.  אלא שאין מי שיכול לתאר ולשער את השכר הצפון לנו לעולם הבא.   "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תהלים ל"א כ').   עוד יש לזכור ש"רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו'" (תלמוד בבלי, מסכת מכות, כ"ג ב').   מכאן יש הכרח לאמר שיהודי הלומד תורה ומקיים מצוות לשם שכר, עושה זאת בכדי לשמח את הקב"ה שרוצה לזכותו בשכר, כאשר ליהודי אין כלל הבנה באותו שכר.  כלומר, היהודי לומד תורה ומקיים מצוות לכאורה לטובתו העצמית בעולם הבא, אולם מכיון שלא ידועה לו מהי טובתו העצמית, ומכיון שרצון הקב"ה הוא שתהיה ליהודי אותה טובה עצמית, שתתגלה רק בעולם הבא, הרי שבפועל יהודי זה לומד תורה ומקיים מצוות לשם שמים, בשמחה.

הבאנו עניין זה דוקא בדף על מעלת השמחה ולא בדף על השכר, בכדי להראות עוד צד של תועלת השמחה שהיא היא העיקר ולא השכר עצמו.

"ואמר לי רבי מה נשתנה ישעיהו בן אמוץ מכל הנביאים שהוא היה מתנבא כל הטובות וכל הנחמות לישראל יותר מכל הנביאים אמרתי לו בני מפני שהוא היה מקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה יותר משאר כל הנביאים" (תנא דבי אליהו רבה, פרק ט"ז, ט').

"ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות וכו'... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר (מלכים ב', ג' ט"ו) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'." (תלמוד בבלי, מסכת שבת, ל' ב').

"וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ א-להים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם:  וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים" (שמואל א', י' י'-י"א).

"א"ר יונה יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח" (תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, כ"ב ב')

מהמקורות הנ"ל ניתן ללמוד שהשמחה בה', בין אם צריך מוזיקה כדי לעורר אותה ובין אם צריך להתחבר עם אנשים שמחים ובין אם בדרך אחרת, מביאה את היהודי להתקשרות כל כך חזקה בהקב"ה, עד כי יהודי זה יכול להגיע ממש ברגע אחד לדרגת נביא.

בדף המדבר על הדרך שבחרנו לקיים עבודת ה', ציינו מקורות המסבירים בצורה פשוטה ביותר למה יכול לזכות יהודי שמח ומשמח.

"יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'" (תהלים, ק"ה ג', וכן דברי הימים א, ט"ז י')

יִשְׂמַח צַדִּיק בַּה' וְחָסָה בוֹ וְיִתְהַלְלוּ כׇּל־יִשְׁרֵי־לֵב (תהלים ס"ד י"א)

"והראנו בבנינו ושמחנו בתיקונו" (תפילת מוסף לשלוש רגלים)