פרק 14 : פסלי המערה

בשנה שלמדנו דן הצטיין בכשפות מים, וכך גם אני, היו עוד כמה תלמידים ממש נהדרים התאמנו ולמדנו מהם המון אני הייתי כבר בן 15 וחצי. הצטיינו אצל אוריאל, ביסוד המים. אך הוא לא רצה ללמד אותנו לחימה לצורך הרג לכן השאיר אותנו הבסיס ואמר שאנחנו עוד לא מוכנים. ובמהלך השנה חיפשתי רבות על איזה זימון דיברה קאסי בחלומי ועל מה היא דיברה. כמובן שלא שיתפתי אף אחד בחלומי כי חששתי מתגובתם שיחשבו שאני איזו ממפלצת שתהרוג את כולם לכן חיפשתי זאת לבדי אך לא מצאתי דבר.

באחד מהימים דן פנה אל אוריאל, ושאל אם הוא יכול להשתתף בתחרות ההודיה למרות שהתשובה של אוריאל הייתה ידוע מראש לא. מיד אוריאל השיב בהתנגדות "לא" המשיך ואמר "אני לא יכול להרשות זאת, אתה תמות. בשנה קודמת קיבלנו אחישור שאנו לא משתתפים יותר בתחרות יכולים למות או גרוע מכך אני לא מוכן לסכן אותך", אני שצפיתי מהצעד ולא הבנתי מה כול כך חשוב לדן ללכת לתחרות הזו. שנה אנחנו יחד וחשבתי שהוא ויתר על זה בזכות בית הספר הזה שהיחיד שלא משתתף בקרבות. לפתע הרים דן את קולו על אוריאל ואמר, "אני חייב להתחרות, אני חייב להגיע לתחרות ולטהר את שמו של אבי, " ענה אוריאל לדן "לחימה לצורך נקמה היא אינה הדרך. אני לא יכול להרשות זאת". דן מיד יצא וברח מהשער ולא הגיע גם לשיעור רציתי לצאת אחריו, אך אוריאל עצר בעדי ואמר, "תן לו שיבין לבד שלרדוף אחר נקמה לא יוביל אותו לשום מקום", שמעתי בקולו של אוריאל לאחר שסימנו את השיעורים באותו היום, יצאתי לחפש את דן בביתנו, אך הוא לא היה שם, לא ידעתי איפה לחפש. תוך כדי חיפוש עלה בראשי תמונה אותה ראיתי בדיוק לפני שנה, גבעה מלאה בדשא שאני ודן אמרנו שנלך לשם ביום מין הימים. בהיסוס רב הלכתי לכיוון מבלי לדעת למה חשבתי על המקום הזה, הגעתי למקום וראיתי גבעה גדולה ויש צוק בקצה שהיה מרהיב לעיין, טיפסתי לצוק, ובצוק היה עץ מרשים ועתיק, הבטתי קדימה ומקצה הצוק ועד האופק היה ים כחול ויפיפה אך הייתה לי תחושה מצמררת בכול הגוף, כאשר העפתי מבט אל הים, מראה הים היה מרגיע, ולא נשקפה סכנה, אך בכול זאת הרגשתי מאוים, תחושה שמילאה אותי פחד. פחד אותו חשתי כאשר הגעתי הנה ומצאתי את עצמי בספת הים. רציתי להמשיך לבהות בים ולהבין למה אני מרגיש כך, אך הרגשתי שמישהו תופס בכתפי ומדבר אלי, היה זה דן שאמר "אני מצטער שברחתי טאי. הייתי חייב ללכת למחבוא שלי להירגע". הבטתי בדן ושאלתי "איזה מחבוא?". ענה דן "בוא אחרי אבל זה יישאר הסוד שלי ושלך". דן הראה לי את העץ שבקצה הצוק, ואמר "איש אינו יודע אבל העץ הזה חלול ויש בו מדרגות המובילות למערה גדולה". הבטתי אל העץ ולא ראיתי דבר ואמרתי "דן אין בעץ כלום הוא עץ רגיל". ענה דן "כן נכון אבל אם תסתכל עליו בזווית הנכונה תופתע. הצד החלול הוא קלפי הים לא רואים אותו כלל, אתה צריך לקחת סיכון ולהתקדם לקצה הצוק, ומשם תביט לעץ", הבטתי בדן וחשבתי שהוא מתלוצץ איתי, דן התקדם לעבר הצוק המסוכן והגבוה, הוא ממש הלך במזהירות כדי שלא ליפול מהצוק ובין רגע נעלם מעניי. לא הבנתי אך הוא נעלם אז שמעתי אותו אומר "בו כבר טאי". עקבתי אחר עקבותיו של דן וכשהתקדמתי לקצה נזהרתי מאוד לא ליפול. הבטתי בעץ ולא האמנתי למראה עניי. העץ היה חלול ומדרגות יורדות למטה, נכנסתי פנימה אל תוך העץ החלול וירדתי לאט לאט במדרגות שגם הם היו עשויים עץ, דן אמר לפתע "בוא אחרי", דן החזיק בידי וירדנו במדרגות ביחד. הגענו למערה שהייתה ממש גדולה וחשוכה, מיד דן הדליק לפיד שהיה במקום, ואמר לי "זה המחבוא שלי פה אני אוהב לברוח שאני ממש עצוב או שאני רוצה לחשוב, זה המקום שלי. עכשיו הוא גם שלך אח גדול. זה הסוד של שנינו. פה אני מתאמן לנסות לשפר את הכשפות שלי ליקרת התחרויות". "בוא אני צריך להראות לך משהוא!". נכנסנו יותר עמוק לתוך המערה וראיתי חרוטים על קיר המערה כול מיני תנועות וטכניקות שונות של לוחמה באמצעות כשפות מים.

היו שם גם שני פסלים, אחד של גבר ואחד של אישה העומדים זה מול זה בתנועות שונות ומוזרות.

הבטתי בפסל של הגבר ודמותו הייתה שונה ומשונה גופו היה אנושי. שערו היה קצר אוזניו של זאב. עיניו היו חדות וממוקדות כמו נץ המסתכלות על דמותה של האישה. ידו הסמלית פתוחה ואצבעותיו סגורות. כפות ידיו כמו דוב ידו הימנית מושתת קדימה וידו פרוסה ומתוחה. מאחורי גבו היה זנב נמר. רגלו הימנית משולחת קדימה ורגלו השמאלית משולחת אחורה. היה נדמה שהוא עומד עמידת מוצא כול שהיא, רגליו היו מיוחדות כמו דרקון. לא הבנתי מי זה. הבטתי בפסל האישה שנראתה יפיפייה כמו אלה. גופה עמד בדיוק כמו הפסל הגבר אך היא הייתה נראית אנושית. דמות האישה לבושה חלוק קימונו יפיפה. וגלי מים שומרים עליה. שאלתי את דן "מי אלו?". ענה דן "אין לי שום מושג, כול שידוע לי זה שכתוב את שם האישה על הקימונו שלה. שם הגבר, אני לא יודע". מיד הבטתי בקימונו ובכתב גדול וקראי, היה כתוב בכתב עתיק אותו למד דן, ואמר לי "שמה הוא ונוס". הבטתי שוב דן אמר "תראה את כל טכניקות הלחימה שיש על הקירות אני מעולם לא הצלחתי לעשות אותם כמו שצריך. אני תמיד נכשל בזמן שאני מתאמן לבד אבל אולי איתך אני יבין זאת. אני חוזר על הטכניקות כמה פעמים אפילו אל טכניקת הריקוד ואני לא מצליח". מיד שאלתי "איזה ריקוד?". ענה דן "הבט אל תקרת המערה". הרמתי את ראשי וראיתי דמות של אישה הרוקדת ריקוד מיוחד ומוזר מאוד, בעל תנועות משונות. ובנוף לאשה הייתה דמות דרקון כמו נחש מים גדול. הבטתי בדן ולא ידעתי איך להגיב. הבטתי שוב בפסל של הגבר וניסיתי לחקות את העמידה שלו. עמדתי מולו סידרתי את גופי כמו הפסל. דן הבין מה אני עושה הוא הביט עלי ואמר "טאי גם אני לעמוד כמוהו בהתחלה כי הוא ניראה מרשים וחזק. אבל העמידה הזו לא עושה דבר והיא ממש לא נוחה". אני הרגשתי אי נוחות בגופי. לפתע הרגשתי רוח מנשבת לידי וקול עדין לחש באוזניי "אלקודה, הבט לתוך ליבך והיזהר מהשחור הטמון בך", מיד בלי היסוס שאלתי את דן "שמעתה את זה", דן לא הבין על מה דיברתי ואמר "אין פה אף אחד לא שמעתי כלום", התקדמתי לעבר דן והמשכנו לתוך עומק המערה ובינתיים אני נדהמתי מציורי הקיר שהיו דומים לאישה שעושה כישופי מים שנראו מסובכים, ודמות דרקון הייתה לצידה, דמות הדרקון נראתה שנלחמת במין יצור מוזר ומפלצתי שמעולם לא ראיתי. גופו היה ניראה כגוף של חתול זנבו היה של עקרב רגליו היו רגלי זאב איך את פניו לא ראו. בימקום זאת היה כתם שחור ומטושטש כאילו משהוא ניסה למחוק את ציור הקיר. ליד הציור היה רשום אזהרה היזהרו מאוכלי הנשמות שבן המישורים.

דן שראה את הציור הזה המון פעמים אמר לי זה רק אגדה ישנה. לפי האגדה היצורים האלה אוכלים את נשמתם של לוחמים שנפלו בקרב וככה הם מתחזקים. אבל זה רק אגדה, אין מה לידאוג מזה אבל אני רוצה ללמוד את כישופי המים שהאישה עושה בציורי הקיר. אני אמרתי "זה אכן נראה שהיא חזקה אבל כבר מאוחר וצריך לחזור לבית. דן אמר הלוואי והיה מי שילמד אותי להילחם ולא רק להישאר בבסיס, אמרתי לדן אולי לאוריאל יש סיבה לזה שהוא משאיר אותנו בבסיס בו נשאל אותו יחד מחר. דן אמר "טוב בסדר". אם לומר את האמת אני הייתי מאוד עייף מהאימון של היום. חזרנו לאחור ועלינו במדרגות אני הרגשתי ממש עייף ותשוש, אבל בכול זאת המשכתי עד למעלה, לאט ובזהירות יצאנו מהעץ החלול. והתחלנו ללכת לכיוון הבית של דן. בדרך חזרה עברו לידנו חבורה של אנשים או יצורים משונים, בעלי גלימות ושכמיות אדומות, לא ראו את גופם ולא את פניהם, כאשר עברנו לידם הם נעצרו והיפנו מבטם אלינו למרות שלא ראינו את פניהם הרגשנו מאוימים, אחד הדמויות התקרבה לעבר דן הוציאה מתוך הגלימה את ידו המוזרה ומכתב היה בין אצבעותיו, ידו המשונה ירוקה ומיוזעת ואמרה לדן בקול של גבר עם קול צרוד ועמוק, אם תרצה לדעת את אשר קרה לאביך תגיע. הדמות שלחה את ידה לעבר דן ומסרה לו את המכתב, דן שאל מאיפה אתם מכירים אותי?. הם פשוט לא ענו ועמדו במקום. דן איבד עשתונות והתחיל לשאול שוב ושוב מאיפה אתם מכירים אותי ואת אבי.?. אני הסתכלתי בתדהמה ושאלתי אותה מי אתם?. ענתה לי הדמות בקול חלוש במקום לשאול שאלות כדי שתמהרו המורה שלכם אוריאל זקוק לעזרה כדאי שתמהרו. החבורה הפנתה מבטה והמשיכה בדרכה מיד עלתה שאלה בראשי מאיפה הם מכירים את המורה שלנו לא ויתרתי הלכתי אחריהם ושאלתי שוב מי אתם ומאיפה אתם יודעים מי המורה שלנו?. אחד מהחבורה ידו התרוממה והצביע אלי ואז הצביע לאחור ידו הייתה סגולה ומוזרה, ציפורניו נראו מחודדות ומשויפות, הבטתי לאן שהוא הצביע וראיתי אש ועשן עולה מתוך המקדש שלנו, מחנה האימונים בוא היינו מתאמנים ביחד עם אוריאל, דן ראה זאת גם ואמר בו טאי חייבים למהר אולי הם צריכים עזרה. החבורה המשיכה בדרכה ונראתה מחויכת אני הבטתי עליהם וחשדתי בהם כמובן, אבל לא היה זמן לחשוב ומיד הצטרפתי לדן.