פרק 15 : האדון הניצחי

התקדמנו במהירות רבה. ומולנו אש ועשן ולהבות. כול המקום נשרף. כשהגענו ראינו את כל חברינו לאימונים על האדמה בפתח המקדש שעולה בלהבות שוכבים ומדממים למוות. מיד נגשנו לראות אם אפשר להציל מישהו. כולם מתו, אף אחד לא חיי. בעניינו דמעות, הבטנו אחד על השני והיינו בהלם, לפתע מתחת לכול להבות האש שהיו מסביב, שמענו קול שהיה חלוש מתנשם בכבדות ויד שמזיזה לוח עץ שרוף מיד ניגשנו לעזור.

זה היה לא אחר מאשר המורה אוריאל, כולו היה שרוף ומצולק, אוריאל אמר "ילדיי הקשיבו אני כבר לא יכול להמשיך עוד, הניחו אותי לצד תלמידיי שמתו". אני ודן התמלאנו בדמעות בעניים, והנחנו אותו לצד גופות חברינו. תפס אוריאל את ידו של דן ואמר "דן אל תחפש נקמה, ביום שתמצא את אשר אתה מבקש תלמד את דרכו של הלוחם לשחרר ולסלוח גם אם אין לך את האפשרות לסלוח.

הביט עלי אוריאל ואמר טאי אתה ילד מיוחד מאוד ואסור לאף אחד לדעת על קיומך, אנא אל תיתן לזעם הגלים להציף אותך. הושיט אלי את ידו הרועדת והמצולקת ואמר טאי אביך בטוח גאה בך עכשיו.

הביט בדן שוב ואמר "דן חקרתי את המקרה של אביך ואני יודע שהפלילו את טומי אביך, אני מכיר אותו טוב. בתקופה שהוא שירת את המלכות אני חקרתי את הפשע הזה אבל המלכה נריסה ביקשה שאעלים עין מהמקרה ולא אמשיך לחקור עוד כמובן שאמרתי לה שלא אחקור עוד. אך מבלי שאף אחד ידע המשכתי לחקור. הדברים שנגנבו לא נמצאו מעולם. חשדתי בכשף מתכת מאוד מכובד ששמו הוא דול...... לפני שהספיק לומר את שמו של הבוגד נרתמה נשימתו. ופיו נחתם בקסם אפל. נראתה דמות מתוך המקדש הבוער. הדמות הייתה מצולקת בפניו ואת גופו לא ראו, הוא לבש גלימה ושכמיה אדומים ובאצבעו תבעת שחורה וסמל של גולגולת חרותה בה, הוא הצביע לעבר אוריאל שניסה לומר את שמו של איש שהפליל את טומי, אביו של דן. אך לפני שהספיק לסיים, עורו הצטמק וסימני אש היו בפניו, עניו בלטו ואישוניו נהפכו ללבנות, דם יצא מסביב גלגל עניו.

הזדעזענו מהמראה המחריד הזה. הדמות בעלת הגלימה המסתורי אמר בקול "עמוק וצרוד דיברת יותר מידי!".

אוריאל לא נשם עוד ומת בידינו, הבטנו אני ודן בדמות המוזרה ששמענו זה עתה מדברת וראינו את תבעת שחרוט עליה גולגולת ואת הברדס האדום שלבש, ידו הייתה סגולה ואת פניו כמעת ולא ראינו אך הם היו מצולקות.

הדמות נעלמה בתוך האש כלא הייתה וכול המקדש התמוטט לידינו. אני ודן היינו בהלם. כמה אנשים שהיו במקום לא רצו להתערב עברו שם והתעלמו מכול מה שהתרחש במקום. צעקנו לעזרה אך אף אחד לא ענה לא ידענו מה לעשות קפאנו מפחד. מאחורינו הופיע אישה מבוגרת ששאלה אותנו "אתם מכירים את האנשים האלו?". מיד הבטתי בה בעניים דומעות ובעני כעס ועניתי "הם היו חברי ואוריאל היה המורה שלנו.

הביטה בי האישה ואמרה "אל תתרגש ילדי, הם אולי מתו, אבל אני בטוחה שהם שמחים שאתם בחיים. בואו ואעזור לכם. צריך לעשות להם קבורה מכובדת". האישה הרימה עלייה את אחד מהגופות השרופות שאת פניו וגופו כבר לא זיהינו ואספה וסמה אות רחוק מהאש. עזרנו לה להרים את גופות חברנו בבכי ובצער רב, גם את גופתו של אוריאל הרמנו ובכינו והרחקנו אותם מהאש המרושעת, אמרה האישה "כבר יצא לכם לעשות קבורה מכובדת לאנשים שאתם אהובים?". אני עניתי "לא". דן לפתע התפרץ בבכי ואמר "לא אבא שלי הוצא להורג ולא יצא לי לכבד אותו".

האישה המבוגרת ביקשה שנחכה לה. ושחזרה הביאה איתה עגלה עם שלושה סוסים מדהימים ביופיים. הסבירה לנו שבתוך העגלה יש תכריכים וצריך לעטוף את הגופות ולהניח אותם בעגלה. כך עשינו האישה המבוגרת הדריכה אותנו ואנחנו ביצענו.

לאחר שסימנו האישה המבוגרת תפסה במושחות העגלה הקשורים לסוסים. והתחלנו לנסוע. בזמן שנסענו דן שאל את המבוגרת בנימוס סלחי לי גברתי "למה את עוזרת לנו בזמן שכול שאר האנשים התעלמו?". אמרה המבוגרת זה לא שהם מתעלמים, הם מפוחדים. בתוך תוכם האנשים רוצים לעזור, אך אם הם יעזרו המשמר האדום ישמע זאת, יוציאו אותם מיד להורג, לכן הם התעלמו". מיד שאלתי את הגברת "למה את עוזרת לנו ? ומה זה המשמר האדום". ענתה האישה "אני עזרתי לכם כיוון שאני זקנה ואין לי מה להפסיד, אני לא חוששת מחבורה של בריונים שמשרתים את האדון הנצחי". מיד אני ודן שאלנו איזה אדון הנצחי?. על מה את מדברת?". אמרה האישה "זה עוד לא הזמן לגלות את האמת המרה. אבל אולי ביום מין המים אתם תגלו. הביטה בנו ושאלה מה שימכם?. "שמי דן". כשפניו נפולות ועצובות פנתה אלי ושאלה ומה שימך?". אני לא ידעתי אם אפשר לבטוח בה לכן שתקתי. המבוגרת הביטה בי ואמרה תוך כדי נסיעה "זה בסדר אתה לא חייב להגיד לי אחרי הכול שמות הם כוח שמי אדרינה" אמרה המבוגרת. "אנחנו כמעט הגענו". נעצרנו ממש על יד הר אמרה אדרינה "בוא אחרי בזהירות". אדרינה ירדה מהעגלה ואמרה "תסתכלו סביבכם". הבטנו סביב וראינו הר גדול, מאחורינו שביל ארוך ומסביב עצים ושיחים מתים. אמרה זה המקום המושלם, אדרינה הביטה בהר. ההר היה גבוה ורחב אבל לא היה שביל. אני מיד שאלתי "איפה? על ההר?". אדרינה מיד אמרה לא על ההר אלה בתוכו. אדרינה בעדינות רבה הכניסה את ידה בין אבני ההר, נישמע רעש של ידית ומיד נחשפה מול ענינו מערה גדולה ומסבה היטב. אדרינה תפסה במושכות הסוסים ונכנסה פנימה ואמרה לנו אל תחששו בוא אחרי. נכנסנו בעקבותיה. המערה הייתה ענקית ומלאת קברים ללא שמות. אדרינה אמרה "הינה בצד יש עתי חפירה תתחילו לחפור, בחלקה הימנית שם יש מקום". הצטרפה אלינו אדרינה וחפרנו קברים לחברינו בבכי ודמעות. לאחר מיכן היא לימדה אותנו איך מדליקים את הנרות ואך עושים טקס קבורה מכובד למתים. לאחר מספר שעות שסימנו אמרה אדרינה "בוא אני אחזיר אתכם לביתכם.

עלינו על העגלה והתחלנו בנסיעה שאדרינה מובילה את הדרך. הגענו אל המקדש שהיה שרוף עד עפר. עצרה אדרינה את העגלה ואמרה "מי ששומר על המסורות העתיקות ראוי להגנתם של הרוחות, גם אם זה אחריי המוות. להתראות לכם ידידי". ירדנו מהעגלה והמשכנו לביתנו. כשהיינו קרובים לבית ראינו על יד דלת הבית דמות בעלת גלימה אדומה מכסה את גופו ואת פניו עומד בפתח הבית. הוא נראה מחכה למישהו. אני ודן הבטנו זה בזה דיי נבהלנו. כבר נתקלנו בחבורה מוקדם יותר שנראתה אם אותם ברדסים אדומים. אבל אזרנו אומץ והמשכנו לפתח הבית. כאשר הגענו הדמות אמר הקול צרוד ומרגיז "אני מקווה שניראה אותך דן בנו של טומי הבוגד. אולי אם תנצח אספר לך מי הפליל את אביך". דן מיד התעצבן והתרגז ואמר "מי אתה???". בקול זועם ענה הדמות המסתורי, "תשמור את הזעם שלך לתחרות ההודיה בעוד שבע, תגיע ואולי אם תישרד תגלה, ההזמנה כבר אצלך היא ניתנה לך היום. הדמות המשיכה ללכת דן הלך אחריו וניסה לשאול שאלות ואני הלכתי אם דן בניסיון לעצור אותו כדיי שלא יתגרה בהם. הדמות הביטה בדן נעצרה ונישמע חיוך שטני אם צחוק מרגיז ופנתה אל דן ואמר מילה לא מובנת, דן קפה במקום לשנייה, אני הבטתי בדן ושאלתי "אתה בסדר דן?". הדמות פנתה לסמטה. דן התעורר בבהלה דחף אותי הצידה וניכנס לסמטה ונעצר אני חששתי, לכן שראיתי את דן נעמד במקום נבהלתי ומיד הלכתי לידו הבטתי סביבי הייתה זאת סמטה ללא מוצה. דן אמר בעצבים "אני בטוח שהוא פנה לפה אבל הוא נעלם". חיבקתי מיד את דן ואמרתי דן "בו נחזור לבית זה היה יום רע מאוד". בבכי אמרתי "בו לבית לפני שעוד משהוא יקרה". דן הסכים איתי, נכנסנו לבית וישבנו לחשוב מה לעשות אחרי הכול זאת בטוח מלכודת. דן אמר "בבקשה תעזור לי להתאמן ליקרת התחרות ההודיה". עניתי "דן זאת מלכודת אז למה אתה מתגרה במזל" דן אמר בעצבים "לא אכפת לי אני רק רוצה לדעת מי הפליל את אבא שלי, אתה איתי או שלא". אני היססתי ושתקתי. דן סיבב לי את הגב והלך לחדר הסמוך תוך כדי הוא אמר "אני לא צריך רחמים אני צריך את התמיכה שלך אני אעשה את זה איתך או בלעדיך.". עניתי "אני לא אוהב את זה שאתה רוצה להשתתף בתחרות הזאות, אבל אני מכבד כול החלטה שתקבל ואני אהיה שם לתמוך בך תמיד. ביום למכורת התחלנו באמונים מפרכים אני ודן התאמנו עד קצה גבול היכולת שלנו כול השבוע ובכול זמן הפנוי שהיה לנו.