פרק 1 : קללת השדים

שמי טאי, אני בן 14 וחצי, אני נולדתי בעיר שהיום היא עיר חורבות. סיפורי מתחיל כשהייתי ילד בן 5. כל מה שאני זוכר זה מעורפל, אני והוריי מיהרנו ורצנו אל מקום שהיה מלא רעשים בהלה ואש עלתה מתוך בתי העיר. הוריי פחדו וניסו לשמור עלי, רצנו בניסיון לברוח מהעיר. לפתע הגיח מתוך בית שעולה בלהבות, אדם בעל לבוש מוזר, גלימה שחורה עם סימנים אדומים, הוא היה ממש גבוה והיה לו שיער שחור ארוך כמו פחם. אבי אמר לנו להמשיך לברוח. אך אמי לא רצתה לעזוב בלעדיו, אבי התקרב אל אמי ולחש לה דבר מה באוזנה. הזר התקרב, אבי דחף את אמי ואמר: "תברחו ואל תסתכלו לאחור". אמי הרימה אותי וברחנו. הזר ניסה לרדוף אחרינו אך אבי באומץ נלחם בו בעזרת חרבו ועיכב אותו ככל שיכל. אמי רצה בכל כוחה ואני בכיתי.

כשהתרחקנו וכבר לא יכולנו לראות את המתרחש בעיר, שמענו פיצוץ אדיר, "בום" נשמע מהמרחק והרגשתי שכל גופי רועד. אמי חבקה אותי אמרה "אל תדאג, הכל יהיה בסדר, אביך הוא האדם הכי אמיץ שפגשתי, הוא יהיה בסדר" ודמעות היו בעיניה.

הגענו להר בו יש מלא סלעים חדים וגבוהים ושבילים מפותלים. המשכנו באחד השבילים שמוביל אל ראש ההר, אמי נעצרה לפתע הסתכלה סביבה ושמעה רעש מתקרב, אמי תפסה את ידי והתחבאה איתי בין הסלעים ואמרה לי "חכה פה ולא משנה מה קורה אל תזוז ואל תעשה רעש, תהיה שקט". שאלתי את אמי "למה"? אמי ענתה לי: "לא משנה מה שקורה אתה לא מתערב ונשאר במחסה, שלא יראו אותך, עד שהכרכרה תעזוב". לפתע נעצרה לידנו כרכרה מלכותית גדולה, עם עיטורים מוזהבים של ממלכת האופל.

אמי הורידה מעליה תליון, שהיה על צווארה בצורת ירח מיוחד, שמה אותו סביב צווארי עם דמעות בעיניה ואמרה לי "לעולם אל תוריד אותו מעליך וברגע שהכרכרה תעזוב תברח מפה הכי מהר שאפשר".

דלת הכרכרה נפתחה ונשמעו צעדים היוצאים מהכרכרה. אמי לחשה לי "תישאר פה ותמשיך להסתתר אני אוהבת אותך". בסיבוב חד פנתה אמי ושלפה את החרב שהייתה צמודה אליה ובין רגע אפפה את אמי הילה של אש בצורה של דרקון.

אמי נעלמה מעיניי. הצצתי מבלי שישימו לב אל הכרכרה, ראיתי את אמי מול זרה צעירה שרוע היה בפניה ובעיניה.

שמעתי את הזרה מדברת עם אמי בשאלה!, "שלום הנסיכה סטלה המון זמן לא התראנו היכן הילד הארור"? בקול מלא שנאה. אימי ענתה "הוא הוא אינו בחיים עוד הודות לך ואני לא אסלח לך על כך נריסה". מאחורי גבה של אמי יצאו כנפיים כמו של מלאך, מיוחדות לבנות אפורות שדומות לנשר ונראתה מוכנה לקרב. נריסה אמרה "אם הוא מת אני רוצה את גופתו הקרה",  תבעה בטון רועם.

אמי אמרה, "אין סיכוי שאני אתן לך את גופתו, על גופתי המתה".

לפתע יצאו גיצים מחרבה של אמי והחל דו קרב בין שתיהן, אמי נלחמה באומץ רב מול נריסה, אך נריסה הייתה מכשפה מן האופל, כבר מאות שנים אשר היא שולטת בכוחות חזקים ובכישופים רבים בעולם, נריסה נלחמה באמי עם חרב אפלה שהופיעה בידה  אותה יצרה בעזרת כישוף אפל.

חרבותיהן התנגשו בעוצמה זו בזו ויצרו גצי אש שנתזו לכל עבר, נריסה השתמשה בכישוף אפל והוציאה ענן רעיל מפיה בנשיפה עדינה.

הענן היה חומצתי כל מה שעמד בדרכו נמס וכלה מן העולם .

אמי התגוננה והשתמשה במין סימני ידיים מוזרים ועל ידי כך נוצר מעגל עם חותם מוזהב שעולה בלהבות, מעל ראשה ריחף סמל מאש מיוחד, שכמוהו מעולם לא ראיתי  סביבה היה מגן של אש, נראה כאילו הענן החומצתי עוטף אותה אך לא פוגע בה. נריסה מיד השתמשה בכוחה ומלמלה כל מיני מילים לא מובנות, יצאו ממנה כנפיים שחורות יותר מהלילה אשר דומים לעטלף. נריסה עפה גבוה והניפה את חרבה מעל ראשה וצללה במהירות עצומה אל אמי וכיוונה את חרבה ללבה במטרה להרוג אותה, אך אמי חסמה את המכה האכזרית בעזרת חרבה, אמי החלה לנופף בעזרת כנפיה והחלה לעוף במהירות, ומיד החל קרב בין שתיהן באוויר.

קרב בין אש ואופל, מרוב מהירות לא ראו כלום רק שמעו רעשים פיצוצים והבזקי אור מדי פעם.

כך הקרב נמשך דקות ארוכות ולפתע הופיע על אחד הסלעים הדמות בעלת הגלימה שחורה שמכסה את פניו וגופו.

צעק הזר המסתורי: "הוד מעלתך אני הוא זה שרוצה לנקום בה". נריסה פתאום הופיעה ליד הכרכרה ונראתה כי היא ללא פגע ורגועה, אמי הופיע מולה כשהיא מתנשפת בכבדות עם מעט פגיעה בידיה.

איני יודע איך הזר נראה אך את קולו לעולם לא אשכח, הוא אמר לאמי "את בוגדת! בגדת במלכות ובממלכה".

אמי ענתה לו "אני לא בגדתי אלא אתה!. אתה בגדת במשפחתך, אתה משרת מישהי שאינה ראויה לכבוד ומפרה את איזון העולם, היא הורגת יצורים חפים מפשע, רק לשם הנאה ולתאוות דם האישית שלה אתה הבוגד מבינינו ולא אני".

ענה הזר לאמי בקול לעג, "המלכה אפילו לא התאמצה אלא רק בחנה אותך, אחרי הכול מי היה מאמין שהמורה שלי כל כך חלשה. את זוכרת שאמרת לי לא להתעסק עם כוחות שאני לא מבין ונישלת אותי מהלימודים"?. הזר החל לגחך והמשיך "אז נחשי מה למדתי לאחר שנישלת אותי מהלימודים העלובים שלך. את בזבזת לי את הזמן בלימודים המטופשים שלך. אראה לך מה למדתי במשך השנים, אני רוצה שתרגישי מה זה סבל אמיתי כמו שאני סבלתי שנישלת אותי מהלימודים, אחרי הכל זה חוויה של פעם בחיים. בכל מקרה זה יומך האחרון". הזר הרים ידו והתחיל לזמר תוך כדי שהוא עושה סימני ידיים. הילה מוזרה ואפלה אפפה את דמותו, בין רגע הדמות מתחת לגלימה לפתע גדלה.

הופיע מאחוריו דמות של שד מאיימת ומפחידה, פניו היו ללא עיניים, פיו היה גדול ורחב ושיניו משוננות. אמי שהבחינה בי מציץ מבעד לסלעים, מסתכל ורואה את המתרחש, הביטה בי במבט חודר, יכולתי לשמוע את קולה בראשי "טאי אתה חייב לברוח לא משנה מה רוץ, ברח לאחד היישובים שלא ימצאו אותך. אני אהיה בסדר".

אבל אני הייתי קפוא מפחד וגופי לא יחל לזוז מרוב פחד, אמי אמרה לזר "אתה מטורף לוקה, להשתמש בזימון ובכוח כזה מבלי לדעת את ההשלכות לכך ובטח שאינך יכול לשלוט בו". ענה לה לוקה "מה את חושבת שעשיתי בזמן השירות שלי בממלכת האופל, אחרי הכל לך כבר לא היה מה ללמד אותי את וויתרת עלי".

ענתה אמי "זה לא נכון ואתה יודע את זה, ראיתי את אכזריותך ואת השנאה שבליבך פגעת ופצעת אנשים רק לשם הכיף שלך, לכן לימדתי אותך מה שאתה צריך לדעת ולא מעבר, אתה מתעסק בכוחות שאינך מכיר הכוח בו אתה משתמש פוגע בך ובגופך".

אמר לוקה בקול בגיחוך "אני אראה לך איך אני שולט בכוח הזה, כוח שלעולם לא תוכלי להגיע אליו".

אמי הפנתה מבטה לכיוונה של נריסה ואמרה "נריסה, לא אלחם בך כיוון שזה קרב שלא אוכל לנצח בו, אך את תלמידי אני חייבת להעמיד במקום". נריסה אמרה בקול זלזול "אולי אני עוד אהנה בקרב הזה, אני נותנת לך את מילתי שלא אתערב בקרב ביניכם, בי נשבעתי שלא אקח חלק בקרב הזה". נריסה בעזרת כשפיה גרמה לאחד הסלעים לשנות את צורתו לכיסא והתיישבה. אמי פנתה ללוקה ואמרה :"לוקה אתה היית תלמיד מצטיין אך תאוותך לכוח השחיתה אותך, לכן לוקה זה יהיה השיעור האחרון שאלמד אותך". הסתכל לאמי בזלזול ואמר, "את תלמדי אותי, מה כבר יש לך ללמד אותי, אחרי הכל, שדים הם מעבר לכוחותייך, השד הזה הוא שד המעבר והגירוש, אני יכול לגרש אותך לאן שרק ארצה, אפילו לגיהינום. עד כה גירשתי את אויביי אל השמש הלוהטת, אבל בשבילך, יש לי תכנון אחר שיגרום לך סבל נצחי".

אמי לפתע שינתה את פנייה, הלכה כמה צעדים אחורה ואמרה "לוקה, אני מכירה טוב את השד, שמו הוא "טלפורטוסדמון", תתפלא כמה תוכל ללמוד בשיעורך האחרון, אמי החלה לדקלם לחש תוך כדי סימני ידיים מוזרים, אפילו המלכה נריסה נראתה מופתעת ואמרה בקול רם וצלול: "מתוך הצללים הנשמות המתות, יקומו אלי שדי השאול. קום ולבש צורה שומר קדום ובלע את שדי השאול. חותם אשר ננעל במשך שנים יפתח לנקום את שפיכת הדמים. אפלת השדים אותך תאכיל ואת אויבי תפיל." לפתע הופיע חותם על האדמה שנראה ככוכב בעל עשר צלעות, אפלה אפפה את אמי ודמויות שדים נוספות סבבו את אמי נראה כאילו הם מנסים לפגוע באמי אך אז דמות שד שלא היה ניתן שלא לפחד עצם נוכחותו שם, הופיע.

שקט שרר לרגע במקום.

פני השד היו צבע דם, שיניו כדרקון וסביב צווארו, ראשי גולגולות ובידיו היו שרשראות הדומות לקמעות, אש שחורה סביב הילתו המאיימת וקרניים בראשו. השד הנורא פתח את פיו וכל שאר השדים סביב אמי נשאבו לתוך פיו של השד. לוקה הלך שני צעדים אחורה מפחד ושאל "איזה מין סימני ידיים אלה?", בתמיהה, "מה זה השד הזה?" ובעיניו פחד רב,

נריסה הייתה בהלם גם היא ואמרה בלחש "זהו שומר הגיהינום ואוסף הנשמות, זהו שד המוות אשר את שמו לא אומרים לעולם, אני ראיתי את פניו ואת החותם הזה בעבר בקירות מקדש הנבואות במלחמה הגדולה נגד מכשפת הקריסטלים הקדומה".

נריסה פנתה אל לוקה ואמרה "אפילו למכשפת הקריסטלים הקדומה היה קשה להתמודד מולו, עד שלא אשיב אלי את כל כוחותיי איני יכולה להתעמת מולו, בטח שלא לזמן אותו, הידע הזה נעלם לפני עידנים, רק אדוני הדרקונים הקדומים ידעו כיצד לזמן אותם ללא פגע".

הוסיפה ואמרה, "כל זימון השד אפילו פשוט, פוגע בגוף המזמן אבל הזימון הזה שונה. אמר לוקה "נכון זה באמת פוגע בי בכל זימון, הפגיעה הולכת ומתפשטת בכל גופי, אך סטלה לא פגועה כלל מהזימון המסוכן הזה.

אמרה סטלה "זהו שיעורך האחרון תלמידי היקר. אלמד אותך איך נראים החיים ללא קרבות ומלחמות".

לפתע נשמע קולה של נריסה שאומרת, "אני לא יכולה לעזור לך בי נשבעתי שלא אקח חלק בקרב הזה. לוקה אתה לא יכול לפגוע בה בעזרת כוח או כשפים ואפילו לא לחשים, כוח שכזה כבר לא נראה מאות שנים, היא כבר לא בת אנוש רגילה, אי אפשר לפגוע בשד שלה, אבל הגוף שלה הוא בשר וזה דבר שברירי, נסה לפגוע בגופה. אני רוצה שהיא תסבול לא רק שתמות". ענה לוקה "אגרום לה מלכתי".

אמי אמרה, "נריסה זה הוא לא גורלי לשים סוף לחייך, אלה גורלו של "אלסטורו" אין לי שום עניין בך. אבל אתה לוקה, הגיע הזמן ללמוד את דרך החיים, ללא הרג ושנאה בלבך, זהו שיעורך האחרון, אך ארצה להסביר לך דבר נוסף זה אינו שד רגיל זהו שומר דלת הגיהינום וביכולתו לשלוט בנשמות ובעשרת האלמנטים

(אש. מים. אדמה. אוויר. ברק. מתכת. אפלה. אור. קריסטל. עץ)

ולגרום לגופך ונשמתך להתייסר גם אחרי המוות, אך גם ביכולתו לקלל את הקורבן כך שנשמתו תהיה מעונה לעולמים. לכן אני בחרתי אותך לוקה, אלמד אותך איך לשבור את תאוותך ורעבתך  לכח ואכזריותך".

אמי הרימה את ידה לכיוון השד ואמרה ,"ככל שתהרוג כך כוחותיך ילכו ויחלשו, עד לאפיסת כוחות מוחלטת. בכל לילה ירדפו אותך נשמותיהם המיוסרות של אלה שכבר הרגת, כל מי שאתה תכה, תפגע בעצמך ובגופך קללה, זאת תרדוף אותך גם לאחר מותך".

תוך כדי דברי אמי ,לוקה ביצע את קללתו והחל לזמר מילים שלא היו ברורות לי.

הקללות התנגשו זו בזו ופיצוץ חזק ורב עוצמה התרחש. "בום" נשמע מהמקום בחוזקה ורוח נשבה בעוצמה רבה.

לוקה עף על אחד הסלעים ונפגע, אמי פשוט נעלמה כלא הייתה!!!.

לפתע נריסה הפנתה את מבטה אלי והבחינה בי. מיד ברחתי לכיוון היער הסבוך בהר, אך נריסה רדפה אחרי ביחד עם לוקה שהיה פצוע. רצתי הכי מהר שיכולתי והגעתי לצוק גבוה. הצוק היה כל כך גבוה עד שלא ראו את האדמה למטה. ערפל כבד טשטש את הדרך. מיד רציתי לחזור אל תוך היער הסבוך. הסתובבתי לאחור במטרה לברוח, הבטתי וראיתי את נריסה שהייתה מולי עם לוקה. הייתי מאוגף לא יכולתי לברוח. נריסה אמרה, "כמה בלגן יכול לגרום ילד אחד קטן ועלוב. "אל תפחד אני אגמור את זה מאוד מהר כך שלא תרגיש שום כאב, אני אשסף את גרונך". הלכתי אחורה בזהירות רבה עד שהגעתי לקצה הצוק, נריסה התקדמה לכיווני. מרוב בהלה החלקתי מהצוק וצללתי אל מותי. נריסה רצה אל קצה הצוק והניפה את ידה אל השמים.

בין רגע השמים השחירו וברקים ירוקים התחילו להכות בידה הסמלית ובידה הימנית נוצרה אש שחורה. מיד הניפה את ידה הימנית כלפי מטה ואמרה: "התפזרי אש הצללים ובכל אשר תפגעי תשרפי עד יסוד".

האש החלה להתפזר ופגעה בי. הביטה בי נריסה צולל אל תוך הערפל הכבד כשכל גופי בוער. הרגשתי את האש המרושעת על בגדי וזעקתי צעקה חזקה ומרה!. הכאב היה בלתי נסבל הייתי בטוח שזה סופי. נריסה שמעה את זעקתי וחייכה חיוך רחב. מיד התליון של אמי בהק בזוהר כחלחל והגן עלי מידי האש המרושעת. עקב הערפל הכבד נריסה לא ראתה את המתרחש והייתה בטוחה שאני נשרפתי למוות.

כשהתליון בהק יכולתי להרגיש את נוכחותם של אמי ואבי.

עצמתי את עיניי, כשהתעוררתי הרגשתי דגדוג בפניי, היה זה גור זאבים צעיר שליקק את פניי החבולות. נבהלתי והלכתי אחורה במהירות רבה. גור הזאבים ניסה להתקדם לעברי, אך גופו היה חבול ורגלו שבורה והחל להתפתל מכאבים. שלג כבד כיסה את פני השטח ונהר קפוא מלפנים. הגור נזרק על השלג הקפוא תוך כדי כאבים. פתאום שמעתי נהמות מאחורי, הבטתי לאחור וראיתי זאבים מאיימים עליי, מבין הזאבים, זאב לבן רץ במהירות רבה נתקל בי בכוונה והפיל אותי על השלג הקפוא. רץ אל הגור והחל ליילל יללות עצב וכאב ואני שנזרקתי על השלג הקפוא, הרגשתי את הכאב הרב. כל הזאבים האחרים התקרבו אלי מאיימים, התרוממתי לאט ובזהירות תוך כדי כאבים פחד ובכי. הזאב הלבן שהיה מאחורי הסתובב אלי חשף שיניים ונהם גם הוא. היה נדמה לי שהם יקרעו אותי לגזרים ולא היה לי שום מוצא, אך לפתע כאילו איבדתי שליטה על גופי, היה נדמה כאילו מישהו השתלט על גופי ואור מהתליון התחיל לבהוק באור כחול מרגיע. הזאבים עצרו את איומם עלי ולהפתעתי כרעו ברך בפני. התחלתי לשמוע את מה שהם מתלחשים כאילו היה לנו את אותה השפה המשותפת. הזאב הלבן הייתה נקבה שאמרה "אנו מתנצלים אין בכוונתנו לתקוף את "אֵלקוֹדָה", בבקשה סלח לנו, אך בני על סף מוות אנו דואגים לחייו".

גופי התקרב אל הגור ועיניי הביטו בו ולא הבנתי את המתרחש. ידיי שכבר איבדו תחושה התרוממו על הגור הפצוע והחבול. לפתע יכולתי להרגיש את גופי ושמעתי קול בראשי, חשבתי שאני משתגע ונבהלתי, אך קול עדין היה בראשי שאמר לי "אל נא תחשוש אני לצידך, זה הזמן להחזיר טובה לזה שהציל את חייך מהנהר הקר והמתפתל.

אמר הקול העדין "חזור אחר הוראותי, השאר את ידך על הגור ואמור אחרי" : "אש היא חיים והנסתר מעיניי יתגלה" והתרכז בגור!

הבטתי בגור מבלי להבין דבר ואמרתי "אש היא חיים והנסתר מעיניי יתגלה" בקול רם, לפתע גופי הרגיש חם. הילה ירוקה מוזרה כאילו יצאה מגופי ואפפה את כולי, הרגשתי מוזר. הקול העדין והמסתורי אמר לי להמשיך להתרכז בגור. עיניי הרגישו שונות וחמות וראייתי הפכה לשונה יכולתי לראות דרך גופו של הגור והבחנתי בעצמותיו השבורות ובמצבו החמור, הקול המסתורי אמר לי לחזור אחריו "מים רוח ואדמה רפאו את פצעיו במהרה". חזרתי אחרי הקול המסתורי ולפתע תוך כדי שאני מסתכל על השלד של הגור, גופי הרגיש חם יותר וראיתי את עצמותיו מחלימות במהירות רבה ומצב גופו משתפר במהירות, המשיך הקול המסתורי ואמר לי חזור אחרי "להבת עיניים חזרי למקומך ומי שלגים רפאו פגיעותיו". לאחר מילים אלו חזרה ראייתי למצב רגיל בו יכולתי לראות את המכות היבשות שעל גופו מחלימות במהירות גם הם, כשכל גופו נרפא לחלוטין, התרוממתי והבטתי סביב והרגשתי שונה. הלכתי אל הנהר שהיה מאחורי, הבטתי בתוך המים הקפואים, ראיתי את עצמי עם הילה ירוקה סביבי ואוזניי השתנו לאוזני זאב ולא יכולתי להאמין לזה, נגעתי בזהירות רבה באוזניי המשונות, בתקווה שזו אשליה כלשהי, הופתעתי שנגעתי בהם והם היו אמתיות. הלכתי אחורה כולי מבוהל ולפתע ההילה המוזרה פשוט נעלמה ממני כלא הייתה, כך גם אוזני הזאב נעלמו גם הם, הגור שאותו ריפאתי ניגש אלי מבלי שאני אשים לב ואמר לי "תודה רבה "אֵלקוֹדָה"". נבהלתי, גם כך אני מבולבל ולפתע אני יכול להבין זאבים?!. אמרתי לו בגמגום "בבקשה" הזאבים התבוננו, ניגשה אלי הזאבה הלבנה ושאלה "יכול להיות שאתה מבין את שפתנו?" הנהנתי את ראשי ואמרתי בפחד "כן", אמרה לי "אין לך ממה לפחד לא נפגע בך "אֵלקוֹדָה", אתה הצלת את בני",

עניתי בתמימות "שמי טאי ולא "אֵלקוֹדָה"".

לפתע מנהיג הזאבים הגיע ועמד לצד הזאבה הלבנה ואמר "אתה הצלת את בני ואני רוצה להודות לך על כך", המשיך הזאב ושאל "מי אתה ומאיפה הגעת?".

השבתי לו כשבכי בעיניי "לא חשוב מאיפה באתי אבל אין לי לאן לשוב".

הזאב הרים את ראשו והזקיף את גופו ואמר "אני הוא קוראמה זאב אלפא מנהיג הלהקה", "מהיום אתה תחיה בינינו כמשפחה, אתה כבר חלק מאיתנו טאי".

אם חלוף הזמן הכרתי זאבים נוספים וביניהם פגשתי זאב בשם טומויה שהיה לו ידע ברפואה ובצמחי מרפא ולימד אותי את כל אשר ידע וכך למדתי כיצד לדאוג לעצמי על מנת לשרוד וכמובן להגן על עצמי. כך חלפו להם 10 שנים טובות ורגועות.