פרק 12 : המקדש העתיק

אחרי שינה ארוכה דן החל להעיר אותי ואמר טאי השעה תשע בבוקר בו נתארגן ללכת. קמתי שטפתי את פניי. דן הכין לשינינו ארוחת בוקר חשבתי לעצמי להכין אוכל טעים הוא יודע, יצאנו מפתח הבית לחפש בית הספר לאומנות כשפות המים עברנו בבתי הספר רבים. דן המתלהב מהמקום בו ביקרנו אבל לי ניראה שמשהו לא בסדר בלימוד הזה הצצנו אל אחד החדרים והמורה היה ממש קשוח איתם וצעק עליהם לא אהבתי את בית הספר הזה. אני ודן ניגשנו לחדר ההנהלה ושאלנו "כמה עולה ללמוד פה", מיד פנה המנהל ותעוות בצע בעניו במיוחד אחרי שראה את התליון שיש בירושותיי והבין לא נכון שמדובר בילדים עשירים. אמר "אנחנו הטובים ביותר זה לא זול ידידי אך פה תילמד הכול". אבל אני לא הרגשתי שזה המקום הנכון מיד שאלתי את המנהל שאלה שזה עתה עלה בראשי "מנהל יקר" פניתי אליו "האם אתה מלמד לוחמה לקרבות בלבד?" ענה בגאווה גדולה המנהל, "בוואדי אנחנו מאמנים לוחמים גדולים שניצחו בהמון ניצחונות בטקסי ההודיה וכיום הם משרתים את המלכות תיראה כמה גביעים ומדיילות יש לנו". היפנה את ידו אל מדף שהיה עשוי זהב טהור וכול מיני גביעים ומדליות יקרי ערך היו תלויים שם.

מיד אמרתי לדן "לא זה לא המקום בשבילנו", יצאנו משם והמנהל הסתכל ואמר הפסד שלכם. המשכנו בדרך למקדש הבא תוך כדי דן שאל אותי "טאי מה הייתה השאלה הזו למה שאלת אותו?". עניתי "כשפות מים אינה רק ללחימה אני לא יודע איך היא אמורה להיות, אבל משהו ענה לי אני פשוט מרגיש שזה לא נכון", תוך כדי עברנו על יד סמטה צדדית. מיתוך סמטה נתקלה בי דמות של ילדה שרצה לכיווני. והפילה אותי ואת דן על האדמה. דן נפל על האדמה אני נפלתי לידו והילדה נפלה עלי, פנינו נפגשו זה מול זה והתבוננו אחד על השנייה והסמקנו דן שהיה לידנו אמר נו אתם מתכוונים להתנשק או שאתם יכולים לקום. מיד ביקשה הילדה סליחה קמה ואמרה "אני מצטערת אני ממהרת", הבטתי בה מרימה את הדברים שנפלו לה. ספרים חפצי לימוד מיד עזרתי לה להרים את החפצים תוך כדי שאני מביט בה ומשהו משונה קרה לי, הרגשתי לא רגיל הרגשתי שאני מכיר אותה כאילו לפני שנים, לא יודע למה. היא הביטה בי לקחה את הספרים ומיד רצה כאילו אין מחר ואמרה "תודה וסליחה", דן קם ואמר "איזו חצופה", פנה אלי וראה שאני לא מרוכז המשכתי להביט בילדה שמיהרה. דן אמר לי "טאי צא מזה. זאת רק ילדה מה קרה לך נדבקת בחיידק האהבה?", עניתי לו "תקשיב אני חושב שזה הרבה יותר מזה, הרגשתי כאילו אני מכיר אותה פנייה היו מוכרות לי", דן תפס בידי ומשך אותי שאצא מהחלום בהקיץ שלי, ואמר "קדימה צריכים למצוא מקום לימודים, אני צריך אותך איתי נו", מיד הבטתי בו ואמרתי "אתה צודק בו נמשיך עברנו כול כך הרבה מקדשי אמנויות לחימה אבל כולם התנהגו בברבריות ובאכזריות, זה ממש לא הרגיש לי נכון. הגיע שעת אחר הצהרים ודן שאל "אין עוד מקומות לאומנויות לחימה של המים, איפה נתאמן?",

אמרתי "אני בטוח שיש מקום שמלמד כמו שצריך, רק צריך לחפש, הגענו ליד גבעה גבוה הכול למעלה נראה דשא יפיפה ושאלתי "דן מה זה שם?, בו נלך לשם!", ענה דן "טוב אבל לא היום מחר כי שם זה הים", התחלנו לחזור לכיוון הבית. בדרך לבית ובזמן חזרתנו הביט בי אחד האנשים מהרחוב ובהה בי, הסתכל סביב, ומיד המתקרב ופנה אלי ואמר "החבא את התליון שמעל בדייך ובואו אחרי אני מיד", שאלתי "מי אתה?" ענה האיש המסתורי, "איני יכול לענות לך ברגע זה בוא נגיע למקום בטוח", מיד כיוון אותנו האיש אל מקדש המים שנחשב לאגדה, המקדש כבר קיים מאות שנים, מיד אמר לי דן "שמעתי על המקדש הזה אבל הוא אף פעם לא השתתף בתחרויות, מחשיבים אותו למקדש החלש ולא מצליח שמאבד מהתלמידים שלו, טאי אנחנו צריכים להתחזק ולמצוא מקום טוב יותר מזה", הבטתי בדן ואמרתי לו "דן תחכה" נכנסנו אל המקדש מרשים, בינתיים הוביל אותנו האיש המסתורי לחדר בו היו כיסאות ואמר לנו שבו, מיד התיישבנו האיש שאל ובפתאומיות "מישהו ראה את התליון הזה?" עניתי "אני לא חושב... לא יודע... אולי אחד המנהלים של בתי הספר סם לב לזה למה?", שאלתי, ענה הזר "תקשיב לי טוב לא משנה מה אתה עושה בעיר אבל אתה גם צעיר וגם בסכנה גדולה אל תלך עם התליון חשוף ככה, יש לך מזל שלא שמו לב אליו כי אחרת היו מיד הורגים אותך.

שאלתי מי אתה? ולמה אתה לא מנסה לקחת לי את התליון?, ענה הזר "כי אני לא כמו כולם אני עדיין מאמין ביום שנזכה לראות את אלקודה ועצם נוכחותך עם התליון יש לזה הסבר אחד, אתה זה הוא נכון ???" שאל עם חיוך גדול בפניו שניראה מלה תיקווה, מיד עניתי "אני לא בטוח עדיין מה זה אלקודה אבל נראה לי שכן כי המון קראו לי כך בזמן האחרון", מיד שאל הזר "אתה לא יודע מי זה אלקודה?", אביך היה אחד החברים הטובים ביותר שהיו לי, אך יכול להיות שהוא לא סיפר לך??". מיד קמתי מהכיסא ושאלתי "אתה מכיר את אבי?, ענה הזר בוואדי אני והוא היינו לוחמים אחים לנשק של המקדש הזה, נתנו לו את הכינוי הזאב הלבן, הוא היה אחד הלוחמים המוכשרים ביותר שהיו במקדש הזה. ידענו שאלקודה יהיה בנו, לכן הוא היה אמור לשלוח אותך לפה בגיל עשר, לפני חמש שנים היית צריך להיות פה עם אביך איפה הוא ???" שאל הזר מיד השפלתי את ראשי ארצה ואמרתי לו "אבי נהרג בידי אחד המשרתים של נריסה" מיד הביט בי הזר ואמר "הבנתי אני מצטער לשמוע" שלח לי את ידו ואמר "שמי הוא אוריאל אני חברו של אביך מאז שהיה קטן", אוריאל הביט בדן ואמר "אתם מחפשים מקום לימודים לכשפיות?, ענה דן "כן אבל טאי לא רצה ללכת לאף בתי הספר", בינתיים לי התמלאו דמעות בעניים, בגלל סיפורו של אוריאל, הייתי בהלם שהוא הכיר את אבי אמר דן "טאי אתה רוצה שנלמד פה?", מיד ניגבתי את דמעותיי פניתי אל אוריאל ואמרתי "יש לי שאלה אליך, האם אתה מלמד לוחמה לקרבות בלבד?", ענה אוריאל ממש לא, מים הם לא רק כוח או נשק, מים הם גם חיים ומרפאים, מים הם מקור הרוגע והשלווה ללא מים לא יהיו חיים, מים הם לא רק מים. הם יסוד של מובנים רבים, ישנם המון צורות למים רק צריך לדעת להשתמש בהם, הלחימה היא רק תוספת אבל היא בהחלט לא המקור", מיד פניתי אל דן ואמרתי לו "דן זה המקום. פה אנו צריכים ללמוד", לאחר תשובה כזו דן מיד הסכים איתי אוריאל מיד פנה אלי ואמר "בואו מחר דבר ראשון בבוקר ונאמן את שניכם", דן אמר "תודה" והתקדם לכיוון היציאה, אך אני נעצרתי במקום ומיד אמרתי לאוריאל "אם אתה מכיר את אבי אתה חייב לומר לי מי או מה זה אלקודה", דן חזר ונעמד לידי כדי להקשיב, ענה אוריאל "בסדר גמור אומר לך את שידוע לי.

"ליפני עשרים וחמש שנים אני ואביך אסטבן יצאנו אם המורה שלנו לאזור החוף ושם נכנסנו לאיזה מקום מוזר שניראה בדיוק כמו המקדש הזה אבל בתוך מערות במים שם פגשנו את אוריטל, מיד והתפרצתי בדבריו של אוריאל ושאלתי "את המכיר את אוריטל?" חיפשתי אותו בכול העיר אבל אף אחד, לא מכיר את האיש הזה", אוריאל אמר "טאי בבקשה שמע את סיפורי עד הסוף בלי להתפרץ", מיד ביקשתי סליחה. המשיך אוריאל ואמר "אוריטל הוא לא בן אדם הוא דרקון מים עתיק. שסיפר לנו שאלקודה הוא השומר של כל העולמות והוא משכין סדר וצדק בעולם, זה מה שידוע לי טאי אני מצטער, הידע הזה נעלם לפני שנים איש לא יודע את האמת רק עץ הזמן ידע את העבר, אבל איש לא יודע איך להגיע אליו אני מצטער טאי", מיד אמרתי "אני כבר פגשתי את עץ הזמן והוא לא ענה ליעל כלום, אבל אני גם לא יודע אך להגיע אליו שוב, תוכל להגיד לי איפה אוריטל? אני חייב לומר לו כמה דברים מאוד חשובים". שאלתי. ענה אוריאל "אני מצטער טאי אני לא בטוח שהוא בחיים מיד אחרי שיצאנו מהמקדש, הגיעה נריסה עם החיילים שלה ואיימה על אוריטייל אביך רצה להילחם אך אוריטל התעקש שנלך, וברגע שיצנו, כול המקום נקבר ונהרס, נריסה השמידה את המקום אין לי מושג מה קרה שם,

הכול הפך לאבק אני מצטער, אנא לכו לנוח מחר יום ארוך מצפה לכם".

אני ודן חזרנו בדרך לכיוון ביתו וכול הדרך חשבתי והרהרתי דן ראה שאני מוטרד לכן שתק עד שהגענו לביתו ישבנו לאכול שכולי שקוע בדבריו של אוריאל, הלכתנו לישון דן נירדם במהירות ובקלות אך אני לא יכולתי להירדם בקלות.