פרק 5 : חבר או אויב

אינני יודע כמה זמן עבר, אך התעוררתי ומצאתי את עצמי בהר עטוף קרח. התרוממתי לאט לאט בניסיון להבין היכן אני נמצא. אבל המקום לא היה ניראה לי מוכר. למרות כל השלג והקור היה לי נעים לא הרגשתי קור כלל הסתכלתי על עצמי ונזכרתי שבגדי מכושפים. נאנחתי לרווחה.

ניסיתי להבין איך הגעתי למקום הזה, לפתע שמעתי זעקת עזרה. "הצילווווו... הצילוווו... בבקשה שמישהו יעזור לי!!!!". מיד עקבתי אחר הזעקה וראיתי דוב קטן חום פצוע וחבול בכול גופו, אך למרות פצעיו הוא החל לתפס על עץ גבוה, שהיה לידו. תוך כמה רגעים לפני שהספקתי לגשת אל הדוב, סביב העץ התקבצה להקת זאבים, הזאבים חשפו שיניים ואיימו בנהמות תקיפה, הזאבים קפצו על העץ כמה פעמים בניסיון להגיע אל הדוב אך העץ היה גבוה ורחב הדוב עמד על אחד מענפי העץ הגבוהים כך שהזאבים לא יכלו להגיע לשם. אחד הזאבים החל לרחרח והזקיף גופו הביט לעברי ואמר בקול זועם. "עזבו את הדוב, יש לנו איוב יותר מסוכן להתעסק אייתו". הזאבים העיפו מבט לאחור והתקבצו אחד ליד השני לכיווני חשפו שניהם בקולות נהמה, מיד אמרתי "בבקשה אל תיתקפו, אני גדלתי בן זאבים". "מה מעשך פה?", שאל אחד הזאבים. עניתי "אניני יודע איך הגעתי, אבל אני לא מחפש צרות". "תעזור לנו להוריד את הדוב מהעץ בשבילנו ונעזוב אותך לנפשך" אמר הזאב. הלכתי לכיוון העץ והתחלתי לטפס, הבטתי אל הדוב הקטן וראיתי אותו מפוחד הסתכל עלי ואמר "אסור לך לעזור להם בבקשה אני לא עשיתי להם כלום. הם הרגו את אמא שלי", ובעיניי הדוב דמעות, נעצרתי באמצע הטיפוס ושאלתי את הזאבים "למה אתם רוצים את הדוב הזה?". ענה הזאב ואמר "זה לא עניינך, הורד אותו ואנו לא נפריע לך בדרכך". בראשי היה מין תחושה לא טובה בעינן, לפתע הדוב אמר "הם רוצים להרוג אותי בגלל שאמא שלי הגנה עליהם", "הגנה עלינו? היא הרגה אותנו". אמר הזאב בקול בוז, "אנו נכנסנו לנהר לשתות ולהתרחץ והדוב הזו החלה לצעוק כמו משוגעת, אפילו הטביעה את בני בתוך האגם הגדול, בני ניסה להגן על עצמו אך היא משכה אותו מתחת למים והטביעה אותו, הדוב שרדה אך בני נעדר. רצנו לתוך האגם למצוא את בני אך היא החלה לדחוף אותנו ולאיים בשאגות, ארבעה זאבים אמיצים נאבקו בה במטרה לסייע לבני אך היא התעקשה. ביזמן המאבק היא גררה אותם מתחת למים

ואף אחד לא חזר משם. ובתור נקמה כמו שהרגה את בני אני רוצה להרוג את בנה היא צריכה לשלם על מעשה!". בראשי לא הסתדר דבריו של הזאב, שאלתי את הזאב "בנה לא עשה לך דבר, למה להרוג אותו?" ענה הזאב "אצלנו יש חוק שאנו לא עוברים עליו, שן תחת שן, היא הרגה את בני, בן תחת בן, אהרוג עכשיו את שלה".

אם לומר את האמת לא קבלתי את התשובה הזו. זה לא נישמע לי בסדר. התיישבתי על העץ ושאלתי את הדוב "למה אמך תקפה אותם?" הדוב הקטן התיישב על הענף והחל לספר, "אמי תמיד סיפרה לי שבעבר כול האי היה מלא דובים וזאבים אבל לאט לאט הם חלו להעלם, ולא היה ידוע לאן. אמי סיפרה לי שלפני שאני נולדתי, 

שהיא הלכה אם אבא שלי אל האגם לתפוס דגים והיו באזור עוד המון דובים שנכנסו אל האגם ואיימי הלכה ליער כדי לחפש תותי יער. ביזמן שהיא חפיסה היא שמעה קול שאגות וקריאות לעזרה שבאו מכיוון האגם

היא התקרבה לעזור להם והמים כאילו לבשו צורה של נחש ובלע את כולם אל התוך מי האגם העמוקים, ומאז אנו לא מתקרבים לאגם הזה, אבל היום בבוקר אמי אמרה שלהקה חדשה של זאבים הגיע מצד השני של האי, ואמרה לי שהיא חייבת להזהיר אותם, לכן היא ביקשה שאשאר על הגבעה במקום מחבוא, והחלה לרוץ לכיוון האגם. אני מסקרנותי עקבתי אחרה וראיתי הכול מהצד, גור זאבים שהיה על שפת האגם, ניראה כאילו נילחם במשהו שמחזיק בו וניסה לגרור אותו יותר ויותר לתוך האגם, אמי ניסתה לעזור לו, אבל לא היה במה להילחם, זה היה ניראה כאילו הם נלחמו במים עצמם, זה מה שקרה. אמא שלי כנראה הצליחה להימלט אך הגור נעלם בתוך המים וטבע, אמי ניסתה להסביר לזאבים על היצור באגם, אבל הם התקדמו לעבר הנהר ולכן היא נהמה כדי להרחיק אותם, אבל ארבעה זאבים התנפלו עלייה והם שקעו לתוך האגם, לא ראיתי את אמי שוב", ודמעות בכי בעני הדוב הקטן המשיך ואמר, "סביר להניח שהיצור תפס אותם ואמא שלי מתה". קולו של הגור החל להישמע שהוא בוכה הוא נעצר. ואמר בבכי שאינו פוסק "אני קראתי לאמא שלי הכי חזק שיכולתי אבל הזאבים שמעו אותי ומאז הם רודפים אחרי". מסיפורו של הדוב עיניי התמלאו דמעות ולא יכולתי לחשוב על המחשבה שהזאבים רוצים להרוג את הדוב. אמרתי לזאבים "אני לא אעזור לכם להרוג לצורך נקמה הוא אינו קשור למה שקרה באגם, אני חושב שמגיע לדוב התנצלות מכם", הזאב אמר " התנצלות מאתנו אתה באמת מאמין לסיפור של דוב קטן ולא לנו אתם תשלמו על זה". הסתובב הזאב ואמר "אני עוד אתנקם בך בן אדם אתה תשלם על כך שבגדת בנו" עניתי "אני לא בגדתי באף אחד אתה איבדת את דרך החיים, לא הורגים מתוך שנאה או לצורך נקמה, רק בשביל הישרדות בלבד". כול הזאבים הסתלקו מהמקום עם שנאה בענייהם. שהמקום היה רק מזאבים הדוב ירד אל הענף בו אני התיישבתי וחיבק אותי ואמר "תודה" הענף בו ישבתי עם הדוב נישבר נפלנו מגובה של שני מטר לפחות על השלג הקר שבלם את הנפילה הכואבת. שאלתי את הדוב אם הוא בסדר ענה לי "כן אני בסדר ותודה אדוני על עזרתך", עניתי לו בנימוס "בבקשה, שמי הוא טאי" הדוב התעודד ואמר " שמי הוא קודי, אבל עכשיו הם ממש כועסים הזאבים, מה עושים"?, האמת לא ידעתי מה לומר לדוב. כיוון שלא היה לי שום תוכנית אבל אמרתי לדוב "אני אלך לאגם הזה ואוכיח לזאב שהוא טועה",

הדוב ענה לי "זה מסוכן מידי, בבקשה אני לא רוצה להישאר לבד אל תלך" עניתי "אז בוא איתי אתה מכיר את הדרך לאגם נכון" הדוב הנהן בראשו בהיסוס והוביל את הדרך, ביזמן ההליכה אמר הדוב אני מכיר את האי הזה, אבל מעולם לא ראיתי באזור בני אדם שמעתי מאמא רק סיפורים עליהם, איך הגעתה הנה?" שאל הדוב, "אני לא יודע איך הגעתי הנה לכן אני חייב לברר היכן אני ואיך לחזור". "לאין לחזור?" ליפני שהספקתי לענות שכולי מבולבל כי אני בעצמי לא ידעתי מה אני עושה להמשיך את מסעי אל אוריטייל או לחזור למשפחתי. שמענו קול צעקות ויללות של זאבים, נעמדנו במקום והקשבנו לקולות היללה המבקשות עזרה, מיד רצתי עם קודי הכי מהר שיכולנו, הגענו לשפת האגם.

על שפת האגם היו הזאבים אותם פגשנו, וכמה זאבים היו בתוך האגם ונראו כאילו הם נאבקים במים והחלו לקרוא קריאת עזרה.

בין הזאבים שהיו באגם היה הזאב שרצה להרוג את קודי הדוב, אך הוא קפוא מפחד ונראה כאילו הוא מהופנט.

התחלתי לרוץ לעברו אך הדוב תפס בידי ועצר ומנע ממני להתקדם ואמר "אין דרך להציל אותם ברגע שתיגע במים אתה לא יכול לצאת שוב", אני שיכולתי להרגיש את הזאבים הרגשתי שאני מוכרח לעשות משהו, גדלתי בן זאבים, והכלל הראשון שנאמי וקוראמה לימדו אותי הוא מי שזקוק לעזרה עוזרים לו,

הבטתי אל קודי ואמרתי לו" הוא זקוק לעזרה, אני מוכרח לנסות", השתחררתי מבין ידיו של קודי ורצתי אל מי האגם, הזאבים שהיו על שפת החוף היו קפואים מפחד הביטו בי, שאני מסכן את עצמי למען חבריהם ולא האמינו. הגעתי אל הזאבים שהיו בסכנה, היה ניראה שזרוע מהמים מלופפת על גופם וחוסמת להם את הפה ולאט לאט סוחבת אותם אל המצולות העמוקות של האגם הגדול ורחב הידיים. ניסיתי לגרור בעזרת כוחי את אחד הזאבים הקשורים אך ללא הצלחה. הרגשתי שרגלי השמאלית נתפסה ומשהו שסוחב אותי כלפי מטה, מיד ניסיתי להיאבק בניסיון להשתחרר אך מה שתפס ברגלי היה חזק מידיי, הבטתי אל תוך המים ולא היה דבר מלבד מים, אך בכול זאת משהוא מושך אותי לתוך מיי האגם, הכנסתי את ראשי אל המים, אולי אז אראה יותר טוב מה יש בתוך המים, אך לא היה דבר רק שמעתי קול שבוכה שבוקע מתוך מיי האגם.

הרגשתי שאין טעם להיאבק מה שלא יהיה היצור הזה, חזק בהרבה יותר ממני, הפסקתי להיאבק במים לקחתי נשימה עמוקה וצללתי אל תוך מיי האגם, המים היו נעימים צלולים ונקיים, צללתי יותר ויותר עמוק בעקבות המשיכה שמושכת אותי לתוך עומק האגם, ככול שצללתי יותר ויותר האגם הרגיש קריר אפל ומים שחורים החלו להקיף אותי,

בתוך המים השחורים חשתי שיש משהוא שמביט בי. ראיתי משהו שזז במים השחורים, נבהלתי ועדין משהו מושך אותי יותר ויותר עמוק,

הבחנתי במשהו ראיתי עניים גדולות אם אישונים מקובצים מביטות בי והרגשתי כאילו הם בחנו אותי, אך את היצור לא ראיתי בגלל המים השחורים. היצור סיבב את ראשו ונעלם לתוך השחור. והרגשתי חופשיות, מה שמשך ברגלי שיחרר אותי.

הרגשתי שאין לי אוויר, מיד עליתי כמה שיותר מהר לפני השטח. וכשהגעתי נשמתי נשימה עמוקה, הבטתי סביב ולא ראיתי את הזאבים או את קודי. התחלתי לשחות לעבר החוף. ובחוף לא היה אף אחד כאילו המקום היה שומם, ישבתי ליד אבן גדולה המשקיפה על האגם הבטתי סביב ולא היה נפש חייה. לא ידעתי מה לעשות ומה אני מחפש. הבטתי על התליון של אמי ואמרתי לעצמי בבקשה אני רק רוצה לחזור למשפחה שלי אני מתגעגע לכולם, לא רציתי לצאת למסע הזה התחלתי לבכות רק רציתי להיות בבית עם נאמי מינטו וכולם. בזמן שבכיתי שמעתי רעש בין השיחים שהיו מאחורי הסלע, מיד ניגבתי את דמעותיי והבטתי לשיחים, מתוך הסייחים התרומם דוב גדול, הדוב הביט בי והיה בהלם, אני נבהלתי מהדוב הגדול שהתקרב אליי והחל ללכת סביבי במעגלים תוך כדי שהוא מרחרח אותי. לאחר כמה סיבובים הדוב התיישב ממולי אומר בקול "לא יכול להיות!!! אתה ניראה אותו דבר ומריח אותו דבר!" לא הבנתי מי זה אני לא מכיר דובים גדולים, אז עזרתי אומץ ושאלתי "אנו מכירים?". הדוב ענה "כן אני קודי הדוב שהצלת מהזאבים לפני 10 שנים". אני הייתי בהלם ובתמיהה. "מה 10 שנים?! זה היה רק לפני חצי שעה בערך". ראשי היה מבולבל. קודי הסתכל אלי ואמר "לפני 10 שנים נכנסת למים להציל את הזאבים ולא חזרת משם, ישבתי וחיכיתי לך במשך חודשים, וניסיתי לא לאבד תקווה ואמרתי לעצמי שאתה כל רגע עומד לעלות, בקושי ישנתי בלילות בסוף התעשתי. הכנתי מצבה אם השם שלך הצביע הדוב לעבר הסלע שישבתי בו וראיתי את שמי ושם נוסף חרוט שם. המשיך הדוב בבכי ואמר "כול שנה בתאריך הזה אני מגיע למצבה וניזכר בך ובאמא שלי". קודי עמד על שני רגליו וחיבק אותי בבכי, הדוב שהכרתי קודי הקטן כבר גדל, קודי הפיל אותי על השלג, אני הייתי המום מהסיפור, שלא שמתי לב בכלל שנפלתי, אחרי כמה רגעים, פניתי אל קודי ושאלתי "מה קרה מאז, ואיפה הזאבים?" ענה לי קודי בוא ואקח אותך אליהם. קודי הוביל את הדרך ואני עדיין הייתי המום שעברו להם 10 שנים ואני עדיין ניראה אותו הדבר משהו ניראה לי לא בסדר, צעדנו זמן מה ובראשי מחשבות רבות. הגיעו ליער מלא עצים קפואים וראיתי ארבעה זאבים, הזאבים הביטו בי, ואחד הזאבים הזקיף אוזניים והחל לרחרח, ואמר בקול "קודי זה יכול להיות שזה הוא?!" קודי ענה "כן גם אני הופתעתי אבל זה טאי" אני לא הכרתי את הזאב ושאלתי "מי אתה, אנחנו מכירים?". הזאב אמר "אני וולי אתה הצלת אותי לפני 10 שנים נתקעתי באגם ולא יכולתי לזוז ניסת לשחרר ולמשוך אותי ולא הצלחתה, אז צללת למים. כאשר צללת למים הרגשתי משוחרר ויכולתי לחזור לשפת האגם. אך רק אני שרדתי באותו היום כול השאר טבעו!!. מה קרה שם במים?. אני נדהמתי מהסיפור וסיפרתי את אשר עבר עלי מהרגע בו צללתי "המים החלו להשחיר ובין המים השחורים הופיע עיין מקובצת. אות היצור לא זיהיתי עקב האפלה במים, אבל הדמות הייתה גדולה ולא רגילה שבהתה בי, למשך מספר שניות ונעלמה בתוך המים השחורים". וולי אמר בקול עצב" רובנו לא שרדנו נשארנו רק אנחנו מכל הלהקה". המשיך ואמר "מאותו הזמן המים החלו לעלות כמו גאות שכיסתה את רוב האי רק העצים הגבוהים נשארו מחוץ למים, לכן קודי עזר לנו לטפס על העצים בזמן שכולם נעלמו בגאות", אני כבר לא הבנתי מה קורה רגע אחד אני בתוך מערה אם ריח נוראי וחלקי גוף פזורים בכול מקום וברגע השני אני מתעורר על אי לא מוכר מוקף בקרח ואז חולפים להם עשר שנים בפחות משלוש שעות???, לא הצלחתי לעקוב אחרי עצמי מה קורה פה???, ובזמן שאני חושב וולי אומר לקודי "היום בערב הולך להיות ירח מלא חייבים להתכונן" שאלתי בסקרנות "להתכונן למה?"

ענה לי וולי "בכל פעם שיש ירח מלא, האגם קופא ויש מעבר לאי שממול. שם יש צמחיה ואין גאות. האי הופיע מיד אחרי שצלתה לאגם, נסינו כמה פעמים לעלות על הקרח על מנת לברוח לשם אבל אף פעם לא הצלחנו להספיק להגיע לשם, אנו צריכים בלילה אחד לחצות את האגם, כי בעלות השחר כול האגם מפשיר, בפעם האחרונה כמעט הגענו אל האי ממול אבל אז השמש עלתה וכול הקרח החל להישבר עמדנו על אחד הקרחונים וכמעת נפלנו לאגם, ברגע האחרון הייתה רוח חזקה שנשבה ונשאה את הקרחון לשפת האגם". הרגשתי פתאום סחרחורת והחלתי לשמוע קול בכי של אישה, הבטתי סביבי ולא ראיתי דבר, שאלתי את וולי וקודי "מי בוכה", הם הסתכלו זה על זה והפנו מבתם אלי וענו לי "אף אחד לא בוכה!!!

שאלתי "אתם לא שומעים קול בכי?", הם ענו "לא אנחנו לא שומעים דבר". אבל אני עדיין המשכתי לשמוע את הבכי המר, ניסיתי לעקוב אחר הבכי המסתורי והתקדמתי לספת האגם, "טאי תיזהר", צעק אלי קודי תוך כדי שהוא תופס בידי, אני לרגע לא הבנתי איך הגעתי אל האגם, עוד צעד אחד והייתי ניכנס לתוך המים באגם המסוכן, "מה קרה לך הלכת מהופנט, ניסינו לקרוא לך ולא הגבת אז עקבנו אחריך עד הנה" אמר וולי, "כמעת נכנסת לתוך האגם. טאי הכול בסדר??", שאל קודי. אני עדיין שמעתי את הקול הבכי עניתי לקודי שכולי מסוקרן. "אני בסדר, אבל אתם בטוחים שאתם לא שומעים קול בכי" ענו לי "לא", וולי אמר "אני זאב והשמיעה שלי חזקה יותר מבני אדם ואני אומר לך אינני שומע דבר." "אני לא הוזה" אמרתי בקול רם, אני שומע קול של בכי אני בטוח." וולי וקודי הסתכלו זה על זה ואמרו "טאי אין שום רעש". אני חשבתי שאני משתגע אני עדיין שומע בכי. בקול מפתיע שמעתי בראשי את קולו של מינטו שאמר "יש קול בכי שמגיע מתוך האגם טאי", עכשיו אמרתי לעצמי שאני פשוט הוזה ומשתגע. קודי שאל "טאי מי זה היה,? שהוא מבית בי. שאלתי את קודי "אתה שמעתה את מינטו מדבר עכשיו"?, ענה לי קודי "אני לא יודע מי זה מינטו, אבל כן שמעתי קול שאומר לך שיש קול בכי באגם". לא הבנתי מה קורה פה אני כבר לא עוקב הכול קורה כל כך מהר. מה קורה פה??? איך קודי שמע את מינטו?. חשבתי לעצמי, לפתע צעק וולי "להתכונן הירח המלה מתחיל לעלות אין זמן צריך למהר עוד מספר רגעים האגם קופא ועלינו לרוץ הכי מהר שנוכל", פנה אלי וולי ואמר "טאי תתכונן לריצה", אני הבטתי באגם, ושמעתי את קודי אומר "זה מגיע", כל האגם קפה ברגע אחד, הזאבים וקודי החלו לרוץ. אמר קודי תוך כדי ריצה "טאי אין זמן רוץ אנו חייבים לנסות להגיע לאי ממול", אני שמעתי את קודי והתחלתי לרוץ עם כולם.

כך חלפו להם דקות ארוכות.

תוך כדי ריצה עלה בראשי שאלה. שיתפתי את כולם ביזמן הריצה ושאלתי "אבל מי אמר שבאי ממול אין בעיות אולי היצור הזה נמצא גם שם", וולי וקודי ענו לי "טאי פחות לדבר יותר לרוץ, כרגע זה התקווה היחידה שלנו אז רוץ ושנגיע לשם נדאג לזה". לאחר מספר דקות ניראה היה כאילו הכול הולך כמתוכנן ונספיק להגיע. "בום" כמו פיצוץ היה בראשי ושוב שמעתי קול בכי של אישה באוזני, נעצרתי וניסיתי להקשיב, קודי ולהקת בזאבים המשיכו לרוץ שוולי מוביל ולא שמו לב בהעדרי, המשכתי להקשיב והבטתי אל האגם הקפוא והרגשתי משהוא עובר מתחת רגלי במהירות לכיוונם של הלהקה, מיד צעקתי "עצרו!!!!". קודי מיד נעצר וליפני שהספיק להפנות את מבטו אלי, נישמע קול פיצוץ "בום" מתחת להגם הקפוא ונוצר סדק לאורך המשך הדרך. הסדק חסם את המשך הדרך ולא יכלו להמשיך. הסדק רק הלך והתרחב, בקול נפץ מיתוך האגם הקפוא פרצו להם שלושה זרועות מים עבים וארוכים, וולי מיד צעק לעבר כולם "לחזור אל האי במהירות". לפני שהספקנו להבין מה קורה נישמע קול פיצוץ מאחורינו האגם הקפוא התנפץ בין רגע לשברי קרח חדים כסכין. עמדנו על משטח קרח שנוצר משבריי האגם המנופץ. שאלתי את וולי שהיה המום "לאן עכשיו" ענה וולי "אין לי מושג, זה מעולם לא קרה לנו". זרועות המים החלו לכתר אותנו, ונוספו עוד שלושה זרועות מתוך האגם שהחלו לתפוס את קודי ואת להקת הזאבים הקטנה, כך שארבעה זרועות תפסו ארבע זאבים וזרוע אחת תפסה את קודי, אני הייתי בהלם ולא ידעתי מה לעשות והבנתי שאני הבא בתור. אך הזרוע השישית לא זזה ונשארה במקום, כאילו לא רצתה לפגוע בי. חשבתי לעצמי ואז הבנתי אם היא לא תוקפת אותי זה אומר שהיא חושבת, אם היא חושבת, אז אולי אפשר לדבר איתה. נעמדתי מול זרוע ואמרתי "אנה ממך שחררי את חברי". זרוע המים התקרבה לכיווני ונשמע קולות של לחשושים מוזרים ולא מובנים.

זרוע המים החלה להשחיר בפתאומיות כפחם.

זרועות המים האחרות המשיכו ומשכו את קודי והלהקה אל תוך האגם הקר שהפך בפתאומיות לשחור.

הבטתי במתרחש ולא ידעתי מה לעשות הרגשתי חסר אונים. מיתוך המים שחורים יצאו עוד זרועות מים שהקיפו אותי, פרצתי בבכי ואמרתי בקול "הם חברים שלי איך אתה מעז לעשות להם דבר כזה". באותו הרגע התמלאתי בזעם והייתי נחוש להרוג כול דבר שיעמוד בדרכי. באותו רגע שמעתי קול צורמני של אישה מבוגרת, קולה היה לי מוכר, אך לא ראיתי אותה שם , קולה הדהד בראשי שאומר "לא כל דבר שהוא אפל הוא בהכרח רע, גם אם הוא פוגע". לא הבנתי כלום מה קורה פה דיי אני כבר לא עוקב זה לא הגיוני כלל. הבטתי אל זרועות המים שהיו שחורים מפחם. שוב שמעתי את קולה שהגיע מאחורי גבי שאמרה "דברים אינם תמיד איך שהם נראים, לא כל קסם אפל הוא בהכרח רע". הסתובבתי וראיתי את הדמות המוכרת לי, אישה מבוגרת בחיוך שטני ולבושה גלימה שחורה המכסה את רוב גופה, הרימה האישה את ידה שהיא אוחזת באבן שחורה, ואמרה שוב "לא כל דבר שהוא אפל הוא בהכרח רע גם אם הוא פוגע. אבן זו תספר לך את סיפורה כאשר תאחז בה. אני מיד היססתי לאחוז באבן, אחרי הכול אני לא מכיר אתה האישה הזאת כלל למה שאבטח בה, לכן אמרתי לה "לא האחוז באבן עד שלא תומרי לי מי את!!". האישה המבוגרת חייכה חיוך שטני, חזרה ואמרה שוב "לא כל דבר שהוא אפל הוא בהכרח רע, גם אם הוא פוגע אבן זו תספר לך את סיפורה". ביזמן שדיברה זרועות המים השחורים החלו להשתולל ולשבור את הקרחון בו עמדנו שמעתי את קולה בראשי "הזמן הולך ואוזל תישמע את סיפרה של האבן" אמרה בקול נוקשה. הקרחון נישבר מתחת לרגלי ונפלתי על ידיי, האישה המבוגרת עמדה בשיווי משקל מלא ולא ניראה כאילו מה שקורה משפיע עליה בכלל, הושיטה לי יד ואמרה בקול תקף "תאחז באבן טאי!" נרתעתי והיססתי, אבל הבנתי שאין בררה אחרת. בהיסוס רב שלחתי ידי אל האבן ואחזתי בה. בין רגע חשכו עניי ולא שמעתי והרגשתי דבר, הכול לפתע נהיה שומם כאילו אני בעולם אחר, שמעתי את קולה של האישה אומרת לי "אל תיבהל טאי, סגור את עינייך ופתח את ליבך ונסה לראות את מה שנסתר מענייך.