פרק 10 : לשחק עם הזמן

לאחר שדיברנו והכרנו אמר דן "אני לא יודע איך אתה דברת אם אבי שכבר מת, אבל אם תיראה אותו שוב, בבקשה תישאל אותו מה באמת קרה בעבר, הוא אף פעם לא סיפר לי תמיד הוא אמר שיום יבוא ואצטרך לבחור החלטה שתיקבע את גורלי. כבר חלפו להם 3 שנים מאז מותו ועדין אני לא מבין על מה הוא דיבר". מיד הנהנתי בראשי וחשבתי לעצמי מה הסיכוי שהוא ידבר איתי שוב, אני השבתי "דן בסדר אם אראה אותו שוב אבל אני לא בטוח שזה יקרה. אני חושב שזה היה מפגש חד פעמי". דן אמר "אני מודה לך טאי תוכל להישאר פה כמה שרק תרצה. אבל עכשיו אני חייב ללכת ללימודים אחרת יגיעו ממשמר בית הספר לבדוק את הבית, ואסור שיראו אותך פה אתה לא רשום ברשימות העיר ואם יתפסו אותך מיד יהרגו אותך". "איזה לימודים ולמה אסור שידעו עלי אני לא פושע?". ענה דן " אתה לא פושע אבל החוק אומר אם אדם מסתובב בעיר והוא לא ברשימת האזרחים מיד מוציאים אותו להורג, ולגבי הלימודים אין לי ממש בררה, אני לומד כשפות מים לקראת תחרות ההודיה, מי שמנצח בתחרות המושל או המלכה נריסה מעניקים לו תואר או עבודה תחת חסותם, לא אצטרך לדאוג יותר לכסף או לפחד מהשומרים, אני יוכל לצאת ולהיכנס מעיר חופשי בלי הפרעות. בכול מיקרה אין לי גם הרבה ברירות הם מכריחים אותנו להילחם אם אנו לא מתאמנים או נלחמים עבור הממלכה אנו מושלכים אל מחוץ לחומה ויורדים למעמד הנמוך ולפי השמועות גם גונבים מאתנו את היכולת לכשף את המים", אני לא ידעתי מה לומר לדן אני לא מכיר את חוקי העיר לכן החלטתי להישאר ואמרתי "בסדר אשאר פה עד שתחזור ונחליט ביחד מה עושים", "יש אוכל בארונות מטבח לבנתם עד שאחזור!", דן פתח את הדלת ונפנף בידו לשלום סגר את הדלת והחל לרוץ במהירות.

אני שראיתי את הבלגן הרב בבית ניגשתי אל מטבח

שהיה מלא קערות אוכל לא נקיות וכוסות מטונפים הרצפה מלא בלגן ואי ניקיון בבית, פתחתי את אחד הארונות במטבח וראיתי המון מצרכי אוכל שכבר פג תוקפם לחם יבש, ועלים יבשים המקום היה ניראה נורא ואיום סגרתי את הארון ופתחתי דלת ארון נוספת היו שם כמה אגוזים שנראים עדין אכילים חצי לחם טרי וריבה תותים בצנצנת

אכלתי מעט כדאי להרגיע את תאבוני,

לאחר סיימתי לאכול שמעתי את קולו של טומי המגיע מאחורי "אל תפחד ילדי ואסביר לך את אשר תצטרך לדעת", הבטתי לאחור וראיתי את טומי לבוש בגדים נאים מתיישב ממולי בשולחן, ואני הייתי בהלם הרי הוא מת איך אתכן שהוא פה??. המשכתי לשבת על יד השולחן ושאלתי את הדבר הראשון שחשבתי עליו "איך אני יכול ליראות ולשמוע אותך הרי אתה מת", טומי הביט בי ואמר "גופי אכן מת אבל נשמתי עדין חייה בעולם הזמן, אספר לך את סיפורי הקשב היטב כי זה גם קשור להוריך, ליפני שהגעתי אל העיר הייתי גר אם משפחתי והשבט שלי, ההינו שבט כשפי מים השומרים על אחד ממקדשי הנבואות, המקום נישלט על ידיה של נריסה ומעולם לא היה אור שמש תמיד היה רק חשוך וקר, נשארו מעט אנשים בעולם ואנו גם שרדנו בתוך המערה המספקת לנו מחסה, שדים איומים התרוצצו מעל פניי האדמה וכל מיי חיות משונות שהיו הורגות רק לשם הנאה, כוחותינו נלקחו מאתנו בדרך מסתורית ולא יכולנו לכשף עוד לא יכולנו להתנגד, יום אחד הגיעה אלינו אישה, המכנה את עצמה אופליה היא הייתה נראית אישה צעירה, אך היא הייתה מוזרה, היא דיברה לעצמה ומלמלה כול מיני מילים, פחדתי ממנה מאוד. היא הופיעה במקדש הנבואות מתחת לאדמה והסתובבה, אנשי השבט מיד דיווחו לשמאן על הגעתה של האישה המוזרה והמסתורית, שברגעים אלו מסתובבת ליד מקדש הנבואות, השמאן מיד ביקש לדבר עמה, כמה מאנשי השבט הלכו להביא אותה ובניהם היה אבי, האישה לא היססה ומיד הסכימה ללכת אל השמאן, שיכניסו אותה לחדרו של השמאן. אבי סיפר שהיא הביטה בו מבט חודר. מיד השמאן ביקש שכול מי שנמצה יצא. האישה הצביע אל אבי הפנתה אליו מבטה ואמרה "הבה לפה את בינך", השמאן הביט לאבי ואמר לו לעשות כדבריה, אבי היסס אך קרא לי בכול זאת והכניס אותי לחדר בוא ישב השמאן והאישה המוזרה. שנכנסתי לחדר ראיתי שולחן גדול שבראש השולחן השמאן יושב מול האישה המוזרה. השמאן ביקש שאשב באמצע, ישבתי כפי שביקש, מלבדנו לא היה אף אדם נוסף בחדר, האישה המוזרה פנתה אלי ואמרה לי לא לפחד מימנה, אבל אני בכול זאת פחדתי, היא הפחידה אותי, השמאן שאל "מה את מחפשת פה אופליה", חייכה האישה ואמרה עידן נבירוס עומד להגיע לעולם, כל מה שהכרת יושמד, אפילו ציר הזמן יחדל להתקיים, עלינו לעצור את הונידרסי עכשיו, הילד הזה חייב לממש את גורל, אחרת כול העולמות יפלו ויחרבו על ידיה של הונידרסי.

השמאן מיד אמר זה לא ייתכן, הונידארסי מתה ליפני עידנים על ידיו של הלסטורו, ענתה אופליה "אכן הונידארסי מתה אבל הזמן הוא מתעתע", שאל השמאן "למה את רומזת הונידרסי בחיים,?", ענתה אופליה "כן ולא. היא מעבר לזמן ומשתכנת בגוף זר, וכך היא מחזירה לעצמה לאט לאט את כוחותיה, עלינו לעצור אותה כול עוד הזמן עומד לציידינו". שאל השמאן "איזה זמן עומד לציידינו? על מה את מדברת?, איך אני אדע שאת לא משקרת?", לפתע בחדר הופיע כדור אור שהלך לצד החדר והופיע בן אדם מזוקן ומבוגר ולציידו אריה לבן, אופליה מיד אמרה "נו אמריס אני רואה שסוף סוף אתה מבין", השמאן נעמד ואמר "אמריס ידידי כבוד הוא לי לראותך שוב", אמריס נתן ידו ל השמאן ולחץ את ידו, היה ניראה שהם מכירים שנים, אמריס ואמר "אופליה אכן יש שינוי בציר הזמן, רייבן נעלמה ליפני 80 שנים.

רייבן הייתה צריכה להופיע היום אם היורשת של ממלכת האופל. אך היא לא הגיעה, חבריי הלב הלבן בדקו בברכת הגורל וראו את רייבן בציר זמן אחר לגמרי בעוד 20 שנים בו בני אדם עדין חיים על האדמה בהמוניהם, ונריסה עדיין לא הפכה את העולם לכאוס אין ספק שהשתנה ציר הזמן וזה צריך לקרות היום אחרת שני צירי הזמן עלולים לגרום להתנגשות שעלולה לגרום לעידן ניבירוס להגיע". ענתה אופליה "לכן הגעתי הנה יש פיטרון, שעשוי לעקב את נריסה ואת הונידרסי בכמה שנים לפחות עד בואו של אלקודה לעולם, אך זה תלוי בילד הזה!", אופליה הצביע לכיווני ואמרה "הוא הילד היחידי שיכול לשנות את העתיד האפל, על ידי כך שהוא יצטרך לגנוב פריט מין העבר, שהדגלה ליפני 40 שנים וישנה את גורל העולם", אמריס שאל "על מה את מדברת אופליה איזה פריט"?, אופליה אמרה "הקשב לי טוב אמריס תלך אל המסדר הלב הלבן, ותאסוף את כול השומרים, אני אגיע לשם ואסביר את הכול", אמר אמריס "את יודעת מה אנו חושבים עליך, לא כולם יסכימו אנו לא סומכים עליך", ענתה אופליה "הסתכל בברכת הגורלות ותיראה שאני צודקת אחרי הכול ציר הזמן צריך להשתנות", אמריס אמר "אתן לך תשובה", סביב אמריס נהיה אור ונעלם בכדור אור שנעסה קטן יותר ויותר עד שנעלם לגמרי, אופליה הביטה בי ושמה סביב צווארי תליון חצי ירח ואמרה " שים את זה מתחת לבגדיך ובעבר אומר לך מה עליך לעשות, עד אז אסור שיראו את התליון עליך, "אני לא הבנתי מה הכוונה שהיא בעבר תגיד לי" רצתי לפנות אליה ולשאול, אבל אז התחלנו לשמוע קולות מהקיר והאדמה נסדקה ויצרה דלת קסומה בכיר המערה, השומרים שהיו מחוץ לדלת שמעו את הרעש מהחדר, פתחו את הדלת ליראות מה הרעש אך ברגע שהם ניכסנו, אופליה ללא היסוס פתחה את הדלת שהייתה בקיר והזמן עצר מלכת הזמן קפא במקומו רק אני ואופליה יכולנו לנוע בחופשיות ואמרה "בוא אחרי" אני פחדתי ושאלתי מה קרה לכולם?" ענתה אופליה

"לא לפחד הם יהיו בסדר גמור, אנו צריכים לעבור בדלת למקום בו החוקים נשמרים", היססתי אך הסכמתי.

עברנו בדלת והגנו למבנה

שניראה כמו אולם גדול ובמרכזו ברכה עיסויה מאבנים מעוצבות, וכול מיני חריתות שונות עליהם, וציורי דרקונים שונים.

סביב אותה ברכה היו עשרה עמודים מעוגלים גבוהים ובכול עמוד היה ציור של דרקון שונה שפותח את פיו וסמל משונה מופיע בין מלתעותיו.

ליד הברכה היו חמישה גברים שמעולם לא ראיתי, פניהם היו מהודרים ומכובדים, ארבעה נשים יפות מראה, היו שם בסכך הכל תשעה אנשים, ואני הייתי לצידה של אופילה, שאמרה במפתיע "ידידיי היקרים אני מאמינה שכבר ראיתם את ציר הזמן משתנה!". אחת הנשים שהייתה יפת מראה אם בגדי חורף מושלגים שאלה "מה את מציעה אופליה, אחרי הכול אני לא בוטחת בך?", אופליה חיכה ואמרה "הרשו לי לספר לכם הסיפור, ליפני 360 שנה אלקודה אליס השאירה חצי תליון אצל ביתו של המלך שתגן על הממלכה", אמר אחד מאנשים הנמצאים שם שהיה לבוש בגלימה אדומה וגופו שרירי "אנחנו מכירים את הסיפור על החצי התליון". ענתה אופליה "כן אבל זה לא הכול יש חלק אותו אתם לא מכירים לכן הקשיבו היטב, אלקודה אליס לא יכלה לחזור אל המלך ולהחזיר את התליון לא בגלל שהיא מתה כמו שאתם חשבתם אלה היא המשיכה לחיות, ולקחה על עצמה החלטה גורלית לגדל ילדה קטנה שהצילה ביזמן המלחמה הגדולה בין הממלכות, הוריה של הילדה מתו ביזמן המלחמה. הילדה נידונה למוות על ידי כמה מדינות בעולם כיוון שהוריה היו מרגלים.

אלקודה אליס הצילה אותה מגורלה, והחליטה לגדל אותה תחת חסותה, לכן אלקודה אליס סגרה איתי עסקה.

העסקה הייתה מורכבת משחשבתי אני חיפשתי חפץ מסוים שנעלם בזמן ליפני עידנים. רק אלקודה אליס ידעה היכן הוא בזמן. תמורת הידע הזה השביע אותי אלקודה אליס, לכן אני נאלצת לעזור לכם כדיי לקיים את חלקי בעסקה.

אחד האנשים העטוף בגלימה פרווה שאל "על מי את חושבת שאת עובדת, בשביל לסגור עסקה אם אלקודה אליס את צריכה לחיות יותר מ 360 שנה ואת לא כזו מבוגרת מי את באמת? ומקור כוחותייך לא ידועים אפילו לרוחות הקדומות?". חייכה אופליה ואמרה "הזמן הוא דבר מתעתע, הדרקונים והרוחות הקדומים, הם בעצמם חלק ממקור החיים בעבר בהווה ועתיד.

אך בוא נעזוב את שאלתך וניגש למה שאנו באמת באנו בשבילו". המשיכה אופליה בחיוך זדוני ואמרה "ליפני 20 שנים נחשפה מערה בו הנסיכה יסמין הייתה קבורה עם תליון השמש, נריסה הצליחה בדרך כול שהיא להיכנס לקברה מבלי להיפגע, לקחת את התליון שבעזרתו הרגה את רוב בני האדם, נריסה הטילה לחש חזק על התליון ומאז כול מי שאינו נאמן לנריסה ולא רואה אותה כמלכתו היחידה, מת מוות איטי ומכאיב, אפילו אתם בתור השומרים, לא יכולתם לעשות דבר ובטח שלא לפגוע בה עוד. כול עוד התליון סביב צווארה אפילו אלקודה לא יוכל לעשות דבר בנידון. רק אם יש ברשותו את החצי השני של התליון, לכן חייבים לעקב את כיבושה של נריסה בעבר, ולהפריד את התליון מימנה על ידי כך שתיפתחו את החותם בברכת הזמן, אני מציעה שטומי יעבור בברכת הזמן וייקח את תליון השמש ליפני הזמן שנריסה הגיעה, ויחביאה כך ציר הזמן ישתנה לטובתנו".

מיד אחד מבין השומרים אמר "אסור לנו לשחק אם הזמן", ענתה אופליה "אתה מעדיף להישאר בזמן הזה תחת שלטונה של נריסה"

"בוודאי שלא, אך למה לשלוח ילד קטן שאינו יודע אפילו להגן על עצמו, ולא אחד מאתנו?" שאל. ענתה אופליה בחיוך, "לשחק אם הזמן זה לא דבר פשוט כול כך החיים שאתה חיית בעבר והחיים בהם אתה חיי היום שונים. אם אחד מכם יחזור לתקופת זמן, בה הוא היה חיי הוא מיד ימות, אסור שיהיה בציר זמן בוא אתה קיים, כיוון שהנשמה מחוברת לגופכם, ברגע שתגיעו לעבר תגיעו לאותו המקום בו גופכם קיים באותו הזמן, הגוף עלול להיכנס למצב מסוכן ולפגוע בעצמו, לעמוד במסע בזמן הוא בלתי אפשרי עבורכם אתם עלולים למות גם הרוחות הקדומות לא יכולות לעבור בזמן אחרת יחדלו מלהתקיים.

אך למרות זאת טומי באותו הזמן עוד לא נולד, גופו לא קיים בעבר לכן לא יהיה כול בעיה לשלוח אותו, גופו ונשמתו אאשרו כאחד, אין התנגדות זמן.

עליכם לשלוח אותו, הוא הסיכוי היחידי של העולם בכדי שאלקודה יגיעה, תשעת האנשים שהיו סביב הברכה התייעצו בניהם. ובינתיים הסתובבה אלי אופליה והסבירה לי את תוכנתה, מה עליי לעשות ולאן עליי ללכת, ובינתיים כל האנשים שהיו סביב לבריכה קיבלו החלטה, ואמרו "בסדר אנו מסכימים לטובת גורלו העולם. תשעה האנשים התקבצו וכל אחד מהאנשים עמד ליד אחד מהעמודים הגדולים שהיה סביב לבריכה. אך רייבן הייתה חסרה לכן אמריס הזמין את אופליה לייצג את האפלה במקומה של רייבן. אופליה כמובן מיד הסכימה ללא היסוס, עמדה לצד העמוד המיצג את האופל.

אני עמדתי לצידה של אופליה שהרימה ידיים, הבטתי בכולם, וגם הם פרסו ידיהם קלפי הברכה והתחילו לזמר במילים שלא היו מובנות לי כלל.

לאחר מספר רגעים, כול אחד מהם זרק אל הברכה אבן יסוד המאפיינת אותו.

אבן אודם, צבע האבן אדמונית, אבן המייצגת את האש.

אבן אוניקס, צבע האבן כחולה, אבן המייצגת את המים.

אבן אגת השור, צבע האבן חומה, אבן המייצגת את אדמה.

אבן עיין הסערה, צבע האבן תחולת, אבן המייצגת את הרוח.

אבן קרנליאן צבע האבן צהובה, אבן המייצגת את הברק.

אבן ירקן, צבע האבן ירוקה, אבן המייצגת את החיים והעצים.

אבן קריסטל, צבע האבן שקוף, אבן המייצגת את הקריסטל.

אבן הברקן, צבע האבן לבנה, אבן המייצגת את האור.

אבן קוורץ כספית , צבע האבן אפורה, אבן המייצגת את מתכת.

אופליה הייתה אמורה לזרוק

אבן אופליה, צבע האבן שחורה מפחם, אבן המייצגת את האופל.

אך האבן של אופליה לא הייתה רגילה כלל וכלל, היא הייתה שונה ומשונה, היה לה אבן שנראתה כשן בגודל של אצבע, ומסביבה הייתה הילה מרושעת. מיד שראו השומרים את השן אמרו "מה זה אופליה זאת אינה האבן בה צריך להשתמש", ענתה אופליה "אנו לא שמים את האבנים כי הן יפות או כדי לבצע טקס אנו שמים את מקור כוחותינו. שלכם הם אבני היסודות, ושלי ישאר בשבילכם כתעלומה".

זרקה אופליה את השן אל ברכת הזמן

לפתע המים בברכה החלו ליצור מערבולת והמים נצבעו בצבעים שונים יפיפיים, אחד מהשומרים אמר זה פעם ראשונה שאנו זוכים להשתמש בברכת הזמן, "קדימה טומי עליך לשנות את גורל העולם" אמרה אחת השומרות. אני לא ידעתי מה לעשות אמרתי "אני לא יודע מה לעשות, באמת שאני לא יודע". הייתי מפוחד, אופליה אמרה "אל דאגה עשה את מה שאמרתי לך", לא רציתי להיכנס, אך הרגשתי רוח פרצים מאחורי עפתי למערבולת. שומר הרוח העיף אותי בכוחו ואמר" קדימה אין לנו זמן למשחקי ילדים, תהיה גבר ותעשה את משימתך".

אינני יודע כמה זמן עבר אבל מצאתי את עצמי בתוך מערה הפתוחה לרווחה ואור מבצבץ מפתחי המערה.

במערה היה קבר. הקבר היה פתוח, בתוך הקבר היה שלד. סביב השלד היה תליון של חצי שמש, נבהלתי ואפילו נגעלתי מהמראה, "קדימה טומי קח את התליון, שמעתי את קולה של אופליה, הבטתי לאחור וראיתי את אופליה, שאלתי בתמיהה "איך הגעתי הנה איפה אני?" אמרה אופליה "לא איפה אתה צריך לשאול אלה מתי! אתה חזרתה בזמן 40 שנה אחורה יום לפני שנריסה מצאה את תליון השמש, עליך לקחת את התליון ולבוא אחרי!. מיד שאלתי "איך את יודעת את זה?, רק את מהעתיד אמורה לדעת על כך?" אופליה חייכה חיוך רחב ואמרה "אתה ילד חכם אבל אין זמן טומי עליך לקחת את התליון, אחר כך אסביר הכול". מיד חשדתי שמשהו פה לא בסדר "למה את לא תעשי זאת?, הרי אם ידעת שצריך לקחת את התליון למה הבאת אותי הנה?, את יכולה לעשות זאת לבד את לא צריכה את עזרתי". ענתה לי אופליה "קדימה טומי אין זמן אסביר לך בדרך אחרי שתסיים את משימתך, קח את התליון ובוא נלך מפה", לא רציתי אבל אז שמענו קולות פיצוצים והרגשתי רעידת אדמה, כך שלא רציתי להישאר שם אז שאלתי את אופליה " את תחזירי אותי אחר כך לביתי?" ענתה אופליה "כן אל דאגה אבל קדימה צריך להזדרז". לקחתי את התליון מסביב לשלד במהירות רבה כי נגעלתי.

ברגע שהתליון היה בידי אחזתי בו. אמרה לי אופליה "החזק בידי, והושיטה לי יד, חזקתי בידה למרות חששותיי, ובין רגע עשן עטף אותי ולא ראיתי דבר, הערפל התפזר המהירות והיינו בלב עיר גדולה, אופליה שהייתה לידי אמרה "עליך לגשת אל אדם המכונה הזאב הלבן ולתת לו את התליון שסביב צווארך, אבל את התליון של השמש השאר אצלך אם אתה רוצה לחזור לביתך". אופליה הוציאה מיתוך גלימתה מגילה ואמרה "התקדם אל עבר הבית הזה ותפגוש באדם המכונה הזאב הלבן, תומר לו שיקרא את הקלף, השאר לו את התליון הירח וברח משם". אני מעט חששתי בהתחלה, אך לא ידעתי מה עלי לעשות פחדתי מימנה לכן עשיתי כדבריה, דפקתי בדלת הבית בו אופליה ציינה, ופתח לי אדם מרשים ומכובד לבוש במעיל, בקור העז, וביקשתי מימנו שיקרא את הקלף שמתי בידו את התליון והלכתי בזמן שהוא החל לקרוא וחזרתי אל אופליה.

הזאב הלבן ניכנס לביתו בסערה, אופליה שצפתה מהצד אמרה לי "בוא ליפני שאני מחזירה אותך אל הזמן בו הגעת עליך לדעת מי שמתעסק עם הזמן נחתם בין העולמות, אופליה תפסה בידי ואמרה "למרות מה שאתה הולך ליראות ולשמוע, תדע זה לטובה ומיתוך בחירתם החופשית של כולם, עשה כדבריו של השמאן בלי שאלות. אופליה נעלמה בתוך ענן שחור שהשחיר את עיניי, כאשר פתחתי את עניי מצאתי את עצמי בביתו של השמאן שהיה ניראה פצוע בכול גופו. מיד נגשתי לשאול מה קרה לו, נישמע קולו החלוש שאומר לי "בו ילדי אף אחד לא שרד עליך ללבוש את הבגדים המכושפים שעל השולחן ותקרא את הקלף ששם" המשיך ואמר בנשימתו האחרונה הבא את בגדיך לחייה שתציל את חייך זה יציל את" ליפני שהספיק לסיים, נישמע קולו האחרון של השמאן מת. מיד פרצתי בבכי והסתכלתי על הקלף שבו היה כתוב "ילדי היקר עליך להיות חזק, לך אל כפר הנהרות, שם תחכה לך ביתי, שמה הוא ניקול היא בארמון כפר הנהרות, היא תעזור לך להגיע למקום בו חייך יתחילו מחדש".

קברתי את השמאן הצער רב וראיתי זאב פצוע נואשות רצתי לכיוונו וניסיתי לעזור לו אך הוא מת בידיי הייתי מבוהל ובכיתי דמעות דם ואז פגשתי את קוראמה ונאמי. את המשך הסיפור אתה כבר שמעתה טאי נכון?,

מיד הנהנתי בראשי מסיפורו המרתק ועניתי לטומי "כן נאמי סיפרה לי על כך".

המשיך טומי ואמר "אך זה לא הכול טאי, לאחר שנתתי את בגדי לנאמי המשכתי לכפר הנהרות כשכולי עירום וקפוא מקור, וכמעט מתתי איבדתי כול תחושה בגופי והתעלפתי. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בספינה עם ניקול ומסמכים מזויפים המעידים על כך שיש לי בית ואני אציל ושם התחלתי חיים חדשים. עד ליפני 5 שנים אופליה הופיעה מולי שוב ואמרה "כיוון שהתעסקת עם הזמן, גורלך נחתם בין העולמות, עליך לומר לבינך שיום יבוא והוא יצטרך לבחור החלטה שתיקבע את גורלו הזכר לו שוב זאת שוב ושוב". המשיכה ואמרה אופליה ברצינות רבה

"עליך לדווח על קיומו של בן נוסף שהוא בן גיל בינך 10 כאשר נולד מחוץ לעיר לפני 10 שנים שמו הוא טאי. לכן אתה צריך שיכירו בו והינה מסמך המאשר זאת" אופליה הביאה לי מסמך כנראה מזויף אשר מאשר זאת, עם החותם של המושל. מיד הלכתי לדוח ואמרתי שאתה נמצא בעיר אחרת ולומד שם עם דודתי. אופליה גם אמרה לי שתגיע בגיל 15 בערך לכן חסכתי לך כסף לימודים לשנתיים שלמות המסמכים והכסף נמצאים מתחת לכול האפר באח.

טאי אני רוצה שתגיד לבני שאני לא בוגד או מרגל

יום אחד התבצע בארמון גנבה והמושל חיפש את הגנב נגנבו לו חפצים יקרי ערך וחפצים קסומים, אני עבדתי בארמון בתור שומר דלת הכניסה, באתו היום של הגנבה אני שמרתי, ולא היה אף אדם שניכנס דרך דלת הכניסה מלבדי. המושל חיפש בכול מקום אפילו בארונות השומרים ומצא אצלי כמה חפצים יקרי ערך שנגנבו. על כך נענשתי והוציאו אותי להורג. אחד האנשים שבתוך הארמון הם אלה שגנבו. הפשע התבצע מעבודה פנימית, מי שגנב ידע בדיוק איפה לחפש ומה לגנוב הוא השתיל אצלי ראיות כדיי שיפסיקו לחפש אחריו עד היום לא מצאו חלק מהחפצים הגנובים לפני הוצאתי להורג שאלו אותי היכן שאר הדברים הגנובים אך לא ידעתי ולכן החליטו לעשות ממני דוגמא והוציאו אותי להורג מול כול העיר אך אופליה צדקה אני לא יכול למות ולהמשיך לעולם בו כול המתים מגיעים אני תקוע בן הממדים אני לא מת ולא חיי רק שהמאנים ואדוני הדרקונים יכולים לראות אותי וכמובן שאתה אלקודה. עכשיו אחרי שסיפרתי לך את סיפורי אני חייב גם שתעשה משהוא בשבילי". מיד אמרתי בלי שום היסוס "בוודאי שכן", חשבתי לעצמי אחרי כול מה שהוא עבר בשבילי בוודאי שאעזור לו, זה המעט שאני יכול לעשות בשבילו. המשיך ואמר "אנא תסיר מעלי את כישוף הזמן" אמר בקול בכי, מיד אמרתי "אני מאוד רוצה אבל אני לא יודע איך להסיר כישופים כאלו". ענה טומי "אופליה לא סתם הזהירה אותי שאני יהיה לכוד בן העולמות היא גם דאגה לזה שאני יוכל לחזור וקשרה את נשמתי אל הקמע. בתוך התיבה נמצא החצי השני של התליון, תליון השמש. אנא בחצות הלילה סיים אותו סביב צווארך והכישוף ששומר עלי מהזמן יבוטל. וסוף סוף ללכת לעולם המתים. עניתי לטומי "תודה רבה על הכול". טומי מיד אמר "אני חייב ללכת להתראות אלקודה היה לי לכבוד להכיר אותך". "רגע" אמרתי" הביט עלי טומי ושאל "מה קרה?". " אנא אתה יכול לומר לי מה זה אלקודה או אלסטורו מה כול השמות האלו כול הזמן קוראים לי כך?", טומי חייך חיוך רחב ואמר הסיפור של אלקודה הלסטורו הוא סיפור עתיק יומין כאשר תימצא את הוריטייל יתבהרו לך הדברים להתראות אלקודה טאי הלסטורו". ונעלם מעניי.