פרק 2 : נבואת המוות

לאחר 10 שנים (כיום): הצטיינתי ברפואה ובצמחי מרפא.

קמתי בבוקר שטוף שמש, ירדתי לכיוון הנהר. שתיתי ממי הנהר הצלולים, וכשבאתי לחזור לכיוון הלהקה, שמעתי את מינטו מתקרב אלי בבהלה.

{מינטו זה אותו הגור שהציל את חיי ואני את שלו}.

שאלתי את מינטו: "מה קרה שאתה כל כך מתנשף ומבוהל". השיב לי: "טאי שמעתי שבני אדם צדים את כל הזאבים והם בדרך לפה חייבים לספר לאבי".

רצנו אני ומינטו לכיוון הלהקה להזהיר את קוראמה, וכשהגענו כל הלהקה הייתה סביב גור פצוע. הבטתי בגור וראיתי חץ ברגלו. אמר קוראמה בקול מבוהל: "זהו אולפי הבן של מנהיג הלהקה הסמוכה אנו חייבים לטפל בו". אולפי שכבר איבד את תחושתו ברגלו אמר בלחש: "בני אדם בדרך לפה, אבי אמר לי להזהיר אתכם".

הביט עלי קוראמה וביקש ממני לרפא את אולפי. לפני שהספקתי להתקרב אל אולפי על מנת לרפאו,

הרגשנו בנוכחות זרה וראינו בני אדם מתקרבים ובידיהם חצים וכידונים. בני האדם על מנת שלא יוכלו להריחם, לבשו תלבושות העוטפות את כל גופם וקסדה שחורה בראשם, כך שלא היה ניתן לראות את פניהם ולהריחם.

היו שם חמישה אנשים בעלי חליפות וקסדות.

אחד מהם ירה חץ אל עבר מינטו, מיד קפץ קוראמה והעיף את מינטו על השלג הקר. החץ פגע בקוראמה ברגלו הקדמית. כל הזאבים החלו ללכת מעט אחורה עם נהמות ושיניים חשופות רק אני נשארתי ליד קוראמה ואולפי, כשבני האדם התקרבו לקוראמה ואולפי, עמדתי ואמרתי: "אל תתקרבו עוד אחרת תשלמו בחייכם". אחד מהם נעצר ואמר בקול הנשמע של אישה: "זאת לא המלחמה שלך ילד, לך אתה מפריע לנו, חזור למשפחתך". השבתי לה: "זוהי המשפחה שלי ואני לא אתן לכם לפגוע בה". אחד מבני האדם שקולו היה גבוה אמר: "עוף מפה לפני שאהרוג אותך" ומיד אני התרגזתי.

לאחר שבריר שנייה נשמע אותו קול הדומה לאישה שאמרה: "עצור סוקה לא צריך להיות אלימים", הביטה בי ואמרה לכולם: "לכו מעט אחורה", אני חשבתי שהם הולכים לירות או לתקוף לכן תכננתי לרוץ ולתקוף לפניהם, "לא יהיה בזה צורך ילדי," היא אמרה: "אני מצטערת שתקפנו אתכם לא היה בכוונתי לתקוף גם אותך", אמרה לי הדמות הזרה תוך כדי שהיא מורידה את הקסדה. פנייה היו יפיפיות, שערות ראשה היו ארוכות ומיוחדות בצבע שטני מרהיב. "בוא נתחיל מחדש שמי הוא ניקול אני מכפר הנהרות". למרות שלא ראיתי בני אדם במשך עשר שנים לא יכולתי לבטוח בה והשבתי לה: "אינני רוצה להכיר מישהי שהיא רוצחת". השיבה לי ואמרה: "חכה! שמע את סיפורי עד הסוף" ודמעות החלו לזלוג מעיניה, ואמרה בקול בכי: "אני אוהבת בעלי חיים ובעיקר זאבים, אבל אין לנו ברירה. לפני כארבע שנים חיינו בשלום עם חיות הטבע אך לפתע משום מקום הופיע מישהו המאיים על הכפר המכנה את עצמו "באלתזר", הוא היה חזק כל כך שאפילו הלוחמים החזקים ביותר שלנו לא הצליחו להתמודד מולו ולהישאר בחיים. היצור הזה באלתזר עם חבורת יצורים המשונים שלו רצחו את ילדינו, ואמרו לנו אם לא נקריב בכל חצות הליל שני זאבים הוא יהרוג את כולנו, לכן על מנת לשרוד אנחנו עושים כדבריו בלית ברירה. אתה מבין? אני מצטערת שזה יצא כך, אינני רוצה בהרג, אך אין לנו ברירה אחרת. אנו נעזוב אתכם אך היזהר! בני אדם אחרים יגיעו, חלקם הם ללא רחמים. אני נותנת לך את הבטחתי שאני לא אחזור לפה לפגוע במשפחתך שוב". שדמעות בעינייה התרוממה ניקול, ניגבה את עינייה הדומעות עם ידה, הסתובבה והלכה מהמקום. ניגשתי אל קוראמה ואולפי, וטיפלתי בהם ביחד עם טומויה. בזמן שטיפלתי בהם, קוראמה אמר לי: "לא ניתן לבטוח בבני אדם, אנחנו צריכים לעמוד על המשמר". הלכתי ליד העץ שליד הנהר וכולי מבולבל. לפתע הגיעה אלי נאמי (אמא של מינטו), ושאלה אותי: "מדוע הינך נראה אבוד?" אמרתי לה: "גם בני האדם שייכים לטבע, אבל כל חיות הטבע שונאים אותם. תמיד שמעתי סיפורים רעים על בני האדם מכם, אבל גם אני בן אדם ובכל זאת קיבלתם אותי למשפחתכם". נאמי ענתה לי: "נכון, אבל אתה אדם שונה, ולא כמו כולם". אמרתי לה: "אנחנו חייבים לעזור להם". נאמי אמרה לי: "אני רוצה להראות לך משהו בוא איתי".

הלכנו דרך הנהר ושאלתי אותה: "לאן הולכים?!",

נאמי אמרה לי: "כשנגיע אני אגיד לך". הלכנו דקות ארוכות. עד שהגענו למפל מים גבוה, נאמי נעצרה ואמרה לי: "בוא אחריי". נאמי נכנסה אל תוך המים וצללה. אני עקבתי אחריה, נכנסתי אל המים הקרים וצללתי. צללתי מספר רגעים. ראיתי את נאמי שהגיעה למין מקום שהיה מלא אבנים גדולות שלא היו שייכות לנהר. האבנים היו מעוצבים בצורות מרשימות, ועליהם חרוטים כוכבים, ועוד ציורים, שמעולם לא ראיתי עם כל מיני אותיות שאינני מבין. נאמי נראתה מתמצאת היטב במקום, וניסתה להזיז את אחד האבנים ולא הצליחה. מיד נאמי נשענה על גב סלע גדול, ודחפה את האבן שלידו. האבן נפלה, וגרמה למפולת אבנים. נאמי מיד זזה הצידה כדי לא להיפגע ממפולת האבנים. האבנים נפלו בזה אחר זה וחשפו מנהרה. ראיתי את נאמי מביטה בי וממשיכה אל עבר מערה. עקבתי אחריה וכשעמד להיגמר לי האוויר, נכנסנו לתוך המערה. המערה הייתה חשוכה, אך היו בצידי הקירות, קריסטלים שהעניקו מעט אור כחלחל במקום החשוך. התקדמנו אל תוך המערה, וראינו כל מיני סמלים שונים וציורים מוזרים חרוטים על הקירות.

נאמי אמרה לי: "פעם בני האדם קראו לזה מקדש הנבואות. בני אדם גרו פה אתנו, אבל לפני בערך 20 שנים הגיע לפה זר שביקש לראות את השאמאן של הכפר. לאחר מכן היו צעקות וכל בני האדם מיהרו וברחו. בזמן המנוסה קוראמה חיפש את "אלדור" (אביו ומנהיג הלהקה הקודם), ומצא אותו בתוך מקדש הנבואות, פצוע בכל גופו, ולצידו ילד שהיה בערך בגילך. לילד היו דמעות בעיניים וביקש מקוראמה סליחה, ואמר בקול בכי: "לא יכולתי לעשות דבר". קוראמה כל כך כעס שלא היה אכפת לו מדבר. הוא פשוט התנפל על הילד והחל לנשוך את הילד בניסיון להרוג אותו, אך ידו של הילד נתפסה בפיו של קוראמה. מיד התערבתי ואמרתי לקוראמה: "די הוא ניסה להציל את "אלדור אביך". קוראמה לא יכול היה לשמוע אף אחד מלבד זעמו בזמן שנשך את ידו של הילד, נפל לפיד בוער שהיה מעליהם והפריד בין שניהם. צעקתי לילד רוץ!!! ברח!!!, הילד ברח וקוראמה בעקבותיו. אני רדפתי אחרי קוראמה, נכנסנו אל תוך היער הסבוך. הילד רץ בכל כוחו בניסיון לברוח, נתקל בגזע עץ ונפל. קוראמה ניצל את ההזדמנות לנשוך את ראשו של הילד, ומיד זינקתי ונתתי מכה בראשו של קוראמה, קוראמה נפל על האדמה ואיבד את הכרתו, אמרתי לילד: "אתה חייב לברוח!!". נאמי נעצרה בסיפורה וסיבבה את ראשה לרגע. לאחר מספר שניות הביטה בי, והמשיכה בסיפורה: "אני, שהייתי מבולבלת באותו הרגע, שאלתי אותו מה שמו? הוא ענה לי: "שמי הוא טומי", אמרתי לו: "אני חייבת את דמך כדי שלא ירדפו אחריך". טומי הביא לי את ידו השמאלית שהייתה מדממת מנשיכתו של קוראמה, שפשפתי את ידו על פניי והנחתי לו לברוח. כאשר קוראמה התעורר אמרתי לו שאני נשכתי את גרונו של הנער וגופתו נשטפה בנהר, והבאתי אותו חזרה אל הלהקה. כשחזרנו ללהקה, קוראמה ניסה לספר את הבשורה הנוראה על אביו שמת, אך לפני שהספיק לדבר הייתה רעידת אדמה כל כך חזקה, שאפילו אנחנו לא חזינו בה מתקרבת. מקדש הנבואות נקבר מתחת לסלעים הגדולים ומאז יורד פה כל הזמן שלג".

מיד קפאתי במקום והייתי די בהלם ואמרתי לנאמי: "אני לא אעזוב אתכם אף פעם, ואהיה אתכם לאורך כל הדרך". לפתע נדלקו הלפידים במקדש הנבואות שהיו על צידי הקירות, ודמות של אדם הופיע לפנינו ולצידו אריה לבן. שאלתי אותו בתמיהה: "מי אתה"? , הזר ענה לי: "אני הוא "אמריס" אני שייך למסדר הלב הלבן". המשיך ואמר: "באתי להזהיר אותך, עליך לעזוב את הלהקה ולעבור בשער הראי שנמצא במערב, אחרת גורלך יהיה מוות!". עניתי לו: "אינני מתכוון לעזוב, ובטח לא להקשיב לאדם שזה עתה פגשתי. אני נשאר פה להגן על הלהקה שלי. למה לי לשמוע לך"?, המשיך אמריס ואמר: "יש לך אומץ רב, אך עליך להמשיך הלאה. עליך למצוא את מקדשי עשרת הדרקונים העתיקים וללמוד את כוחותיך, יש לך דבר שאתה חייב לשמור עליו יותר מהלהקה". שאלתי אותו בזלזול וגיחוך: "ומה זה"?. ענה אמריס: "עליך לשמור על איזון העולם, וכרגע האיזון מופר על ידה של דמות אפלה וחסרת רחמים, הנבואה אמרה רק אחרי שתמצא את כל עשרת מקדשי הדרקונים העתיקים תוכל לשנות את גורלך". השבתי לו: "אני לא הולך לשום מקום". ענה אמריס: "עשה כרצונך, אך לפני שאלך אתן לך שלושה סימנים ודע כי אמת דיברתי. אם תישאר עם הלהקה, גורלך וגורלם יהיה מוות".

הסימן הראשון: "זה שיקר לך יהיה בסכנת מוות".

הסימן השני: "זה שנראה כאויב יהיה בסוף לחבר".

הסימן השלישי: "זיכרון העבר יכה בך".

זכור את דבריי טאי, בנם של סטלה ואסטבן, דע כי אמת דיברתי".

לפתע הלפידים נכבו ואמריס נעלם.

לאחר מכן אני הייתי מבולבל. נאמי אמרה: "בוא נחזור ללהקה". צללנו שוב במים הקרים ויצאנו מהמערה, מהמנהרה ומהנהר הקר כשאני מבולבל. חזרנו ללהקה. בדרך נאמי אמרה: "תקשיב לי! אני חושבת שהוא דובר אמת". שאלתי את נאמי: "למה"?. נאמי ענתה לי: "החיה שהייתה לצידו, הינו האריה הלבן שהוא מלך החיות, ומלך החיות לעולם לא ילך אם אדם שהוא חלש ממנו". אני עניתי לנאמי: "אני לא מאמין בנבואות, זה קשקושים". לפתע פתאום שמענו קול של שאגה מפלצתית, שאגה לא מוכרת, שאגה שהכניסה פחד על כולנו. הבטתי לשמיים וראיתי דמות שהתקרבה אלינו במהירות. השמש טשטשה את צורתה של הדמות, אך הדמות נראתה כמו ציפור גדולה ומשונה. לאחר כמה רגעים, הדמות התקרבה אל האדמה במהירות רבה. הדמות חלפה מעלינו ונראתה כמו יצור משונה בעל עור ירוק וגודלו ענקי!!. צורתו נראתה לא מוכרת, אך ראשו מחודד, גופו דק וכנפיים בצידי גופו המכוער והירוק. היצור תפס את מינטו בציפורניו ועף לעבר המערב. כולם היו בשוק כך גם אני. נאמי קראה: "מינטו!!! מינטו!!!!!" בבכי. לפתע לחשה נאמי: "זה שיקר לך יהיה בסכנת מוות",

 והסתכלה עליי עם מבט בכי. אני שגם ככה כולי מבולבל אמרתי לה" "אני לא אתן לו למות ואני לא מאמין בנבואות". התכוננתי לרוץ בעקבותיו, נאמי עצרה אותי ואמרה לי: "יש בהמשך כפר של בני האדם, אתה חייב להשתלב איתם מבלי להתבלט אחרת תמצא בצרות צרורות".

נאמי אמרה לי: "בוא אחרי", הובילה אותי אל גזע עץ בו הייתי נוהג לשבת, חפרה בור עמוק בשלג והוציאה משם בגדים, ואמרה: "זה בגדיו של טומי. בזמן שהצלתי את הילד מקוראמה, הילד הוריד את בגדיו הודה לי, ואמר: "בגדים אלו מיוחדים ואינם רגילים! אנא קבלי זאת כהתנצלות על מה שקרה וכתודה על עזרתך, אנא שמרי אותם". כששאלתי אותו: "למה מה מיוחד בבגדים האלו"?, הוא ענה לי: "הם בגדים מכושפים המתאימים עצמם לפי מידת הלובש, ושומרים עליו בזמן הקור והחום". אמרתי לילד: "אינני לובשת בגדים לכן לא אצטרך את זה אבל אתה כן, אחרת תמות בקור העז". ענה לי: "יש בהמשך כפר בו אני אוכל להסתדר, וחוץ מזה השאמאן אמר לי להביא את בגדי לחיה שתציל את חייך", והתעקש שאשמור על בגדיו. אני הייתי מבולבלת באותו הרגע. "קדימה הגיע הזמן שהם יהיו בשימוש. לבש אותם כדי שלא תתבלט בכפר בני האדם!".

היססתי, אך בכל זאת שמעתי לעצתה של נאמי: הורדתי מעליי את בגדיי הקרועים והבלויים, וכשנגעתי בבגדים המכושפים על מנת ללבוש אותם, הבגדים גדלו לגודלי והחלו לרחף. החולצה סבבה אותי ועטפה אותי, המכנס נפרם ותפר את עצמו אליי. למרות שכל המקום היה מושלג וקר, הרגשתי פתאום חמימות ונעימות. מיד הלכתי, חזרנו ללהקה

וראיתי את מצבו של קוראמה. קוראמה שהיה על השלג פצוע, הביט בי עם מבט מוזר בעיניים והחל לרחרח באוויר ואמר: " אני מכיר את הריח הזה!". קוראמה הבחין בבגדי המוזרים ואמר בקול כועס: "מאיפה יש לך את הבגדים האלו?". מיד נאמי התפרצה ואמרה: "זה לא מה שחשוב. היצור הירוק המכוער תפס את מינטו ועף מערבה, ומי יודע מה יהיה גורלו" עם דמעות בעינייה. קוראמה שגם ככה סבל מכאבים איומים היה לרגע בהלם, ולא ידע איך להגיב למצב. אני לרגע לא ידעתי מה לומר. בין רגע הרגשתי שכל גופי רועד מכעס ואמרתי בקול מלא כעס: "אני לא אתן שיקרה דבר למינטו". מיד התחלתי לרוץ לכיוון מערב. כך רצתי במשך זמן מה עד שהתעייפתי והתחלתי ללכת ברגל, עד שהגעתי לכפר בני האדם. הכפר נראה לא מטופח וחלק מבתי הכפר היו שבורים והרוסים, אך בכל זאת היה במקום בני אדם רבים שהלכו ממקום למקום.

לרגע נדהמתי כמה בני אדם יש במקום, אך לא נתתי לזה להפריע לי. מיד פניתי אל אחד האנשים ושאלתי: "האם ראית עוף גדול ומוזר, שעף לאזור?", אמר לי: "כן, כולם מכירים אותם ליד המקדש של באלתזר", והצביע לי אל הכיוון. מיד המשכתי לרוץ לאותו כיוון נעצרתי ונבהלתי. ראיתי ארבעה פסלי אבן הדומים ליצור שחטף את מינטו. הפסלים היו מונחים בצורת מרובע עם הפנים מכוונות למרכז, ובמרכז היה לוח מזבח. המזבח היה באורך של שני מטרים, אורך מכל כיוון, ומלפנים היה מקדש. בפתח המקדש היו שתי דמויות אבן בצורת אדם זאב שנמצאים בצידי הדלת.

צעקתי: "מינטו!! מינטו!! איפה אתה?", אך לא נשמע דבר מלבדי ואת ההד שהיה במקום, אך לאחר כמה רגעים שמעתי נהמות זאבים ויללות עצב של זאבים, ושמעתי את קולו של מינטו: "אני פה אני פה!!". הסתובבתי והבטתי סביבי וראיתי מצד שמאלי גבעת קרח גדולה, ומנהרה חשוכה עם סורגים. ניגשתי אל המקום וראיתי שני בני אדם עם חרבות שומרים על המקום, ולהפתעתי מאחורי הסורגים, ראיתי לפחות עשרה זאבים לכודים שם, ומינטו בניהם. ניגשתי אליהם שכולי מרוגז ואמרתי להם בקול מלא כעס: "שחררו אותם מיד, אין לכם זכות ללכוד אותם". הביט עליי אחד מהם עם עיניים חודרות ואמר: "הסתלק לפני שאדאג שתתחרט על כך". לפתע הרגשתי יד חמימה על כתפי, הסתובבתי וראיתי את ניקול שפונה אל השומר גס הרוח, ואמרה: "מצטערת המשך בעבודתך הטובה, הוא תחת חסותי אני אטפל בו". השומר שהיה נראה רציני שינה פניו והצמיד את ידו אל החרב שבצד גופו ובידו השנייה הצדיע, ואמר: "כן גברתי". ניקול החזיקה בידי והחלה ללכת ואמרה לי: "אני אעזור לך אבל אתה חייב להיזהר. אמרתי לך שישנם בני אדם שנהיו אכזריים מאז בואו של בלתאזר". ניקול לקחה אותי אל גג של אחד הבתים המשקיפים על המקדש של באלתזר ושאלה אותי: "מה אתה עושה פה?". עניתי לה: "יצור משונה תפס אח שלי הזאב, עקבתי אחר עקבותיו והגעתי הנה". אמרה ניקול: "היצורים האלו שייכים לבאלתזר וגם הם מביאים טרף, פעם ביום. אני לא יודעת למה, אבל אני אעזור לך לחלץ את חברך בתנאי אחד, שאתה תבטיח לי שלא משנה מה קורה אתה לא ניכנס לדבריי ותעשה מה שאומר לך". אמרתי לה: "אני מסכים". ישבנו על הגג והיא אמרה: "נחכה לחצות הלילה", ובינתיים בזמן שחיכינו התמלאו עינייה של ניקול בדמעות. שאלתי אותה: "מה קרה, למה את בוכה"?, היא ענתה לי: "לפני 4 שנים כשבאלתזר הגיע אני חגגתי יום הולדת 10 לבתי, אך הוא לקח אותה אל תוך המקדש ולא ראיתי אותה מאז". המשיכה ואמרה: "שמה היה ונוס, הצטערתי כל כך ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליה וכשראיתי אותך מגן על משפחתך זה הזכיר לי את עצמי. אני נורא מצטערת שפגעתי בך ובמשפחתך אך אינני רוצה שתכעס עלי". הרימה את ידה ואמרה לי: "בוא נעבוד ביחד כמו חברים טובים בסדר האויב שלי הוא האויב שלך. שלחה ניקול את ידה ולחצה את ידי, תוך כדי נזכרתי במה שאמריס אמר "זה שנראה כאויב יהיה בסוף לחבר". שוב הייתי מבולבל. שמענו רעש מתוך המקדש שהסיח את דעתי, הגיע זמן חצות שמענו רעש של דלתות חורקות נפתחות, הבטנו אל המקדש ודלתותיו היו פתוחות, פסלי אנשי הזאב שהיו כאבנים בצידי פתח המקדש התעוררו לחיים, הגיעו שני שומרים מהכפר עם מינטו ועוד זאב וקשרו אותם על המזבח באכזריות, אחרי שהם קשרו את הזאבים השומרים התרחקו מעט. הגיעו אנשי הזאב הללו למזבח, ובתחושת פחד אמרה לי ניקול "קח את זה וצא, אני מחפה עליך מפה, סמוך עלי", הבטתי אל ידי וראיתי סכין חדה, מיד ירדתי מהגג ורצתי אל כיוון המזבח במהירות, עוד לפני שהספיקו שומרי האבן להבין מה קורה, קפצתי על המזבח ועם הסכין חתכתי את החבלים שקשרו את הזאבים, אמרתי בקול רם "ברחו מהר !!!," לרגע נראה שהכל יסתדר אך בין רגע המצב התהפך דמויות האבן של אנשי הזאב הוציאו את חרבם ורצו לכיווני אחד מהם ניסה לדקור אותי, אך זזתי מעט הצידה כך שחרבו לא פגעה בי, תוך כדי תפסתי את ידו של איש הזאב המוזר, הסתובבתי סיבוב חד כך שהוא נפל, איש הזאב השני שלף חרב נוספת ורץ לכיווני ששני חרבות בידיו במטרה להרוג אותי, הרגשתי שמשהו תופס אותי ולא יכולתי לזוז מאיש הזאב המאובן, ולרגע חשבתי שאסיים את חיי, לפתע הופיע גל מים שהקפיא את שני הדמויות המאובנות הללו.

אז נשמע צעקה מהשומרים "הצילו את נפשותיכם!! הפריעו בטקס ההקרבה", לפתע ניקול הופיע ואמרה "הכפר שלנו לא של משרתים, אם אמות, אמות בכבוד ובניסיון להציל את חיות הטבע, זוהי גאווה גדולה אחרי הכל כמו שרצחו את משפחותינו, כך אנחנו רוצחים את משפחותיהם, אני לא אתן לזה לקרות". מתוך מקדשו של באלתזר נשמע קול גיחוך ואפלה עטפה את המקום כמו עשן סמיך ואפל שאמר "יפה קיבלת אומץ ניקול אני מקווה שיש לך סיבה טובה לכך", ויצאה דמות אותה לעולם לא אשכח. דמות אשר ראיתי בעבר, דמות גבוהה עם שיער שחור כפחם וגלימה שחורה עם סימנים אדומים זה אשר אבי נלחם בו לפני 10 שנים. נזכר בסימן השלישי של באמריס "זיכרון העבר יכה בך".

ניקול ענתה "באלתזר אני לעולם לא אוכל לסלוח לך על שלקחת את בתי ועל שרצחת את ילדי הכפר", ניקול הסתכלה עלי ואמרה לי "תתרחק אתה והזאבים הגיע הזמן להפסיק לפחד ולהתמודד" מיד הרימה את ידיה מעליה ואמרה "אתה בשטח שלי, אתה נמצא בכפר הנהרות שכולו מלא שלג ומים, הכן את עצמך. כי אתה לא תהרוג אותי בקלות רבה", גל נוצר מתחת לרגליה של ניקול והיא זזה במהירות רבה והחל קרב בין באלתזר לבין ניקול, קרב של פנים מול פנים ניקול עם כשף מים, באלתזר עם ידיו השעירות, קרב כזה לא נראה בכפר מאז כיבושו של באלתזר. כל האזרחים עלו אל בתיהם וצפו בקרב המתרחש דרך חלונות בתיהם. ניקול הייתה נורא מהירה עד שעין רגילה לא יכלה לראותה, ניקול נתנה מכה לבאלתזר בראשו ובאלתאזר עף מעוצמת המכה. כך באלתזר עף ממכה למכה והיה נדמה שהוא נפגע. אך לפתע בין רגע באלתזר שינה את פניו ואמר "אם זה המשחק שלך, בסדר" הרים את ידו המשיך ואמר "אני אראה לך למה בכפר בו גדלתי קראו לי באלתזר השחור", ולפתע נוצרה אש שחורה שהגנה על גופו וניקול עצרה את המכות שנתנה והלכה מעט אחורה באלתזאר אמר "עכשיו נראה אם תיגעי בי, זוהי אש שחורה ברגע שהיא נוגעת בכול דבר, היא שורפת אותו עד היסוד, כך שלא תוכלי לגעת בי", ניקול ענתה "אולי אני לא אוכל לפגוע בך מקרוב אך מרחוק זה סיפור אחר", מיד הניפה ידה לאחור וגרמה למים בתוך השלג שהתרוממו, ניקול שלחה ידה תוך כדי נשיפה חזקה לכיוונו של בלתאזר, המים שינו צורתם ומין כידוני קרח שנוצרו ועפו לעברו של באלתזר. באלתזר כמובן הרגיש מאוים, לכן השתמש באגרופיו שהיו חזקים ומהירים ושבר את כל כידוני הקרח שאיימו עליו. באלתזר קפץ קפיצה גבוהה תוך כדי שאגרופיו מכוונים כלפי ניקול, ניקול הסתובבה כשידיה פרוסות מעלייה ויצרה מעין מגן קרח, הביטה בי מביט באמצע קרב ואמרה לי "למה אתה לא בורח אני לא יכולה לעכב אותו לנצח", עניתי לה "אני רוצה לעזור". באלתזר אם כוחו הרב ניפץ את המגן של ניקול, והלך מעט אחורה ניקול אמרה לי בקול דואג "אתה לא לוחם ברח", באלתזר שמע את דברי ניקול ואמר בקול שחצני "אף אחד אינו בורח, אני אהרוג את כולם כולל אותך ילדון", באלתזר הרים את ידו כלפי מעלה והאש השחורה הפכה סגולה ואמר "אני אראה לך מה זה כוח אמתי", יצר מין קרן סגולה המדמה מחט דקה שפגעה בכתפה של ניקול. ניקול נפלה על השלג ולא יכלה להזיז את גופה מהכאב, אני פשוט צרחתי ניקול זוזי!!!" אך זה היה מאוחר מידי, תוך כדי באלתזר רץ עם אגרוף בוער לפגוע בניקול, נעמדתי מולו של באלתאזר להגן על ניקול, בלתאזר כיוון את אגרופו במטרה לפגוע בי.

ניקול מבלי לחשוב פעמיים למרות הכאב הרב, הזיזה את ידה וגרמה לשלג תחת רגלי להתרומם, ונשפה נשיפה עדינה, וממולי נוצר קרחון שהפריד ביני לבין באלתזר, ניקול אמרה לי "מה אתה עושה, לך אתה לא תוכל להתמודד מולו", תוך כדי שהיא התרוממה",

ידה הפגועה של ניקול דיממה, הבטתי אל ניקול וראיתי שכל גופה מכוסה פציעות וחבלות, רציתי לומר לניקול "שאני רוצה לעזור למרות הכל" אך לפני שהספקתי לומר מילה, שמענו קול פיצוץ חזק שסדק את הקרחון, ניקול מיד משכה אותי בידה וזרקה אותי הצידה כדי שלא אפגע מרסיסי הקרחון, באלתזר הגיח מתוך הקרחון וניראה לפתע שונה מהרגיל, ידיו הפכו לידי זאב ואמר לניקול, "זה כל מה שיש לך בקול גיחוך", המשיך ואמר "את נראית כל כך עלוב, זה נראה כואב, אולי כדאי שתנוחי קצת סבתא" והחל לצחוק בקולי קולות, ניקול חייכה ואמרה "בלאתזר ידיך השתנו". אמר באלתזר "נכון זהו כוח שבעזרתו הרגתי המון לוחמים", לפתע רגליו השתנו גם הם, הפכו שעירות ואמר "כוחי אפילו עוד לא בשיאו", שוב חייכה ניקול חיוך ערמומי ואמרה "עד שחשבתי שאתה לא יכול להיות יותר מכוער מזה, הוכחת שאתה יותר מכוער ממכוער יש לך ראש כל כך גדול איך שכל כזה קטן", ובזמן שדיברה לפתע הרימה את ידה ואמרה אני אכבה את האש שלך בעזרת המים, לפתע הופיע עמוד מים מאחורי ניקול, עמוד המים קיבל צורה של נחש, ניקול הושיטה ידה קדימה ובין רגע דמות נחש המים הושלך בזרם חזק אל באלתזר. כשפגע נחש המים בבאלתזר נוצר עשן כבד שלא יכלו לראות דבר, שמענו את באלתזר בקול גיחוך אומר, "סיימת עם תעלולי המים, יופי הגיע הזמן למות, באלתזר הופיע מאחורי עם שני תושבי הכפר כשידיו מחזיקות בגרונם ואמר "נו נו ניקול עכשיו חרצת את גורל הכפר העלוב הזה, באלתזר מחץ את שני האנשים בידיו ושבר להם את הצוואר, ניקול נשארה בהלם מהמראה המחריד.

לפתע השליך באלתזר את הגופות על השלג ורץ לעבר ניקול, ניקול שהייתה בהלם איבדה כל הריכוז בקרב, כאשר ראיתי את המתרחש הרמתי את הסכין שניקול נתנה לי וזרקתי לעבר באלתזר, הסכין ננעץ ברגלו של באלתזר, באלתזר נעצר לפתע הביט לעברי ואמר בכול גיחוך, "אתה חושב שאתה חזק מספיק כדי להתמודד מולי", החל לצחוק, לאחר כמה שניות הפסיק את הצחוק ואמר "אני אלמד אותך לקח אתה הוא הבא בתור", פתאום באלתזר נעלם מעיניי ובין רגע נשמע צעקתה של ניקול שאומרת לי "טאי הוא מעליך", הרמתי את ראשי וראיתי את באלתזר עם אגרוף המכוון אלי ואש סביב ידו, מינטו מיד קפץ מעלי וחטף את אגרופו של באלתזר במקומי, "בום" מינטו עף מהעוצמה של המכה ונפצע בכול גופו, באלתזר האכזר אמר "כולם היום רוצים למות זה מדהים מתנה מדהימה ואפילו עוד לא היום הולדת שלי, זאב טיפש הוא לא ישרוד את המכה", רצתי מיד למינטו שעף על השלג, וראיתי את הפגיעות החמורות שלא היה ניתן לרפא, פרצתי בבכי. בזמן שבכיתי, ניקול החלה לקום והתייצבה מול בלתאזר שוב. אני קראתי לעזרה בקול, "הצילו שמישהו יעזור!!" אך תושבי הכפר פחדו מכדי לעזור לי, אני נבהלתי אמרתי "בבקשה שמישהו יעזור לי", בקול חלוש ומלא בכי, לרגע נראה שאין תקווה אך נשמע קול בראשי, חשבתי שאני משתגע, הקול היה מוכר לי, קול עדין ורגוע שאמר "טאי אעזור לך כפי שעזרתי לך בעבר, אך יש לי בקשה ממך", מיד נזכרתי בקול העדין, היה זה אותו קול שעזר לי לפני 10 שנים שמינטו היה בסכנת חיים, עניתי "לא חשוב מה אני מסכים, רק בבקשה עזרו לי לרפא את מינטו"? אמרה הקול העדין "אני היא קָסִי הָקאֶלְרָה, יש לי בקשה אליך "טאי אלקודה" עליך להעביר מסר חשוב ורק אתה חייב למסור את המסר הזה, אסור שאף אחד ישמע את זה, עליך ללכת למקדש המים שם תפגוש את אוריטל, אתה חייב למסור את מה שאומר לך בשמי אמור לו "שדמעותיה של פריאה נמצאים במאזני הווטו", עניתי "בסדר אני מסכים אלך לאן שתירצי, אני נשבע אבל אנא רפאי את מינטו", קסי ענתה "אני לא רק אעזור לך לרפא את מינטו אלה גם אעזור לך בקרב נגד באלתזר, אחרי הכול זה היה גם הכפר בו גדלתי, אך עלי לומר לך גופך יהיה בשליטתי, יהיה עלייך אסור לך לחקות את מה שאעשה", אמרתי "בסדר גמור", תוך כדי דיבור ביני לקסי, באלתזר נלחם בניקול, מצבה של ניקול היה די רע, היא הייתה פגועה בכל גופה ובאלתזר נראה שמצבו מעולה, באלתזר הפיל את ניקול על השלג ואמר "בגלל אהבתך אל הילד תמותי", באלתזר הרים את ידו להכות את ניקול מכה אחרונה. ניקול שחשה שזה סופה, סגרה את עינייה והייתה מוכנה לזה. נשמע פיצוץ, "בום" ומשב רוח חזק במיוחד, ניקול ובאלתזר הפנו מבטם לעבר הפיצוץ וראו אדי מים שיצרו ערפל ודמות מטושטשת הופיע שם, זה היה גופי שהתקדם לאט לאט אל עבר באלתזר, ניקול הביטה והייתה בהלם אני נראיתי לה שונה. אוזני קיבלו צורה של אוזני זאב וזנב של נמר שהיה מאחורי גבי, הילה כחולה אפפה אותי, אף אחד מהתושבים לא הבין את המתרחש, כולם היו בהלם. אך באלתזר חייך חיוך רחב וערמומי ואמר "מי או מה אתה?", הרגשתי כאילו אני רואה ושומע הכול אך לא יכולתי להזיז אפילו שריר בגופי, קאסי אמרה לי "אל דאגה טאי אני איתך", ודיברה דרך גופי ואמרה "אני היא קָסִי הָק אֶלְרָה, מכפר נהרות המים ואדונית של דרקון המים, אני מפצירה בך הסתלק מן הכפר הזה ולעולם אל תחזור, אם אראה את פניך תמות על מעשיך". באלתזר פנה אליה ואמר בקול גיחוך, "על מי אתה מנסה לעבוד", החל לצחוק ואמר "אני לא יודע ילדון באיזה משחק אתה משחק כי אתה תמות ואני לא ארחם עליך", החל לצחוק שוב, חחחח גיחך בקול רם, קסי שהייתה בגופי אמרה ,"ראה הוזהרת תתחרט על מעשיך, תחיה, אם אינך מתחרט על מעשיך, תאלץ לשאת את העונש של כל חטאיך", באלתזר אמר "ילד אתה חושב שאתה עושה עלי רושם ששינית צורה לאיזה יצור, אז נחש מה, אתה לא עושה עלי רושם כלל", באלתזר הרים את ידו ואמר "אתה תלמד איך לדבר אלי" לפתע אש סגולה יצאה מגופו, נתן מכה באוויר בעזרת ידו בצד גופו, ונשמע "בום" בין רגע ההר שהיה מרוחק היתפוצץ והישתטח לחלוטין, אמר באלתזר "אתה מבין מה אני יכול לגרום לך, המכה שלי כל כך חזקה שגרמה חיכוך באוויר ויצרה מכה כמו חץ שהרסה את ההר, עכשיו הגיע הזמן להיפרד מהעולם הזה", קסי הרימה את ידה ואמרה "ניקול את לחמת באומץ רב, לכי תנוחי אגיע בעוד מספר דקות ואעזור לך להחלים", ניקול לא הבינה את המתרחש והייתה ממש מבולבלת, אמרה "אבל אתה עלול למות טאי", ענתה קסי "אל דאגה, רק דאגי שכול אנשי הכפר והזאבים יהיו במקום מבטחים", ניקול הבינה שיש משהו מוזר בי זה לא הטאי שהכירה, מיד רצה ניקול ואמרה לכל תושבי הכפר שנשארו בחוץ להיכנס לבתיהם ולקחה איתה את הזאבים למקום מבטחים, באלתזר התרתח מזעם ואמר "אף אחד לא הולך להסתתר אני אהרוג את כולם מיד שאסיים איתך" לפתע קסי ששלטה בגופי, הרימה ידה כלפי מעלה ואמרה עכשיו הגיע הזמן לשלם על פשעיך וחטאיך". צחק באלתזר ואמר "ניראה איך אתה תצא מזה ילדון", נתן מכה באוויר שהיה מכוון אלי, קסי לא התרגשה כלל, עצמה את עיניה, בין רגע התפרצו עמודי מים מתוך השלג הכבד, והגנו עלי מהמכה האכזרית והמהירה של באלתזר, קסי אמרה בקול רם "הכוכב השומר עלי נפטון, שלח את זעמך על הגלים והנהרות, שמור עליי תחתיך כבת חסותך", כל השלג מסביב לפתע נמס, אמרה קסי "זה הזמן בו תעמוד למשפט על חטאיך באלתזר". באלתזר תוך כדי ניסה לתקוף אותי אך עמודי המים נעו לפי תנועותיו וחסמו את כל מכותיו, מיד אמר "מי אתה לכל הרוחות, מה זה הכוח הזה"? קסי ענתה "אני היא קָסִי הָק אֶלְרָה, אדונית קדומה של דרקון המים מלפני 400 שנים. גרמת מספיק סבל לכולם באכזריותך. אין בליבך חרטה, הגיע הזמן לעונש". אמר באלתזר "לא חשוב מי אתה, האש שלי תאדה את המים שלך", אמרה קסי "מים רגילים אתה צודק", אך לפתע הושיטה את ידיי לפנים וכול המים סביב החלו להגיע לכיוון ידיי האדמה תחת רגלינו נכספה והשלג הכבד שירד במקום נישאב גם הוא אל ידיי אפילו עמודי המים שבקעו מתוך השלג. היה נידמה כאילו נחשי מים באים אל ידיי, כשהשלג מהאדמה נעלם, הופיע בידיי כדור קטן כחול, באלתזר שאל בתמיהה רבה תוך כדי צעד אחורה, "זה לא יכול להיות היכן כל המים נעלמו?". לפתע הבחין בכדור הקטן שבידיה של קסי ואמר "כוח כזה לא קיים, רק לאדוני הדרקונים שכבר מתו, או לאלקודה שאותו נריסה הרגה לפני 10 שנים יש כזה כוח", קסי אמרה "נריסה לא הרגה את אלקודה אחרי הכל אני קשורה עם נשמתו וגופו של אלקודה, הגיע הזמן לשים קץ לשלטון האכזרי של נריסה ולהחזיר את האיזון לעולם, אתה הראשון, כיוון שאינך מראה חרטה על מעשיך, דינך הגליה או מוות, במה תיבחר?", באלתזר ענה "היחידה שתשפוט אותי זאת תהיה המלכה נריסה ולעולם לא אתחרט על מעשי", קסי השליכה את ידה לכיוונו של באלתזר והכדור הכחול הקטן עף לכיוונו של באלתזר ופגע בחזה בשריונו, היה שבריר שנייה שנראה כאילו כלום לא קרה, אמרה קסי "כיוון שלא הראתה חרטה דינך השמדה. נשמע בום!!!! למרחקים מהכדור הקטן הכחול שהתפוצץ והיה נראה כאילו מפל מים בעוצמה שלא תתואר העיפה את באלתזר לאמצע האוקיינוס, גופו של באלתזר נקרע לגזרים לא הייתה כל אפשרות שהוא ישרוד זאת, איש לא היה יכול לשרוד זאת. אמרה קסי "עכשיו גופך ישמש כאוכל ללהקת דגים טורפים, הרגת כל חייך ומנעת אוכל למשפחות שלמות עכשיו אתה מאכיל את הדגים הרעבים". הסתובבה הרימה את ידה למעלה ואמרה "הכוכב המגן עלי נפטון שלח את רפואתך אלי, כך שאוכל לרפא את חברי תחת ידי", לפתע החל לרדת פתיתי שלג זוהרים שריפאו את פציעותיה של ניקול ושל מינטו וכל מי שנפגע ברגע שנגעו בפתיתי השלג הקסום, גופי נפל על הארץ והתעלפתי. התעוררתי ומצאתי את עצמי במיטה ריקה ונוחה בחדר קטן שאינני מכיר, הסתכלתי סביבי וראיתי את ניקול לצידי ומינטו לידה, קוראמה ונאמי היו גם הם נוכחים ואמרו "טאי תודה שאתה בסדר דאגנו לך", אני שזה הרגע קמתי, הייתי ממש מבולבל שאלתי את ניקול "מה קרה?", ניקול ענתה לי "אחרי הקרב עם באלתזר התעלפת וישנת במשך שבוע שלם, מיד התחלתי להיזכר במתרחש, ונזכרתי בכל מה שעבר עלי, הייתי בהלם ואמרתי בתמיהה "באמת כל כך הרבה זמן ישנתי!?!?", לפתע שמעתי בראשי את קולו של אמריס אומר "טאי עליך לעבור בשער שבתוך מקדשו של באלתזר בצהרי היום, אחרת השער ייסגר, כיוון שאין עוד קורבנות שער הראי יתנפץ עד הערב וגורלך וגורל כולם יהיה מוות, עליך לקיים את הבטחתך לקסי", עניתי "בסדר גמור אבל תן לי להיפרד מכולם", אמריס המשיך ואמר "יש עוד דבר אחד לא חשוב כמה מוזר מה שניקול תגיד לך עשה כדבריה", ומיד נעלם קולו. קמתי והתאוששתי לאחר מספר רגעים אחרי שהתאוששתי אמרה ניקול "טאי אני רוצה שתחתום על הקלף הזה". שאלתי "מה זה?", ניקול אמרה לי "אתה תגלה בזמן המתאים, חשוב שתחתום פה תגלה שזה יהיה שימושי באחד מהימים", חתמתי על הקלף והקשבתי לעצתו של אמריס. התחלתי להתכונן לצאת למסע, כל הכפר הודה לי, אנשי הכפר עזרו אחד לשני לבנות את הכפר שהיה הרוס כל השנים. בזמן שאני התכוננתי והכנתי ציוד ליציאה. ניגש אלי אחד מאנשי הכפר ואמר לי "תודה רבה על עזרתך לכפר שלנו אך, יש דבר שאני חייב לומר לך לא כל הילדים מתו באלתזר היה לוקח את הילדים לביתו והיה מענה אותם, לפעמים שמענו את זעקותיהם המעונות אך לפני שנה הצעקות נפסקו לא ידענו מה עלה בגורלם, אחרי מותו של באלתזר נכנסו אל המקדש שלו במטרה לדעת מה קרה להם אך לא מצאנו כלום חוץ מגופות של זאבים בלבד", אני שאלתי את הזר "למה אתה מספר לי את זה?" ענה לי "כי יש שם משהוא שעליך לדעת זה קשור אליך, מצאנו דם שהיה על כל הקירות, היה מוכתם השם שלך טאי".

אני הייתי בהלם ולא האמנתי הלכתי עם הזר לראות בעצמי על מה הוא מדבר.

ובאותו הזמן ניגש מינטו אל ניקול ואמר לה "תודה רבה ניקול", שאלה ניקול "אתה בטוח בזה, זה יהיה מסוכן", אמר לה מינטו "כן אני בטוח" ניקול הביאה למינטו את הקלף, מינטו חתם על אותו קלף עם כפות ידיו.

הגעתי עם הזר אל מקדשו של באלתזר ראיתי שם את כל הלהקה שלי. ניקול ניגשה אלי ואמרה "אני לא יודעת מי כתב את זה אבל, אמריס אמר שאלך לראות את זה ולהמשיך במסע שלך אז כולנו באנו להודות לך ולהיפרד. נכנסתי עם ניקול והזר אל תוך המקדש.

וראינו את אמריס עם האריה לבן לצידו בפתח המקדש, נכנסו לתוך מקדשו של באלתזר וראינו מראה גדולה בצורת דלת מכסף ועיטורי זהב, ובצד המראה שלשלאות ברזל המחוברות לקיר, כלי עינויים מפחידים על השולחן. דם מרוח לכול עבר, אני נגעלתי מהמראה. אמריס אמר "טאי הבט למעלה על התקרה", הבטתי לתקרה וראיתי בכתמי דם "טאי אנחנו עוד נפגש" ניקול שאלה "אתה יודע מי כתב את זה" עניתי "לא אין לי שום מושג" . אמריס אמר "טאי הגיע הזמן לעזוב". אמריס השיט את ידיו לכיוון המראה המוזרה ואמר לי "עבור דרך המראה, היא שמשמשת כשער מעבר" אני הסתכלתי על כולם ואמרתי "להתראות" ודמעות געגועים בעיניי. כולם איחלו לי "בהצלחה!!" במסעי. אני עברתי בשער.

ובינתיים אמריס אמר לכולם "הוא יהיה בסדר יום יבוא ותיפגשו שנית" ונעלם לעיני כולם