ברוריה

ברוריה

ברוריה (135-170 לספירה) הייתה בתו של רבי חנינא בן תרדיון ואשתו של התנא רבי מאיר. אישה יוצאת דופן זו, בתו של אחד מגדולי ישראל, הייתה בעצמה למדנית ידועה, בתקופה שבה הצניעו נשים את עצמן ונמנעו מלעסוק בתורה. אביה פתח לפניה את עולם התורה והדעת,ולפיכך ככל הנראה לא גרס כדברי רבי אליעזר בן הורקנוס (שהיה רבו) ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תיפלות". ברוריה היא האישה היחידה בתקופת חז"ל הנחשבת כתלמידת חכמים מן המניין, הן במעמדה והן בדבריה.

רגע חניכתה של ברוריה ארע כאשר אביה – מהרוגי המלכות – הועלה על המוקד כשהוא כרוך בספר תורה כעונש על שהקהיל קהילות ברבים והיה עוסק ודורש בתורה, בתקופה בה הדבר נאסר על ידי הקיסר הרומי.

בתוך מסכתות התלמוד היא האישה היחידה שדברי תורה נמסרים בשמה ובכך היא קוראת תיגר על הסדר החברתי המקובל. גם אישיותה המיוחדת מזדקרת בהבלטה ובהנגדה לדמויות הגבריות הסובבות אותה; וברוב הסיפורים ידה על העליונה. כאישה דעתנית וכאשתו של רב (רבי מאיר), ביטאו תשוקתה וכשרונה בלימוד תורה מלחמה של ממש כנגד התרבות הגברית הפטרנליסטית. בקיאותה, חריפותה וכוונותיה של ברוריה להיעשות המשך לאביה, יצרו איום ברור על הסדר החברתי.

התגלית העיקרית שנובעת מהסיפורים היא שברוריה לימדה בבית המדרש תלמידים ממין זכר, תופעה חריגה בהיסטוריה היהודית. מהסיפורים עולה כי היא הייתה מורה שתלטנית ובעלת מזג חם.

מסיפור מסוים אף מתבטאת אישיותה הבוטה לעתים של ברוריה.

בסיפור נוסף אנו קוראים ש"בעטה" בתלמיד שלא למד באופן הרצוי לדעתה.