פרק 8 : עץ הזמן

אני הרגשתי קריר וראיתי שהכול נהיה שחור סביבי. התעוררתי ומצאתי את עצמי מול האישה המבוגרת אותה ראיתי בחיזיון, הייתה זו רייבן. הסתכלתי סביב וראיתי שהכול קפוא במקום כאילו הזמן עצר מלכת, רק רייבן שהחזיקה בידי אמרה לי "כאח את סיפורה של האבן, לתוך לב האפלה", ומיד עשן שחור אפף את רייבן ונעלמה מעניי. לא הבנתי מה קורה פה, בין רגע הזמן שעצר מלכת החל לזוז, המים געשו והקרח תחת רגלי נישבר. זרוע מהמים השחורים תפסה את רגלי והרימה אותי במהירות לעבר השמים. הכול קרה כול כך מהר עד כדאי כך שעצמתי את עניי מהפחד, הרגשתי שאני עף לשמים וחשבתי שזה הסוף לחיי. אבל אז שמעתי את קולה של רייבן בראשי "פתח את ענייך והחזר את האבן אל בעלייה", מתוך בהלה הרגשתי שאני הפסקתי לזוז, פתחתי את עניי לאט לאט ונדהמתי ממראה עניי ומהגובה הרב בו אני נימצא, זרוע המים עדיין אוחזת ברגלי ולא זזה, הבטתי סביבי וראיתי את האגם במרחק הוא כחול צלול ונקי אך במקום בוא אני נמצה יש כתם שחור ואפל. באותו הרגע חשבתי על מה שרייבן ביקשה ממני "כאח את סיפורה של האבן, לתוך לב האפלה". חשבתי לעצמי אולי הכתם השחור באגם הוא לב האפלה עליו דיברה רייבן, לא ידעתי אם זאת התשובה אבל החלטתי לסמוך על החושים שלי, לקחתי את האבן שהחזקתי בידי ושמתי אותה בכיסי. פניתי אל זרוע המים ואמרתי לה קדימה כחי אותי אל לב האפלה. מיד זרוע המים משכה אותי אל הכתם השחור באגם במהירות, מרב מהירות חשבתי שאני התרסק אבל רגע ליפני שפגעתי במים, זרוע המים נעצרה ושחררה אותי מאחיזתה נפלתי אל המים השחורים ללא פגע הבטתי במים השחורים שהוי קרירים וראיתי עניים קטנות בוהות בי. צללתי לעומק האגם ככול שיכולתי והעניים הקטנות החלו לגדול ולהיראות מאימות יותר ויותר אני נעצרתי ממראה עניי, היה נחש שחור ענק ממלי. לרגע חשבתי שאני מדמיין, עניו של הנחש הביטו בי מבט חודר ומפחיד ובין רגע אישוניו החלו להיות דקיקות כמו של נחש הרגשתי פחד וצמרמרות בכול גופי הבטתי בנחש והבחנתי שעל ראשו יש כתר זהב שחור יפיפה, מעסה ידי אומן ואיתורי כסף וזהב במרכזו של הכתר יש חור, חור שהיה בצורה של חצי לב שבור, בגודל של אבן, והצתי את האבן שהביאה לי רייבן מכיסי והבטתי בה, צורתה של האבן הייתה גם היא חצי לב שבור וניראה שחכת לכתר. אני פחדתי מהנחש המסתורי ניסיתי להתקרב אליו לאט לאט, הנחש עצם את עיניו ונתן לי להתקרב אבל אני כבר לא יכולתי לעצור את נשימתי יותר, הרגשתי שאני חייב להכניס את האבן לכתר של הנחש ולא משנה מה. נאבקתי בעצמי למרות הסקנה שאני יכול לתבוע והצלחתי לחבר את האבן אל הכתר. בדיוק באותו הרגע הרגשתי שאני לא מסוגל יותר להחזיק את הנשימה והתחלתי לטבוע, הרגשתי את גופי כבד לא היה לי אוויר. חשבתי שזה הסוף אבל באותו הרגע חשתי משהוא אוחז בי ומעלה אותי במהירות מעל המים הקרים, תוך מספר רגעים הקאתי מים מגופי לקח לי כמה רגעים להתאושש ופתחתי עיניים.

ברגע שאוששתי ראיתי שאני לא נמצא על האדמה ולא במים אני על עור שחור כול שהוא הרמתי את ראשי וראיתי נחש שנימצא במים באמצע לב האגם ואני על זנבו, פניי הנחש מביטות בי, התבוננתי בו והוא בי, אך משהוא ניראה שונה בנחש עיניו היו דומעות.

הנחש החל לדבר ואמר "אני היא אריאל, מצטערת על חבריך הם בריאים ושלמים בעולמם", אני אבדתי כול היגיון על מה היא מדברת?" שאלתי את עצמי? איך אריאל קשורה לכול העניין, מלבד זאת אריאל אני ראיתי ילדה ששמה אריאל ולא נחש.

מיד שאלתי "מה קרה לך? ואיך אריאל קשורה", ענתה לי "אני אריאל, זיכרונותיי חזרו אלי חלקית, כול השאר אבודות בעולמות שונים, באבני הלב השבורות, אני לא יודעת איך להשיבם אלי, ואיך הגעתי הנה, כל מה שאני זוכרת זה מה שאתה ראית, אני לא זוכרת למה או איזה כישוף אני הטלתי, אבל הטלתי כישוף רב עוצמה שמחירו כבד, גופי נעלם, וליבי חולק לעשרה אבני לב שבורות וזיכרונותיי נעלמו מימני כול אחת מהאבנים היא חלק מזיכרונותיי, וכול אחת מהם היא רגש שונה ישנם עשרה אבנים לעשרה רגשות. עצב, שמחה, כעס, קינאה, רחמים, שנאה, פחד, אהבה, ייאוש, תיקווה. אני היא עצב ולכול אחת מהאבנים יש מבחן ומי שעובר את המבחן היא נותנת לו כוח ומחזקת את כישוריו ויכולותיו, אלסטורו אני מתחננת בפנייך רק אתה יכול להשיבם אלי אף אדם מלבדך אינו יודע את סיפורי ואינו יכול להשיבם אלי, רק אתה אלסטורו אנה הוצא אותי מעולם האשליה הארור הזה". אני לרגע לא הבנתי מזה אלסטורו, אמרתי לה "תישמעי אני לא מי שאת חושבת שאני, אני לא יודע מי זה אלסטורו, שמי טאי". ענתה לי אריאל "יום יבא והכול יתבהר לפנייך, ואז תבין הכול, האם תעזור לי?" שאלה. עניתי לה "כן אעזור לך בשמחה ואני באמת מצטער על מה שקרה בעברך אבל חשוב שתדעי לא כולם רעים בעולם". אריאל הביטה בי ואמרה בלחש "תודה רבה אלסטורו" החלתי להרגיש סחרחורת והכול נעסה שחור לא ראיתי דבר למשך מספר שניות. לאט לאט התחלתי להרגיש את גופי כבד וריח רע היה בפי התעוררתי ופתחתי את עניי. נבהלתי ועצרתי את נשימתי מהגועל ופחד, הייתי שוכב על קרביים שונים ומשונים וגולגולת מלאה תולעים הייתה מול עניי התרוממתי המהירות בבהלה ויצאתי מהמפתח החדר. שיצאתי מהחדר שמעתי רעש משונה, הבטתי לאחור ודלת אבן סגרה את פתח החדר לא היה לי אפשרות לחזור אחורה. המשכתי לאורך המערה כשקריסטלים כחולים בצדדי הקירות נותנים מעת אור, המשכתי דקות ארוכות, עד שראיתי דלת עץ גדולה מאותרת בכסף וזהב  ופסליי אבן משני צדדי הדלת הדומים למלאכים שמחזיקים שעון חול בין ידיהם. ניגשתי אל הדלת הזהירות רבה ופתחתי אותה, לא האמנתי למראה עניי חשבתי שאני מדמיין, ראיתי שמים כחולים ואחו ירוק מרהיב, נכנסתי אל תוך החדר המסתורי, דשא מתחת לרגלי וקרני השמש מחממות ונוף מרגיע, הבטתי סביב וראיתי גבעה ולידה עץ גדול ומשונה.

העץ הגדול היה ניראה עתיק אבל אם זאת פורח ומלבלב חלקו העליון של העץ היו עלי דקל גדולים המעניקים צל מהשמש וחלוקו התחתון היה עלי הויסטריה פורחים ומלבלבים ורוח נושבת בין העלים, אני ראיתי את המקום המרגיע לא יכולתי שלא להתפעל מהעץ המשונה אך המדהים ביופיו, לא נשקפה סכנה כלל ולא ראיתי דלת נוספת להמשיך, ניגשתי אל העץ שהעניק לי צל מהאור השמש, התיישבתי מתחת ענפיו הנחתי את ראשי שנעשה כבד ועייף מהמסע עד עכשיו ונרדמתי, איני יודע כמה זמן חלף, מישהו בפתאומיות דיבר אלי  בקול חלוש "בנשמתך קיים לחש עתיק". מיד נבהלתי הרמתי את ראשי והסתכלתי סביב, אבל איש לא היה שם מלבדי והמקום ניראה רגוע, ולא נשקפת סכנה, "ליבך חלוק לשניים, נשמתך לבנה משלג ושחורה מפחם" הקול המסתורי הגיע מאחוריי מיתוך העץ, מיד קמתי והלכתי צעד אחורה תוך כדי שאני מביט בעץ, הרגשתי שמשהו נוגע בכתפי הימנית הסתובבתי ליראות מה זה, היה זה ענף מעץ שניראה חיי, נבהלתי ושאלתי "מי אתה?" ענה לי העץ "אני הוא עץ הזמן, אני ראיתי הכול מתחילת הזמנים ומשחר הימים וזוכר את כול אשר קרה בעבר, אבל מוקדם מידי שניפגש ונדבר. עלייך להמשיך במסעותיך, רק דע לך דבר חשוב, אם תמלא את ליבך בשנאה, כול העולמות יהיו בסכנה כולל אתה והורך וכול יקירך היזהר, בכול טוב יש רע ובכול רע יש טוב זכור את דברי טאי", אני נשארתי בהלם ולא הבנתי על מה הוא מדבר, הוריי מתו לפני עשר שנים, אז איך אני אסכן אותם, מיד החלתי לשאול שאלות שהחלו לצוץ בראשי "מה איך זה יכול להיות הוריי מתו?, למה כולם קוראים לי בשמות משונים כמו אלקודה ואלסטורו מי או מה זה?",

מיד רוח פרצים והעיפה אתי אל האוויר. העץ אמר "לא כול מה שניראה לעיין הגיוני" התשובה לא הייתה הגיונית בכלל, אבל אני עפתי במהירות אל השמים נבהלתי עצמתי עניים, נפלתי נפילה עדינה על האדמה פתחתי עניים ומצאתי את עצמי שוב במנהרה, לא הבנתי איך הגעתי לפה הייתי ממש מבולבל מאחורי היה מבואי סתום באבנים גדולות החוסמות את המעבר, ומלפניי היה פתח שקרני השמש מקרינות בו, סוף סוף הגעתי לסוף המנהרה חשבתי לעצמי, התקדמתי אל עבר הפתח המנהרה. כשהגעתי לפתח אור השמש סנוור אותי, עצמתי את עיניי אם ידיים שמנסות להסתיר את השמש. צעדתי קדימה ושמעתי קול של מים פתחתי את עיני כלפה מתה, ומיד נעצרתי ממראה עניי, עוד צעד אחד והייתי נופל אל סופי, בסוף המערה נמצאת בצוק הר, ובתחתית יש נהר מים אם זרם סוחף במיוחד וסלעים מחודדים מבצבצים. מתחתי היה צוק נוסף במרחק חמישה מטר בארך. בצוק היה פתח מערה נוסף, וקרש עץ דקה העוברת מעל הנהר הרצחני מחברת בין שני המערות.