פרק 4 : אור הפחד

בעודי מתקשה לבחור מבין אחת האפשרויות שאופליה שמה בידיי,

לא נותר לי זמן רב מדי לחשוב, והייתי מוכרח להחליט.

כנראה שהלב החליט בשבילי

ובהיסוס רב אמרתי "אני בוחר בתרופה, ואמצא את דרך אחרת להציל את הכפר מהאופל והרעב ולהגיע לאוריטל", שאלה אותי אופליה, "איך תכין את התרופה ללא ידע מינון הרעלים?", עניתי בהתחכמות "זה פשוט,

את אוהבת עסקאות!, 

אנחנו נסגור עסקה נוספת, 

אתן לך משהוא שאת רוצה בדרך ובזמן שלך ובתמורה את תאמרי לי מהו המינון הנכון".

אופליה הביטה בי ושאלה " האם זוהי תשובתך?" השבתי לה "כן", אופליה מייד חייכה " ואמרה לא יהיה צורך בעסקה נוספת טאי, כל הכבוד ברכותיי, אתה הראשון שעבר את המבחן."

אני כבר איבדתי כל היגיון והבנה במעשיה ודרכה של אופליה היא הרבה יותר מבלתי צפויה, קודם היא עוזרת לי, אחר כך היא מסלקת אותי, ושוב פעם עוזרת לי, "מה קורה פה" חשבתי לעצמי.

תוך כדי מחשבותיי אופליה פנתה אל לולה ואמרה "ללולה קחי את התרופה ורוצי אל בנך לפני שיהיה מאוחר מידי". 

הושיטה אופליה את ידה אל לולה ומסרה לה בקבוק קטן ששלפה מתוך בגדיה ואמרה "קדימה מהרי אל בנך" הזמן הולך ואוזל.

לולה החלה לרוץ במהרה חזרה לכיוונו של בנה נרגשת זועקת ובוכה החלה לולה לצעוק לעברי 

"טאי תודה רבה אני מודה ולא אשכח לך"

רגע אחרי אופליה מביטה לעברי ואומרת

טאי אתה תישאר פה, יש לי דבר מה לשוחח עמך". בוא וכנס לביתי, עשיתי כדבריה ונכנסתי אל ביתה. הבית היה ארמון שאין שני לו. הרצפות היו מיוחדות, לבנות מבריקות כמו יהלומים וקריסטלים, יכולתי לראות את השתקפותי על רצפת הכניסה, ולצד הדלת העץ המעוטרת אבני אודם בוהקות וסרטוטי חיות חרותים בכסף וזהב. 

בהמשך החדר עומד שולחן מפואר עשוי עץ זהוב יפיפה, ושני כיסאות לצדו  שנראו ככיסאות זהב וסרטוטי כסף מיוחדים אשר חרוטים בו ואבני חן מעוצבות משובצות בתוכו , ידיות הכיסא היו מיוחדות כפי שמעולם לא ראיתי קודם, אשר מזכירות את כנפי הנשר.

 אופליה התיישבה על אחד הכיסאות ואמרה  

"שב בבקשה טאי" 

אני התיישבתי על הכיסא המיוחד, 

ומאותו הרגע איבדתי תחושת זמן 

מצאתי את עצמי משוחח עם אופליה במשך שעות שלמות, ובלי שהבחנתי והרגשתי השמש החלה לשקוע.

לאחר שיחתנו הארוכה,

 אופליה אמרה לי הגיעה הזמן טאי צא אל דרכך!!!. 

נפרדנו לשלום ויצאתי מפתח 

ביתה והמשכתי בדרכי  לכיוון שער החצר שממנו הגעתי אם לולה. הגעתי לשער שהיה פתוח לרווחה והתקדמתי לעברו

 וכשהתחלתי לחצותו השער השמיע קול חריכה צורם לאוזן וניסגר מייד.  לפתע ערפל כבד החל לטשטש את המקום. 

 אני המשכתי ללכת עד שהגעתי אל העיר. 

שם היה  עליי למצוא מזבלה גדולה כך אמרה לי אופליה בשיחתנו, דבריה היו לא ממש ברורים "מצא את המזבלה הגדולה תחפש ותימצא את הפסל הגדול אשר בעבר ייצג את העיר הזו רק שם תימצא דרך לעבור את החומות מבלי להסתכן, 

לכן שאלתי אנשים האם יש בעיר מזבלה גדולה?. החלו אנשי העיר לכוון אותי ללב העיר מחוץ לחומה הגדולה לשטח שהיה מלא זבל, המקום היה מלוכלך ומזוהם אפילו האוויר שם היה נורא, לא בדיוק ידעתי מה אני מחפש או איזה פסל אני מחפש, לרגע איבדתי כיוון ולא ידעתי איך להמשיך. 

לפתע נישמע קול מקיש באדמה עקבתי אחרי הקול המסתורי ופתאום ראיתי את לולה חופרת באדמה בעזרת עת חפירה, פניתי אל לולה ושאלתי "מה את עושה פה" לולה נבהלה התבונה בי ואמרה בקול נאנח "זה אתה טאי הבהלתה אותי, חששתי להיתפס על ידי אצילי העיר".

  לולה נרגעה נאנחה הנחת שלווה רגעית והמשיכה "אני פה לקיים את בקשתה של אופליה, ולשתול פה את הזרע הזה באדמה מתחת לפסל" שאלתי אותה "איזה פסל??. ומה אם הנרי?? ולמה את מפחדת מאצילי העיר?" הסבירי לי לולה איני מבין את המתרחש.

 ענתה לי לולה" רק רגע, לאט, קודם כל תודה, הנרי בסדר גמור, ברגע ששתה את השיקוי שאופליה הביא לי הוא החלים מייד, ואני מודה לך על כך. ולגבי אצילי העיר, הם לא רוצים שאף אדם שהוא פשוט עם 

יכנס לכאן. 

אני לא יודעת את הסיבה לכך אבל מי שנכנס מיד הורגים אותו".

לולה הצביע על הר זבל שהיה צמוד אלינו ואמרה "הבט טאי הבט למעלה", הבטתי וראיתי שמתחת לכל הזבל היה ראש של אישה העשויה אבן. ושאלתי "מי הדמות שחצובה בפסל?" תוך כדי שאלתי לולה שתלה את הזרע באדמה וכיסתה אותו בעפר והחלה לספר לי.

"זאת אלקודה אליס היא הייתה המגן של הכפר שלנו לפני כ 400 שנים במלחמה הגדולה בין הארצות, בזמן שלא היה אוכל כלל, אלקודה אליס דאגה שיהיה לכפר אוכל וריפאה את כל הפצועים. ויש אפילו אומרים שהיא עדיין חייה בתור הגברת הלבנה". הסתכלתי אל עבר הפסל, וברגע שהכול היה ניראה שקט, הרגשתי רעידת אדמה. 

לולה ואני נפלנו על האדמה, ובמקום בו לולה שתלה את הזרע צמח עץ שגדל במהירות וספג את כל הזבל לתוכו לאחר סילוק של כל הזבל העץ הצמיח בכל המקום עצים שנראו כמו חלום,  עצים כה מופלאים שאין שני להם, ירוקים ומלבלבים שהפיצו ריח מתוק, רעידת האדמה החלה להתחזק. האדמה יצרה בור עמוק. ובין רגע מים בקעו מתוך הבור ויצרו מזרקת מים עם מראה קסום. 

אני ולולה נדהמנו מהמראה המופלה שלנגד ענינו, 

האדמה הרועדת נרגעה.

 והפסל נראה נקי ומצוחצח מראהו היה נדמה לנו שזה עתה פיסלו אותו.

הפסל נראה כאישה 

שעומדת עמידה אצילית על אבן מעוצבת שנראתה כחצי גלגל, ידיה מוצלבות מלפני גופה, מניפות פרוסות בידיה, על צווארה שרשרת שנראתה חצי ירח וחצי שמש.

מראה הפסל היה מעורר השראה וכבוד התבוננתי בדמותה של אלקודה אליס, והסתובבתי סביבה, תוך כדי שאני מתבונן מאחור הצטרפה לולה אליי והייתה בהלם למראה עיניה, ראינו מתחת לדמותה של אלקודה אליס כיתוב מוזר שמעולם לא ראיתי, 

ובין הכתב היה חרוט צורת ירח ושמש, הדומה לתליונה של אלקודה אליס, באופן מוזר צורת הירח הייתה דומה לתליון שסביב צווארי, אני הבטתי בלולה ושאלתי " את יכולה לקרוא מה שחרוט פה?" ענתה לולה "זה כתב עתיק שאבד עם זקני השבט שהתגוררו בין ההרים, אך כיום אבד הידע הזה  ואף אדם שחי היום עלי האדמות אינו יודע לקרוא את הכתב העתיק הזה". "אבל ישנו סיפור שאני זוכרת שאמי נהגה לספר לנו. 

"לפני 400 שנים שאלקודה אליס רצתה לעזוב את העיר, המלך ביקש שאלקודה שתישאר להגן על הממלכה, כיוון שהייתה הממלכה מאוימת במלחמה השכנה. לכן, אלקודה אליס הורידה מעל צווארה תליון, שהיה מיוחד מאוד, אלקודה אליס שברה את התליון לחצי והביאה למלך את החתיכה השבורה" ואמרה.

"ביום מין הימים אחזור להשיב את חציו השני של התליון ואשאר פה. אבל עד אז ביתך הנסיכה יסמין חייבת לשים על צווארה את התליון ולעולם לא תסיר אותו מעל צווארה, כך הממלכה תהיה מוגנת, איש אינו ייפגע. הממלכה תישאר טובה ופריה", המלך מייד הודה לאלקודה אליס ומיהר אל חדר האוצרות, המלך ניגש אל אחת התיבות והשחיל בחצי של התליון חוט זהב אדם מיוחד במינו, החצי שהיה בידו של המלך היה ניראה כתליון שמש, וביקש מבתו יסמין לנעוד את תליון,

לאחר זאת המלך כינס את כל נתיני הממלכה, המועצות, אנשי החצר, הלורדים והאבירים.

 והכריז לעיני כולם שהוא נותן לביתו את הכינוי "מגן הלהבות, 

ואלקודה אליס קרא הגברת הלבנה", מפני שחציו השני של התליון היה ניראה כמו חצי ירח ובעקבות כך כל הממלכה הייתה מוגנת לשנים רבות. 

כל מי שהיה בכוונתו להגיע אל העיר בכוונות זדון רעה היה מייד מתייבש למוות מהשמש שהייתה יוקדת עליו ביום, בלילה גופו היה נישרף בלהבות והופך לאבק. 

וכך חלפו להם שנים ארוכות. אך אלקודה אליס מעולם לא חזרה והיו שמועות על מותה. 

עד שיסמין עלתה לשלטון והבינה שהיא עומדת להגיע לסוף חייה, לכן לפני מותה ביקשה שרק בעלה יקבור אותה במקום שלא ימצאו את גופתה כך שהתליון ימשיך לשמור על הממלכה גם לאחר מותה. וכך קרה לאחר מותה הארץ שלנו הייתה מוגנת עד לפני כ 40 שנים, מפני שלפני 40 שנה התגלתה מנהרה מתחת לאחד הישובים שליד הנהר הגדול, ושם נמצא קיברה של יסמין. מאז גנבים רבים ניסו לגנוב את התליון ולא הצליחו. השמועה רצה בכל הממלכה וגם מעבר. 

עד ליום בהיר אחד לפני 20 שנה, שמענו פיצוץ אדיר מאזור קיברה של יסמין ומאז המנהרה נהרסה 

 ובעקבות כך העיר הייתה איננה מוגנת עוד. נריסה השתלטה על הכתר והאור בממלכה נעלם. הגברים כלואים, היבול נגנב רוב הרכוש נבזז,  הביטחון אבד לגמרי,

וכל מקום ודבר הפך לריק מהחלומות שלנו. 

איך המשכנו לחלום כי זה כל שנותר.

נריסה מענה אותנו שנים, מכריחה אותנו לעבוד בחינם בשביל האצילים במכרות ובאורוות ובמפרצי העבדים שהיא הקימה. 

אבל בלב של כל אחד מאיתנו נשמרה התקווה שכולנו מחכים ומקווים

 שאלקודה יגיע יום אחד.

נריסה חלקה את הממלכה לאצילים ואזרחים פשוטים, כל כשפי המים שמוכנים לשרת אותה היא מעניקה להם חנינה ונותנת להם תואר אצילות, כך כל כשפי המים הושחתו מהעושר והכוח שנריסה נתנה להם, וכל המתנגד מצא את מותו בכיכר העיר. ומאז זה הפך לבלתי נסבל, הם לוקחים את כול הרכוש שלנו והאוכל אנו מתים מרעב ומשלמים מיסים גבוהים".

קשה לחיות ככה המשיכה לספר בקול בכי. 

בעבר העיר הייתה מבורכת בדגים עד שנריסה כבשה את המקום וזימנה את בסיליסק הנחש הקדום, מאז כל מי שמנסה לדוג או וניכנס לים אינו חוזר. 

 לפתע לולה הפסיקה את הסיפור

לאחר ששמעה רעש ואמרה "חייבים ללכת לפני שיגיעו לפה אסור לנו להיתפס, עלולים לערוף את ראשנו" אני עניתי "אני חייב להישאר כאן. אופליה אמרה לי להיות ליד הפסל והוא יעביר אותי את החומה הגדולה. 

לולה הבינה ואמרה לי " טאי אני מקווה שתצליח בכל אשר תלך אבל אני חייבת ללכת להנרי הוא רק התחיל להתאושש ואיני יכולה 

שישאר לבדו. 

נפרדנו לשלום. 

ולולה עזבה במהירות רבה את המקום.

לאחר מספר שניות, התליון שסביב צווארי נמשך אל החריץ שבפסל באור זוהר ובוהק מושך אותי. 

התליון התאים לצורת הירח שחרותה באבן ומייד חשף מעבר סודי.

הפסל החל לזוז ומנהרה התגלתה מתחתיו של הפסל.

נכנסתי אל המנהרה בהיסוס רב. וברגע שנכנסתי פתח המערה ניסגר והפסל חזר למקומו, אפלה אפפה את המקום. המשכתי שני צעדים קדימה ולפתע קריסטלים בצדדי המערה החלו לזהור באור תכלת בוהק ומרהיב. אני הייתי המום 

מהנראה לנגד עיניי, הקריסטלים שימשו לתאורת המנהרה. המשכתי לאט לאט שחשש רב בליבי אל תוך עומק המערה.

כך חלפו להם דקות ארוכות. לרגע חשבתי שהדרך לא נגמרת ולא מובילה לשום מקום. אך לפתע נעצרתי והבחנתי שמול עיניי הייתה דלת פתוחה לרווחה ואור יצא ממנה. רצתי אל עבר הדלת וקיוויתי שזה המקום בו נמצאת היציאה, אך שנכנסתי לחדר מצאתי את עצמי בחדר ענק. וריח הצחנה של חלקי גופות ובשר רקוב עלו מהחדר הבטתי סביבי וראיתי שלדים תלויים מרחפים בחדר, איברי גוף פזורים ודם לכל עבר המקום.

ניכנס בי פחד פתאומי 

עקב המראות המזוועים שסביבי  פחד שהלך והתעצם השתלט על גופי, ליבי פעם דפיקות עזות בום בום, בום בום, ונשימתי נעשתה כבדה , עיניי שיטתו בחדר מבוהלות, בחדר היו ראשי מפלצות ויצורים משונים חלקי ידיים ורגליים מפוזרים לכול כיוון דם מרוח על הרצפה ואור עמום עטף את האזור, האור הגיע מקריסטל שהיה בתקרת החדר נבהלתי מהמראה המחריד, הרגשתי שאני נחנק, המשכתי לבהות בחדר ובקצה של החדר שהיה לנגד עיניי הייתה דלת נוספת שנראתה כיציאה מהמקום. 

גופי לא זז מרוב פחד וקיווית שזה רק חלום רע וכשאני אתעורר הסיוט יעלם וכל זה לא באמת היה קיים.

אך זה לא היה חלום ומרוב פחד גופי השתתק, עצרתי וחשבתי שאני צריך לברוח מכאן הכי מהר שאפשר לחזור אחורה, לא אני לא יכול לפתע התאפסתי כי המנהרה נסגרה. הבנתי שעליי לפעול באומץ אם אני רוצה להשתחרר מהמקום הנורא

והתחלתי לרוץ מהר כל כך ריצה שמעולם לא האמנתי וידעתי שאני מסוגל לרוץ ככה. 

פתאום פניי היו אל עבר דלת שהייתה ממולי ונראתה כיציאה. דילגתי מעל הגופות תוך כדי ריצה ופחד, בראשי רק מחשבה לצאת מפה הרגשתי מוזר ומסוחרר ולא הייתי יכול להמשיך לרוץ. 

הרגשתי שמשהו אוחז ברגלי הימנית הבטתי אל רגליי שדרכו על דם ואיברי גוף שונים. ראיתי יד קטוע אוחזת ברגלי הימנית. נבהלתי ובלי לחשוב יותר מידי רצתי קדימה מבוהל, רק בכדי לצאת מהמקום הנורא הזה. מהפחד לא היה אכפת לי על מה אני דורך ובלי שאשים לב דרכתי על אחד הראשים המפלצתיים, החלקתי ונפלתי על הדם וחלקי גוף שונים דלת היציאה הייתה ממש מולי במרחק של פסיעה אחת בלבד. התחלתי לזחול בפחד אל דלת היציאה, אך הרגשתי חולשה בגופי וראיתי יד נוגעת בפניי

כבר לא יכולתי עוד איבדתי את התחושה בכול גופי עיניי נעשו  שחורות וכבדות ולא יכולתי לראות דבר.

הזוועה והאימה השתלטו לגמרי על גופי נפלתי על הקרקע 

ואיבדתי את הכרתי.