אימא שלום

אימא שלום

אימא שלום חייתה בדור השני לתנאים, בין חורבן בית שני למרד בר כוכבא, והיא מהנשים המעטות המוזכרות בשמן בתלמוד. אימא שלום הייתה בת למשפחה מיוחסת: בתו של נשיא הסנהדרין, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, אחותו של רבן גמליאל דיבנה, אף הוא נשיא הסנהדרין, ואשתו של רבי אליעזר, מגדולי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי. התלמוד מביא סיפורים אחדים על מעשיה של אימא שלום.

רבי אליעזר ( בעלה ) התנגד להשכלת הבנות ואמר: "כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תיפלות",ואף על פי כן נשא אישה משכילה ולמדנית גדולה.

דמותה של אימא שלום היא אנטיתזה לבעלה; שוחרת שלום וחיה בתווך בין בעלה לאחיה. שניהם ענקי תורה, בעלי כוח.

מסופר כי אימא שלום עמדה בראש קבוצת רודפי שלום. חברי קבוצה זו ניסו לקבוע סדרי עדיפויות שונים למצוות ולעבירות. את הפגיעות הנפשית שבין אדם לחברו (כמו הלבנת פנים, לשון הרע) הם תיארו כעבירות החמורות ביותר, ואילו את המצווה החשובה ביותר הם הגדירו כמצוות הבאת שלום בין בני אדם, מעמדות, מינים, דתות ועמים. את מידת הרחמים הם שאפו להשליט על מידת הדין וניסו ליצור דין חדש בישראל – דין רודף שלום.

אימא שלום היא בין הנשים היחידות שהצליחו לחדור לתוך מבצר התלמוד הגברי ולהחזיר לתוכו הן דבר חוכמה המיוחס לנשים והן את שמה המפורש.