פרק 6 : הסיפור שלא סופר

מתוך החשכה יצאה ילדה מתחת למדרגות בית גדולות

שטפה את פניה והחלה לקרצף את הבית ולהכין ארוחת בוקר, לאחר העבודה הקשה בשעה מוקדמת בבוקר עלתה במדרגות ודפקה על הדלת חדר וקראה בקול "ארוחת הבוקר", לפתע הדלת נפתחה ויצא משם אישה שנראית מגונדרת ויפת מראה, אך מבט פנייה קר כקרח ואמרה "יופי אריאל תעירי את אחיותייך ותישבי בשולחן",

אריאל עשתה כדבריה והעירה את אחיותיה החורגות. אחיותיה התייחסו אליה כאל משרתת, ביקשו מימנה "לכבס להן את הבגדים ולנקות להן את החדר" תוך כדי ששמות ביידה בגדים וירדו אל חדר האוכל שהיה מפואר ונקי התיישבו האחיות לאכול ארוחת בוקר, אריאל ירדה לכיוון חדר האוכל ושמה את בגדיהם המלוכלכים של אחיותיה בסלסילת כביסה, לאחר מיכן הלכה לכיוון השולחן התיישבה יחד עם כולם סביב השולחן, ובאה לאכול. אמא החורגת אמרה "אריאל לפני שאת אוכלת ניקית את פינת האוכל נכון?", ענתה בעדינות רבה "כן גברתי", ובעוד היא עונה אחת האחיות הפילה את הריבה ולחם שהיו מונחים בשולחן על הרצפה ואמרה "אווי לי איזה מרושלת אני סליחה לא התכוונתי אבל עכשיו מלוכלך פה", פנתה אל אמא בכול מתחנף ואמרה "אמא אני לא אוכלת במקום מלוכלך", האם החורגת פנתה  לאריאל בטון מזלזל "נקי את זה". אריאל ענתה בעדינות רבה "כן גברתי אנקה זאת לאחר ארוחת הבוקר", האם התרגזה על תשובתה החוצפנית של אריאל, כמה מכיסאה והשתמשה בכוחותיה שהיו אפלים וחזקים והרימה את אריאל בתנועת יד באוויר ואמרה "אריאל אני דוכסית מאוד מכובדת וחשובה, אני לא אתן לך להתחצף אלי או להמרות את פי, את תעשי כדברי אפילו שאת בת 16 את תחת חסותי המלאה, את לא יכולה לעשות מה שניראה לך, רק מה שאני אומרת או מאשרת לך הבנת??", אריאל ענתה בפחד רב "כן גברתי", המשיכה האם המרושעת ואמרה בכול מזלזל ומלא בהכזבה "את האכזבה הכי גדולה של אביך אם הוא היה בחיים הוא היה מאוכזב ממך, אפילו בלימודים את נכשלת שלא נדבר על לימודיך בכישופים ובאומנות האופל שלך את גרוע יותר מכולם, לא ייצא ממך דבר, תעבדי ואולי יצא  ממך משרתת מכובדת בארמון עכשיו תנקי טוב שלא יישאר אפילו פרור אבק על הרצפה. דבר נוסף את לא נוגעת באוכל כל היום כעונש על כך שענית לי, הזדרזי כי את צריכה עוד להספיק את ללימודים, קדימה!!". האם המרושעת הורידה את ידה ושחררה את אריאל מהכישוף. אריאל נפלה על הרצפה והיא התגלגלה אל צד החדר ותוך כדי בכי החלה לנכות את הרצפה. פנתה לפתע האם אל אריאל ואמרה "אריאל זה לא שאני לא סומכת עלייך אבל כדי שאהיה בטוחה אני מטילה כישוף צל בכול הבית ואם תאכלי אפילו פרור אני אדאג שאת תענשי חמורות על כך, אני מקווה שהייתי ברורה". "כן גבירתי" ענתה אריאל בעדינות. האם הפנתה את מבטה אל בנותיה ואמרה "בואו שלא תאחרו ללימודים נקנה אוכל בדרך ארוחת הבוקר בו נוראית", אחיותיה יצאו מהבית והאם עמדה בפתח הדלת וידה על משקופי הדלת ואמרה בקול "צללי הבית שימרו על הבית עד שאחזור", לפתע אריאל הרגישה צמרמורת בכול גופה, האם הסתכלה אל אריאל ואמרה "קדימה יש לך עוד שעה אחת להיות בלימודים כדי שלא תאחרי". סגרה את הדלתות בבית והלכה. אריאל פרצה בבכי ניקתה זריז את הרצפה. לאחר שניקתה אריאל את הבית יצאה מביתה אל העיר בריצה.

שהגיע אריאל אל העיר, נכנסה אריאל אל אחד החנויות ואמרה "בוקר טוב" למוכרת. המוכרת הסתכלה אל אריאל ואמרה "בוקר טוב אריאל יש לי עבודה קטנה בשבילך, להעביר למישהי מכתב מחוץ לעיר. אריאל אמרה אני לא אספיק עכשיו אני חייבת להיות בעוד 20 דקות בלימודים", אמרה המוכרת הנחמדה "זה לא נורא המכתב יכול לחכות עד אחרי הלימודים שלך, היא משלמת טוב כדאי לך", הלכה המוכרת לאחד המדפים והוציאה משם לחם וגבינה ואמרה לאריאל "זה על החשבון תואכלי אני בטוחה שאורסולה המגעילה הזו שוב לא נתנה לך לאכול כמו שצריך נכון?", אריאל לקחה את האוכל ולא ענתה על השאלה ואמרה "תודה רבה אנה, אני אלך מיד לאחר הלימודים להעביר את המכתב", נפרדה אריאל מי אנה לשלום ויצאה מהחנות לכיוון הלימודים.

אריאל הגיע לשער שצבוע כלו שחור ודמויות מוזרות ואפלות חרוטות עליו, אריאל פתחה את השער ונכנסה דרך הדלת השחורה, בכניסתה של אריאל החלו מיד שמות גנאי העלבות ובשמות מוזרים כלפי אריאל כמו "הינה מכשפה בלי כישוף, או תיראו את האפסית הזו, ואחת מהם אפילו קראו לה "מוֹלְגִית" הפרוש של {"מוֹלְגִית" זה מכשפה ששללו מימנה את כוחותיה בגלל בגידה במלכות והיא בושה לממלכת האופל,} ועד ועוד שמות גנאי. לפתע ניכנס המורה לכיתה ונתן פקודה לכול הכיתה בקול רועם ומלא כעס "קומו ובאו לחצר האחורית" כול הכיתה כמה מהכיסאות וחלו ללכת אל החצר האחורית כפקודת המורה "עמדו במעגל" פקד המורה גם את אריאל, המורה לפתע אמר "אוגרון ואריאל אתם מתמודדים אחד מול השני בתרגילי קרב אופל, קדימה תנו לי ליראות במה השתפרתם, יש תחרות אֳפֶלְקַאָיִ בעוד 4 חודשים ואני לא מוכן לשמוע על הפסד האיים הייתי ברור". כל התלמידים שהיו שם אמרו בצעקה ומלא התלהבות "כן המורה". חוץ מאריאל שלא נראתה כלל נלהבת. המורה קרה לאוגרון ואריאל למרכז החצר ואמר "קדימה תיתנו לי סיבה טובה להתגאות בכם" "תתחילו את הקרב" צעק בקול רעם. אוגרון שעיניו היו מלאות שנאה הסתכל אל אריאל ואמר "את אפילו לא מצליחה לעשות כישוף פשוט ביותר את תפסידי לי כדאי שתיכנעי", אריאל נכנסה למצב של לחץ ולא ידעה מה לעשות, אמר המורה  "קדימה אני רוצה ליראות קרב ודם, מיד הרים אוגרון את ידו ואמר באכזריות "תישרפי על ידי קלשון הצלילים שלי" אוגרון יצר קלשון בעל שלושה ראשים מחודדים בעזרת כישופו ואריאל קפאה מפחד, אריאל שאפילו כישוף פשוט לא ידעה פנתה למורה ואמרה "אני לא יכולה להתמודד מולו אני לא יכולה!!", המורה אמר בטון  כועס "את חייבת להבין על מנת לשלוט בכישופים אפלים, עלייך למצוא מניע חזק, האפלה מגיע משנאה. קינאה. ותאווה. ככול שתינשאי יותר כך כוחותייך ילכו ויגברו אז קדימה הילחמו מיד". אוגרון מיד תקף את אריאל מבלי לחשוב יותר מידי אם הקלשון המחודד, אריאל זזה מעט לצד, אך המכה האכזרית של אוגרון שהייתה חזקה ובלי היסוס הקלשון ננעץ בידה של אריאל, אריאל בכתה מכאבים בכי מר וכואב. ניגש אלה המורה אמר "אריאל כחי את התחבושת הזו תחבשי את ידך והסתלקי מיפה איני רוצה ללמד משהיא שאין לה רצון ללמוד, את בושה לכי מצאי לך מורה אחר אני אמרתי לאמך החורגת שאני אעזור לך אבל את לא מוכנה לעזור לעצמך אז הסתלקי מעניי", אריאל חבשה את ידה בכאב ובסבל ומיד יצאה מהדלת באכזבה רבה שפניה מושפלים לכיוון האדמה, אריאל לא ידעה איך לחזור לביית עם הבשורות הרעות הללו. לפתע נתקל באריאל ילד שרץ במהירות ופניו מוסתרות בגלימה. נפלה אריאל על האדמה מעוצמת ההתנגשות וכך גם הילד נפל. הילד הקטן ניראה לבוש גלימה שמחסה את פניו והיה נידמה כאילו הוא בורח ממישהו ועניו משוטטות לכול עבר כדי שלא יבחינו בו וברגע אחד אמר לאריאל "סליחה אבל אני חייב לברוח, הם מחפשים אותי", שאלה אריאל בתמיהה "מי מחפש אותך?" לפתע נשמעו צעקות לעברם ואנשים שהיו רעולי פנים החלו לרוץ לכיווננו וצעקו "מצאנו אותו" הילד הצביע ואמר "הם!!, אני לא רוצה למות אני חייב לברוח", מיד הסתובב והחל לברוח אריאל מיד רצה אחרי הילד ואמרה "בוא אחרי אני מכירה את העיר טוב יותר מכולם" אמר הילד "בסדר" בהיסוס רב, אריאל לקחה אותו בין בנינים כך שהם ניסו לאבד אותם. אך האנשים רעולי הפנים המשיכו בלי לוותר אריאל פנתה לאחד הסמטאות ולפתע נעצרה היה ניראה כאילו אין מוצא וחומה גדולה וגבוהה נראתה מולם. הילד הביט באריאל וחשב שאין עוד מוצא הילד שאל את אריאל "מה עושים" ענתה אריאל "אל דאגה" הלכה אל החומה שהייתה ממולם ואמרה לו "בוא והחזק את ידי" תוך כדי שאריאל מושיטה את ידה, הילד התקרב והושיט לה את ידו ואמר לה "לאן נלך יש פה חומה גדולה לא נוכל פשוט לקפוץ מעליה", ענתה לו אריאל "תסמוך עליי" אריאל החזיקה את ידו של הנער נצמדה אל החומה הגדולה והחלה לספור צעדים אחורה ומיד אמרה לילד "שאומר לך רוץ איתי ותעצום עניים", הילד לא הבין אבל אמרה לו אריאל "סמוך עליי זאת הדרך היחידה לצאת מיפה", הילד אמר בהיסוס רב "בסדר". התחלנו לשמעה את האנשים רעולי הפנים רצים לכיוונם, ואז אריאל אמרה לילד "רוץ עכשיו" תוך כדי שהיא אוחזת בידו. רצו אל החומה במהירות רבה הילד עצם עניים כבקשתה של אריאל ולפתע עברו דרך החומה כאילו החומה מעולם לא היה שם, הילד ניבהל והרגיש תחושה מוזרה בכול גופו הרגשה טובה וחמימה אריאל אמרה לילד "אתה יכול לפתוח את העניים אנחנו בטוחים". הילד  לא הבין מה מתרחש פתח את עיינו ומצא עצמו בגן יפיפה בין הרים שניסתר מהעין מאחורי פסל של אישה יפה שנראתה אצילית ומלכותית. שאלה אריאל את הילד תוך כדי שהוא נדהם מהנוף "לאן אתה צריך להגיע" ענה הילד "אני חייב ללכת לכרכרה של אבי שנמצאת במורד הנהר", אמרה לו אריאל "אלווה אותך לשם" והחלו ללכת שפניהם מיועדות למורד הנהר, בדרך שאל הילד איך עשית את זה כך שעברנו דרך החומה והגענו לצד השני של העיר?" ענתה אריאל "לא חשוב בו נשאיר את זה סוד בני לבינך בסדר?" ענה הילד "בסדר זה סוד שאשמור איתי לעולם אני נישבע לך ונותן לך את מילתי". שאלה אריאל את הילד "יש לך שם?", ענה הילד "שמי הוא מוריאל" שאלה אריאל "בן כמה אתה מוריאל?", ענה "אני בן 17 אבל אני ניראה כילד קטן כי מכשפה לפני שנולדתי קיללה את אמי", שאלה אריאל ובתמיהה "למה?" ענה מוריאל "אני לא יודע לא מספרים לי אני המון פעמים שאלתי אבל אני לא יודע למה, לא מספרים לי", תוך כדי השיחה הגיעו הם לנהר, לפתע מוריאל נעצר ואמר "הינה הכרכרה של אבי" אריאל הסתכלה ולא האמינה למראה ענייה הייתה זו כרכרה מלכותית של ממלכת האופל המערבית, ניגש אל מוריאל אדם בעל מדים ודרגות ושאל "האם אתה בסדר?" מיד ענה מוריאל "כן אני בסדר בזכותה היא הצילה אותי", מיד הסתכל על אריאל ואמר "שמי רָעוּן אני דובר המלך המערבי ואני מודה לך בזכותך בנו של המלך בטוח, לפי חוק מגיעה לך בקשה מהמלך בואי עמי ואקח אותך אל המלך", אמרה אריאל אניני חפצה בדבר תודה אך אני אסרב. שאל רָעוּן "לאין פנייך מועדות?", ענתה אריאל "אני צריכה להגיע מחוץ לעיר אני צריכה למסור מכתב", ענה רָעוּן בואי אקח אותך לשם", אריאל עלתה על הכרכרה המפוארת וישבה לציידו של מוריאל והחלו לנסוע.

תוך כדי נסיעה אמר מוריאל "באמת תודה אבל איך עברנו את החומה הזו את מכשפה?", אמרה אריאל "לא אני לא יודעת לכשף, אבל אני פשוט ידעתי שהחומה הזו מיוחדת אני לא זוכרת איך" ואז שאלה אריאל "מי הם היו האנשים האלה שרדפו אחריך", ענה מוריאל "הם היו פשוטי עם שרצו לחטוף אותי כדי שבנו של המלך יהיה כשבויי בדיים שלהם, אז יהיה להם במה להתמקח עם המלך ולנסות להתנקש בחייו", לפתע מוריאל אמר "אני שונא את פשוטי העם שאני אהיה מלך אני אדאג להעניש אותם ולא ארחם אל אף אדם ולא אבטח באיש" אכזריות הייתה בענייו. לפתע נעצרה הכרכרה בפתאומיות ומוריאל נפל מהכיסא בכרכרה, והחלו צעקות מפיו של רָעוּן דובר המלך, מיד מוריאל יצא מין הכרכרה ושאל "מה קרה?",  רָעוּן אמר "פשוטי עם מטונפים זה מה שקרה". אריאל יצאה מהכרכרה גם היא וראתה אישה מבוגרת שמעדה על האדמה וסלסלת פרות שנפלה מידה. האדמה הייתה מפוספסת והמון אבנים לא חציבות לכן מעדה האישה על האדמה כל הפירות שהיו בסלסלה התפזרו באמצע הדרך, התנצלה האישה המבוגרת והחלה אט אט לקום ולאסוף את הפירות המפוזרים שהפריעו בדרך. רָעוּן דובר המלך הוציא שוט ממושב הכרכרה, ואמר "את מפריעה לי בדרך תתחפפי מעייני שאוכל להמשיך בדרכי" באכזריות רבה ורוע בעיניו. ענתה האישה תוך כדי שהיא מכופפת את הגב והרימה פרי ואמרה "אם תמשיך בדרך אתה עלול להרוס לי את הפירות שקבלתי מנכדתי ליפני מותה הם חשובים לי. אנא המתן כמה רגעים כדי שאוכל לאסוף את הפירות". ענה לה רָעוּן "ממש לא" הרים את ידו כשהשוט בידו והתכוון להצליף בה. אריאל התפרצה ואמרה "אנה רחם עלה היא אישה מבוגרת אני אעזור לה להרים את הפירות בזריזות", רָעוּן דובר המלך לא הסכים ואמר "אין לך שום זכות להתערב חזרי לכרכרה מיד", גם מוריאל התפרץ ואמר לאריאל "היא פשוטת עם למה את מרחמת עליה?", לפתע אריאל אמרה "אני גם פשוטת עם ובכול זאת הצלתי את חייך אנא רחם עלה היא לא מאיימת עליך כלל", מוריאל קפא במקומו ואמר בגמגום ובתדהמה "גם את פשוטת עם?", ענתה אריאל "כן אני גם פשוטת עם ואני לא מתביישת במי שאני וחבל שאינך רואה שלא כל פשוטי העם הם רעים", ענה לה מוריאל "בסדר אני לא רוצה לשמוע מימך לעולם, עזרי לזקנה הבלויה הזו ושלא אראה או אשמע מימך יותר לעולם", התערב בשיחה רָעוּן ואמר למוריאל "אני הוא דובר המלך אנו לא נרחם עליה אנו ממשיכים בדרך ברגע זה ולא אכפת לי מהפירות שלה", רָעוּן עלה על הכרכרה ובה לדרוס את הזקנה לפתע אריאל הרימה את קולה בזעם ואמרה "אמרת שלפי החוק מגיעה לי בקשה מהמלך נכון?", ענה לה רָעוּן "אכן כן", אמרה אריאל "אז אני מבקשת מימך דובר המלך רָעוּן שתיתן לה לאסוף את הפירות ותעזוב אותה לנפשה זאת בקשתי", ענה רָעוּן "כך יהיה אנו נחכה ומיפה תמשיכי בדרכך לבד", אריאל עזרה לזקנה לאסוף את פירותיה אל הסלסילה, ניגש מוריאל אל אריאל ושאל בתמיהה רבה "למה לבזבז בקשה מהמלך בשביל כמה פירות וזקנה בלויה?, למה את דואגת לה בכלל את אפילו לא מכירה אותה ועוד לבזבז עליה בקשה?", ענתה אריאל "גם אנשים מבוגרים הם יצורים חיים בעלי רגשות לא חשוב אם הם פשוטי עם או אצילים שניהם חיים שניהם נושמים מרגישים וחושבים ולא כל אנשים רעים, עליך לדעת את זה". שמע מוריאל את תשובתה של אריאל ושתק. התערב רָעוּן ונזף באריאל "איך את מעיזה לדבר כך כלפי הנסיך חוצפתך עלולה לעלות לך בחייך, איך את מעיזה לדבר כך". התערבבה המבוגרת בשיחה ופנתה לאריאל "יש בפינת הדרך תפוח את יכולה בבקשה לעזור לי להרימו", אמרה אריאל "בוודאי", והלכה להביא את התפוח. בזמן שאריאל הלכה הרימה המבוגרת את ענייה אל רָעוּן והסתכלה לתוך ענייו האכזריות ואמרה "יום יבוא והמלך יגלה את מזימתך המוסתרת",  רָעוּן היה בהלם וקפא במקומו, תוך כדי האישה המבוגרת הלכה בכיוונו של הנסיך מוריאל  ולחשה לו "החומה בה עברתם היא חומה מיוחדת רק בעלי לב טהור אם כוונה טהורה יכולים לעבור דרכה ללא פגע, החומה לקחה אתכם לקברה של אורורה המלכה הקודמת של ממלכת האופל המזרחית. באשר לקללה שמוטלת עליך, היא קללה של מכשפה ששנא את אמך, הקללה תתחזק יותר ויותר, רק אתה יכול לשבור את הקללה על ידי מעשים טובים וטוב לב, זכור מלך ללא עם אינו מלך, העם צריך לאהוב אותך תן להם את נאמנותך והם יתנו לך את חייהם". רָעוּן דובר המלך התפרץ בשיחה ואמר למוריאל לעלות לכרכרה תוך כדי שהוא ממהר ללכת, אריאל הגיע אל האישה המבוגרת ושמה את התפוח בסלסלה, אריאל הסתכלה על הכרכרה שאחלה לנסוע וראתה את מוריאל עם חיוך בפניו ומנופף לה לשלום, אריאל לא הבינה והניפה ידה לשלום חזרה. הכרכרה עזבה את המקום. האישה המבוגרת התקרבה אל אריאל ואמרה לה "תודה רבה על נדיבותך", והחלה ללכת עם סלסלת הפירות שנראתה כבדה. שאלה אריאל את המבוגרת בנימוס "את רוצה שאקח את הסלסלה לביתך שיהיה לך יותר קל?". ענתה המבוגרת "אשמח ילדתי תודה רבה לך". המשיכו ללכת בדרכן, בזמן הליכתם, מולם הופיע קצין צבאי של הממלכה והחל ללכת במהירות רבה ולא התייחס אל המבוגרת כלל והתנגש בה בזדון והעיף אותה על האדמה, הסתובב ואמר לאישה המבוגרת, "את חוצפנית אני עובר פה איך אין לך כבוד לדרגות שלי, את צריכה לפנות לי את הדרך", הקצין הרים את ידו להכותה, אריאל התייצבה מול הקצין ואמרה "סליחה אדוני הקצין סבתי היא מבוגרת ואינה רואה טוב אנא מימך רחם עלה". ענה הקצין באכזריות רבה "אז את תשלמי את המחיר במקומה". ענתה אריאל "צר לי אין לי כסף לשלם לך", אמר הקצין תוך כדי שתפס בידה ומשך אותה אל גופו בחוזקה "מי אמר משהו על כסף בחורה יפה וצעירה כמוך!, אני יכול לחשוב על כמה דרכים שאת יכולה לשלם לי".