פרק 9 : רוח המים

אני לא ידעתי מה עלי לעשות, לא הייתה לי אפשרות לחזור אחורה, לכן נזהרתי מאוד והנחתי רגל בעדינות על קרש העץ המובילה למערה ממולי והתחלתי להתקדם בזהירות ועניי מפוחדות מבייתות קדימה שלא אפחד מהגובה הרב, צעד אחר צעד הגעתי בזהירות לאמצע הדרך ומהפחד התחלתי להזיע המשכתי צעד אחד נוסף, הנהר השמיע רעש של מים גועשים התחלתי להרגיש רוח שכמעת גרמה לי לאבד שיווי משקל וליפול אל הנהר אך הצלחתי לחזור לשיווי משקל ומהלחץ הזעתי ומהמצח שלי נפלה טיפת זעה לכיוון האגם מיד התכוונתי להמשיך בצעד קדימה בעדינות אך שקט שרר במקום לא שמעו את האגם הסוחף עוד, ליפני שהספקתי להעיף מבט אל הנהר מתחתי הרגשתי שיד רטובה דוחפת אותי אל אחורה אל המנהרה שמימנה הגעתי ודמות של אישה ממים מביטה בי "לא אוכל לתת לך לעבור אלסטורו," אני שנדחפתי אל המנהרה שאלתי "מי זה אלסטורו למה כולם קוראים בשמות מוזרים?", ענתה דמות המים המסתורית אני היא מלינדה רוח המים העתיקה יותר מהדרקונים עצמם, בשביל לעבור עליך לומר לי למה אתה נימצא במערה המוכתמת?", אני לא הבנתי על מה היא מדברת הרי מי ששלחה אותי זו הייתה אופליה שאמרה לי שדרך פה אוכל להגיע אל העיר מתחת לחומות, עניתי למלינדה "אין בכוונתי להיות חצוף אך אופליה אמרה לי לעבור דרך פה להגיע אל העיר מבלי להיתפס" מיד ששמעה מלינדה את השמה של אופליה היא נראתה כועסת ואמרה בטון רועם וצורם לאוזן "איך אתה מעז לעסות אם בת השטן הזו עסקאות אתה אמור להרוג אותה על כך שהיא שיתפה פעולה אם הונידאסי אך אתה מעז אלסטורו", עניתי בקול מפוחד "לא הייתה לי בברה אחרת הילד הנרי היה מת" ענתה מלינדה "אלסתורו כמה גלגולים עברתה?" אני לא הבנתי מה היא רוצה מימני, אמרתי "שמי טאי ולא אלסטורו אני בן 14 וחצי, ומזה אלסטורו?" שאלתי, ענתה לי מילינדה "אם כך אתה עוד לא מוכן טאי למה אתה פה?", עניתי לה "אני פה כידי למצוא את אוריטיל", "אוריטיל, למה אתה מחפש אותו" אמרה מלינדה מופתע וניראה שהיא עצובה, עניתי לה "אני צריך לעביר לו מידע", אמרה לי מלינדה בקול עצב "אני חשה בחוסר איזון בעולם בניי בסכנה, אני רוצה לבדוק שהכול בסדר איתם כך אותי לעולמך אלקודה", אני איבדתי כול היגיון בהתחלה היא אומרת ששמי אלסטורו ואז אלקודה מה זה כול השמות האלה?? אני פשוט טאי, עניתי לה "בסדר אבל את רוח המים העתיקה ובבדאי חזקה, למה אינך יכולה ללכת לבדך?" ענתה מילינדה "ליפני 400 שנים אחד מגלגולך הקודמים כלאה אותי פה בכדי להגן עלי מהעתיד שעלול לפגוע בי, ואמרה "שרק ביום שהוא ישוב, הוא ישחרר אותי.

"אנא ששחרר אותי אני רוצה ליראות מה קורה בעולם למעלה אני מרגישה בחוסר איזון" אמרה מילינדה בקול מתחנן. אני קצת היססתי אחרי הקול זה עתה פגשתי אותה אך אוכל לבטוח בה אבל משהו הרגיש לי שהיא דוברת אמת, לכן שאלתי "מה עלי לעשות?", ענתה לי מילינדה, "עליך רק לעצום עניים ולומר "חותם הירח שחרר את בת חסותך"", עשיתי כדבריה עצמתי את עניי וניסתי להתרכז וחזרתי אחר מילותיה. פתאום רוח פרצים פרצה במקום למשך כמה שניות והרגשתי שרגלי מתרוממות באוויר, וכשפתחתי עניים, רוח המים מילינדה נעלמה. המים נשאו אותי אל העבר צודו השני של פתח המערה, רגלי המערה החשוכה החלה להתבהר באור קריסטלים מועט, משכתי במערה מספר רגעים כאשר הקריסטלים ממשיכים להאיר את דרכי, לאחר זמן מה של הליכה, הבחנתי בדלת גדולה מעץ ישן וכבד, אך לא היה מנעול או מקום אחיזה כלל, רק חריץ בצורת ירח. אחזתי בתליון שסביב צווארי, ומיששתי אותו באצבעותיי אך הרגשתי בו משהוא שונה, הרמתי אותו והעפתי בו מבט וכמעט שלא זיהיתי אותו, על חצי הירח נוספה אבן חן כחולה במרכז, לא הבנתי אך זה הגיע לשם, בן רגע האבן החלה לזהור באור תכלת יפיפה ומרהיב לעיין, התליון החל למשך אותי אל הדלת וניצמד אל החריץ בצורת חצי ירח, אני לא הבנתי מה מתרחש שמעתי רעשים, ודלת העץ נפתחה לרוחה. עיר ניראה מעבר לדלת. המשכתי ויצאתי דרך הדלת, ראיתי ממול עניי עיר מושקעת ומטופחת ובאופק ראיתי חומה הגדולה והשמש צוללת אל עבר שקיעתה, הבטתי לאחור, אך דלת העץ נעלמה כלא הייתה. במקום זאת היה מאחורי הסלע גדול.לקח לי זמן מה לעקל את אשר עבר עלי והחלטתי להסתובב בעיר, בתקווה למצוא את אוריטל שעדיין לא ידוע לי דבר עליו, או איפה לחפש, התחלתי להסתובב בעיר בשעות הערב, ראיתי את המקום מהלא אנשים לבושים בגדים נאים, אבל הרגשתי שלא כדאי לשאול אותם דבר. איני יודע את הסיבה לכן פשוט המשכתי בפחד. עמודים אם קריסטלים כחולים מוצבים ברחובות העיר ומעניקים אור מרהיב, אך אני לא יודע למה או איך, אבל ניכנס בי פחד ובלבול ועניי התמלאו בכי, אחזתי בתליון של אמי עצמתי את עניי ואמרתי "מעולם לא רציתי את כול ההרפתקה הזו, אני לא יודע מה עלי לעשות אנא שמשהו יעזור לי תנו לי סימן משהו". לאחר כמה שניות ניגבתי את דמעותיי ואמרתי לעצמי "על מי אני עובד מי יעזור לי במקום הזה אני לא מכיר אף אחד", הרמתי את עניי והתחלתי לשוטט בעניי ובראשי מחשבה היכן אוכל לישון בלילה, המשכתי לחפש מקום שקט בוא אוכל לישון מבלי שישאלו אותי שאלות מיותרות, ראיתי בין שני בתים גדולים ומושקעים, סמטא אפלה בה אור הקריסטלים אינו מאיר שם, אך רעש מריבה וקולות מהומה נשמעו משם, נעצרתי וראיתי את המתרחש, שני ילדים גדולים שמתנהגים בבריונות , מרביצים מכות לילד שקטן מהם, הילד הצליח לברוח מהם, רץ לכיווני והסתתר מאחורי ואמר בקול פחד "אני לא רוצה למות". הילד היה בערך בין גילי, בידיהם של הבריונים היה מקל התקרבו אלי, ובקול זועף אחד מהם אמר "עוף מיפה ואל תתערב אם אינך רוצה למות", עניתי לו "תתרחק מהילד לא משנה מה הוא עשה לך אני בטוח שהוא מצטער על זה".

צחק הבריון ואמר "אתה תצטער על כך שאתה מגן עליו", הרים את ידו אם המקל להקות אותי, אני הגבתי מהר וזזתי מהמכה, תפסתי את המקל השהיה בידו ותתני אגרוף לביתנו, אך ניראה שהמכה שלי לא השפיע עליו כלל הבריון החל לצחק, הבטתי אל הילד וראיתי אתה הבריון השני שפגע בילד ונותן מכה חזקה בראשו ובועט בו, הילד נפל על האדמה ולא זז, הנחתי שהוא איבד הכרה מהכאב או שחתף הלם בגוף, אני יודע המון על רפואה ועל תרופות מין הצומח אך זה היה ניראה נזק שאני לא אוכל לעזור לו להחלים, אני זזתי מעת אחורה מהבריון, היה ניראה שהם הולכי להתנפל עלי, אבל אז הרגשתי בנוכחות זרה, כאילו מישהו צופה בי, הרמתי את עניי ואיבדתי כול ריכוז בקרב עניי שוטטו ליראות מי מביט בי.

הבריונים גם הם הרגישו בנוכחות הזו.

אחד מהם אמר בקול חלוש, "זאת שחורת הלילה היא מעלינו רוץ רינו מהר", ומיד ברחו מהמקום, הסתכלתי אל ראש הבית לצד הסמטה, הייתה שם דמות של אישה הלבושה בגלימה טלאים שחורה, פנייה היו מוסתרות במסכה לא היה ניתן לזהותה, היא הביטה בי וקפצה לכיווני מגג הבית הגבוה, נחתה מבלי להיפגע על רגליה, הביטה בי שוב, והסתכלה אל עבר הילד, הביטה בי ואמרה בקול הנשמע של ילדה "אל תדאג הוא לא מת אבל אני חייבת לעזור לו להחלים", מיד אמרתי אני מבין ברפואה אך כול גופו שבור ואין אפשרות לרפאו בין רגע, הוא צריך לנוח כמה חודשים ואסור להזיז אותו מהמקום. ענתה לי "אתה מפריע לי התרחק, אני בהיסוס אך הלכתי כמה צעדי אחורה, ולא הבנתי מה היא תעשה אולי היא תיתן לו תרופת פלאים כול שהיא. לפתע היא החלה להכותו בכול גופה במכות חדות ובטוח מכאיבות, ידיה היו כול כך מהירות שכמעת לא יכולתי לעקוב אחר תנועותיה, וראיתי את המכות החזקות שהוא חוטף ממנה, הוא ניראה שעוד רגע הוא מת, לא יכולתי להניח לה להרוג אותו, הרגשתי שאני נרתח מזעם, מיד הלכתי אליה וניסיתי לתפוס בכתפיה ובין רגע מצאתי את עצמי משלח על הארץ, מרוב המהירות לא הבנתי מה קורה, אמרה לי הדמות קח אותו לביתו, זה הבית השלישי מיפה והצביע לי על הכיוון, אני התרוממתי לאט לאט ושאלתי "מי את?" היא הסתובבה והחלה ללכת "לא שמעתה אך קוראים לי אני שחורת הלילה" היא ענתה וחיוך נישמע מאחורי המסכה. היא שלפה מהגלימה בקבוקון העיפה על האדמה, הבקבוקון נישבר ובין רגע פרץ עשן כבד שהסתירה את שחורת הלילה, והיא נעלמה לתוך העשן, העשן החל להתפזר. כמתי מהאדמה והלכתי אל הילד והבחנתי שמצבו ניראה הרבה יותר טוב הרמתי אותו על גבי והלכתי שלושה בתים לא הייתי בטוח שזה הבית הנכון אך דפקתי על הדלת נקישות רועשות, וקול נישמע מעבר לדלת קול של אדם בוגר שאמר "רק רגע בבקשה, נשמע קול של מפתחות הפותחות את מנעול הדלת. נפתחה הדלת בידי אדם שהיה ניראה צעיר ופניו היו נאות ונחמדות. ראה את הילד על גבי, מיד פניו נהיו מודאגות, שאל בקול דאגה "מה קרה לבני הוא בסדר?"

עניתי לו "אני לא יודע מה קרה בדיוק אבל שני בריונים החלו להכותו", האב המודאג אמר "תודה רבה ילדי, אנה הכנס" האב הרים את הילד ואמר בא אחרי, נכנסתי אל הבית שהייה ניראה מפואר נקי ומושקע, האב החל ללכת בביתו ואני עקבתי אחריו, האב פתח דלת חדר ואמר בוא ילדי, האב הניח את הילד על המיטה הגדולה שבחדר, ושאל "מאיפה יש לך את הבגדים המכושפים הללו?", אני נשארתי בהלם מאיפה הוא יודע שהם מכושפים?, מיד שאלתי אותו "למה אתה חושב שאלו בגדים מכושפים?".

ענה האב "אני מכיר היטב את הבגדים האלו הם היו שלי ליפני 20 שנים, שמי הוא טומי, אל דאגה טאי אתה במקום מבטחים",

אני לקחתי צעד אחורה והייתי בהלם מיד שאלתי "איך אתה יודע את שמי!?!".

ענה לי טומי "הכול התבהר לך מחר בבוקר. אתה אורח הכבוד שלי אל דאגה, בוא ותישן ליד דני בני", טומי ניגש למיטה הגדולה והוציא מזרון שהיה מתחתיה ואמר "אנה לון פה, ומחר הכול יתבהר לך", אני בהיסוס רב רציתי לומר שזה בסדר ואני רוצה לצאת, "מה שלומה של נאמי?" שאל, לפני שהספקתי לדבר, השאלה הזו הפתיע אותי. עניתי בגמגום "כן היא בסדר אבל איך אתה מכיר אותה ?" ענה תסמוך עלי אני לא האויב שלך טאי אלקודה. לך לישון מחר הכול יתבהר לך הכול".

אני לא ידעתי מה לעשות איך אדע שאני יכול לסמוך עליו כול מיני מחשבות צצו בראשי ולקח לי זמן להירדם.

אך בסוף עצמתי את עניי וגופי הרגיש כבד מכול מה שעבר עלי ונרדמתי.

הגיע הבוקר ואני התעוררתי. לידו של דני הישן, קמתי בשקט והתחלתי להסתובב בבית, וראיתי מטבח גדול, אך הוא היה מלוכלך ומבולגן, אתמול הבית היה מעוצב ונקי, ובין לילה אחד הכול מאובק ומוזנח, המשכתי להסתובב ולא ראיתי אף אדם בבית מלבד דני חזרתי לחדרו של דן שהתעורר ועומד על רגליו מסתכל עלי בתדהמה "מי אתה? מה אתה עושה פה? ואך מצאתה את הבית שלי"? שאל, אני הייתי בהלם מכך שהוא עומד, ומיד התעלמתי מיכול השאלות שהוא ושאלתי "אך אתה עומד אתה מרגיש טוב לא כואב לך??", ענה לי "אני מרגיש מצוין תודה רבה, אבל מי אתה ואך הגעת הנה?" שאל. מיד עניתי "אני טאי אתמול בלילה הרביצו לך כמה נערים" התיישב דני על המיטה ואמר נכון עכשיו אני זוכר "אבל אך ידעת איפה אני גר? ואיך פתחת את הדלת?, עניתי "שחורת הלילה אמרה לי איפה ביתך! ואבא שלך פתח לי את הדלת!", מיד הביט עלי דני ואמר זה לא יכול להיות אתה משקר" דני קם ואמר זה לא יתכן אבא שלי מת ליפני 3 שנים אתה משקר" אני הייתי בהלם ואמרתי לו "אני נשבע אבא שלך טומי פתח לי את הדלת, והוא הציע שאני אשאר פה ללילה ואמר לי לישון לידך הוא קרה לך דני אני אומר לך את האמת", "אני מאמין לך אבל קשה לי להבין איך זה יתכן?, רק אבא שלי היה קורה לי דני, שמי הוא דן, אף אדם מלבד אבי לא היה קורה לי ככה עד שהוציאו אותו להורג ליפני 3 שנים. אבל איך זה יתכן?" אני הייתי מבולבל לגמרי לא ידעתי מה להגיד לפתע קם ואמר "תיקרה לי דן נעים להכירך ותודה על עזרתך" עניתי לו "בבקשה אך מה קרה אתמול שהרביצו לך כמעת הרגו אותך?" שאלתי

ענה לי דן ברוך הבא לעולמי מאז מותו של אבי כול הזמן מנסים להציק לי כי אבי טענו שהוא היה מרגל, ומאז קוראים לי בוגד". אבל אך ראתה את אבי?", עניתי לו "אני לא יודע, הוא פתח לי את הדלת והוא היה ניראה ממש חיי, הוא אפילו סחב אותך מפתח הדלת ועד למיטה", עיניו של דן התמלאו דמעות ואמר "נשא אותי בידיו, אני לא מאמין, התגעגעתי אליו", שאל דן "ומה הסיפור שלך אתה חדש פה כי מעולם לא ראיתי אותך". "אני מגיע מכפר הנהרות אני חדש בעיר", דן פתח פה והיה המום ואמר בגמגום "מכפר ה.נ.ה.רות, אך הגעתה הנה איך עברת את הנחש ואת החומה וכול אצילי העיר? עניתי "ברוך הבא לעולם שלי", והתחלנו לצחוק. סיפרתי לו את אשר עבר עלי, וענשנו חברים טובים.