חורש ים תיכוני

איפיונו העיקרי והבסיסי של החורש הים-תיכוני הוא סבך של עצים ירוקי עד, בעלי עלים נוקשים (סקלרופיליים), עם שיחים, מטפסים, ועשבוניים חד שנתיים ורב שנתיים.

غابات متوسطية

עצים

חרוב מצוי خروب

יש הסבורים שהשם ניתן על שום דמיון הפרי לחרב.

הזרע של פרי החרוב מכוסה בקליפה קשה וחלקה, המעניקה לו עמידות לאורך ימים. בשל תכונה זו השתמשו בזרעי החרוב כיחידת משקל קטנה. זוהי כנראה יחידת המשקל הקרויה גרה: "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה" (שמות, ל י"ג). מאוחר יותר נקראה היחידה קורט ומכאן נגזר הכינוי קראט כיחידת משקל ליהלומים. (מאתר קק"ל

)

עוזרר קוצני زعرور شائع

שיחים

אוג הבורסקאים سماك

את הפירות השלמים ניתן להשרות במים לקבלת משקה. פרי הסומאק משמש כתבלין.

אֶשְׁחָר אֶרֶצְיִשְׂרְאֵלִי

וזרעיו המופצים על ידי ציפורים.

פרי העץ מספק מקור סוכר לציפורים.

ערביי ארץ-ישראל אוכלים את פירותיו ומכינים מהם ריבה.

אלת המסטיק بطم عدسي

בימי קדם היו מכינים מהשרף חומר לעיסה (מכאן מקור השם "מסטיק" שהוא ביוונית "מסטיכה", Μαστιχα וגם בפיניקית משמעו "לעיסה" או "ללעוס", באנגלית "Mastic" או "Mastixx").

פרי העץ מספק מקור שומן לציפורים.

שיחים נמוכים

מרווה ميرميه

שמה הערבי מרימיה (המבורכת), על שם מרים אמו של עיסא (ישו). מתוך אתר צמח השדה.

כשמו כן הוא "מר". טעים בחליטת תה ומטוגן עם שום ומקרוני.

מנגנון ההאבקה במרווה. זכר של דבורה מהסוג מדרונית מבקר בפרח של מרוות ירושלים, הנמצא בשלב זכרי. הוא תוחב את חדקו אל בסיס הפרח וכך לוחץ על הסטמינודים (אינם נראים בתמונה), וגורם לכיפוף האבקנים אל עבר גופו. המאבקים שבקצות האבקנים באים במגע עם גב הדבורה ומפזרים עליו אבקה. כאשר הדבורה תבקר בפרח בשלב נקבי, גרגרי האבקה שעל גבה יבואו במגע עם צלקת הפרח ויאביקו את הפרח.

הצילום וההסבר מתוך אתר וויקיפדיה

שתלנו הרבה שיחי מרווה לאורך שביל הגתות. שיחי מרווה משולשת צומחים במפנה הצפוני של נחל רבידה.

אזוב מצוי זעתר , زعتر

במסורת היהודית האזוב שמש לטהרה.

בפרשת יציאת מצריים בני ישראל צוו למרוח את מזוזת הפתח עם אגודת אזוב טבולה בדם קרבן הפסח.

לעלי הצמח שערות זעירות שאולי משמשות לקירור פני העלה באמצעות אחזקת לחות.

האזוב הוא אחד מן הצמחים החשובים ברפואה העממית של עדות ישראל ושל ערביי ארץ-ישראל ומשמש בסיס להכנת תבלין הזעתר. מתוך אתר צמח השדה.

שתלנו הרבה שיחי אזוב לאורך שביל הגתות.

גֵּאוֹפִיט

גֵּאוֹפִיט (Geophyte. בעברית: טְמִיר נִצָּן) הוא צמח שבתקופה מסוימת מתים בו כל החלקים העל קרקעיים ונשאר רק איבר אגירה תת-קרקעי, פקעתמהתעבות של גבעול, בצל מהתעבות של עלים.

מקור שמו של המונח ביוונית: גאה (Gea) - אדמה, פיט - צמח. פירושו - "צמח אדמה".

הגאופיטים נפוצים בסביבות עם עונות משתנות. לדוגמה, לחצב המצוי, שפורח בישראל, יש איבר אגירה תת-קרקעי, והצמח יוצא מעל פני האדמה רק עם תחילת הסתיו. גאופיטים רבים בישראל יוצאים מעל פני האדמה בסתיו ובתחילת החורף, משום שמבחינה אבולוציונית, לא משתלם להם לספק אנרגיה לחלקי הצמח העל קרקעיים בקיץ בגלל חוסר המשקעים. צמחים אלה מכונים גם מבשרי חורף.

מאתר ויקיפדיה

רקפת بخور مريم فارسي عصا الراعي

הרקפת היא צמח רב שנתי בעל פקעת גדולה, עגולה ושטוחה. צבע פרח הרקפת נע מלבן עד סגול עז וכולל הרבה גוני ורוד, והיא פורחת בחודשים אוקטובר עד אפריל.

על פי האגדה נתנה הרקפת השראה לכתר המלכות של שלמה המלך, ולפיכך נקראה נזר שלמה. משחרב בית המקדש ונלקח הכתר בשבי, כופפו הרקפות את ראשן עד עצם היום הזה. מתוך אתר צמח השדה.