רבי חנינא בן דוסא

תנא מן הדור הראשון. מתורתו נשתמרו בגמרא ובמשנה אמרות המייחסות חשיבות רבה ליחסים שבין אדם לחברו ומדגישות את חשיבות המעשה על פני הלימוד.

התגורר בעיר ערב שבגליל (שם מצוי קברו עד היום) ולמד עם רבן יוחנן בן זכאי, שגר אף הוא באותה עיר.

בגמרא מופיע חנינא בן דוסא בעיקר בהקשרים של ניסים.

בתלמוד בבלי מובאת הספור הבא: "מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא אמר להם הראו לי את חורו הראוהו את חורו נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו ומת אותו ערוד נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא"

בכמה אגדות מוזכר עוניו של חנינא בן דוסא. רבי חנינא הוזכר בגמרא כמי שכל העולם מתקיים בזכותו: "בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

המשנה מעידה על ר' חנינא בן דוסא כי "משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה (עושי מעשים טובים או עושי מעשה נסים)".