הוולקניזם התנכי

כללי

הוולקניזם התנכי הינו נושא חשוב ומרכזי בתנ"ך, שכן נראה שאבותינו האמינו בהתגלות אלוהית באירוע של פעילות וולקנית ובמוצרי ובמופעי הפעילות כפעילות אלוהית.

לעיתים הציטוט אינו מראה בתחילה שזוהי פעילות וולקנית ורק העמקה בנושא מראה שאכן כך הוא. נביא להלן את מותם של בני אהרון שכן שם נאמר שיצאה אש מאת יהווה והמיתה אותם ש"אש יהווה" היא אש וולקנית ואולי אפילו לבה לא ניתן להבין מציטוט זה, אולם מהציטוט שבני איוב מתו אף הם מאש אלוהים שנפלה מהשמים (איוב א' טז') כבר ניתן להבין שמדובר בענן וולקני הנוחת מהשמים, מה עוד שציטוט זה מזכיר גם את ה"אש והגפרית שנפלו מהשמים" על סדום. ועל אירוע סדום נדון בהרחבה בהמשך. גם בדבה"ב ז' נאמר שאש יהווה ירדה מן השמים בבית-המקדש. אולם כדי להבין ציטוט זה הדבר מחייב דיון על תחליפים שהיו בבית-המקדש ולא באש הטבעית, וגם על כך ראה דוגמאות נוספות בהמשך.  גם מהציטוט שאש יהווה אכלה בקצות המחנה ושמשה בגופו עוצר את האש (במד' יא' א'-ב') ניתן אך בקושי להבין באיזו אש מדובר, ורק הדוגמאות שהועלו מאפשרות להעלות את הרעיון שמדובר בלבה זורמת מחד, ומאידך שמשה לא היה בדיוק בן-אדם.

דוגמה אחרת היא הציטוט "ושת חושך סתרו סביבותיו סוכתו" לא ניתן להבין שהחושך המדובר ושהחושך המיתולוגי בכלל של עם-ישראל הוא החושך הנגרם ע"י ענן וולקני המכסה את השמים, ועל החושך הוולקני נדבר בהרחבה בהמשך.

צורת התגלות אלוהית נוספת היא ע"י הרוח, ונראה שבהטרוגניות שהייתה בעם ישראל הייתה שונות גם בנושא זה. להלן מספר דוגמאות:-

"רוח אלוהים מרחפת על פני המים" (ברא' א' ב').

לאחר שאכלו אדם וחוה מפרי עץ-הדעת  הבחינו באלוהים המתהלך "ברוח בגן" (ברא' ג' ח').

"וברוח אפיך נערמו מים ניצבו כמו נד נוזלים" (שמ' טו' ח').

"ויהי בשמעך את כל צעדה בראשי הבכאים (מין עץ) אז תחרץ..." (שמו"ב ה' כד') כלומר רחש הרוח בראשי העצים הוא אות אלוהי. 

"וירכב על כרוב ויעף, וידא על כנפי הרוח" (תה' יח' יא').

"השם עבים רכובו, המהלך על כנפי הרוח" (תה' קד' ג').

במכת הארבה רוח-קדים מביאה את הארבה, וכן גם בעת בקיעת הים רוח-קדים נושבת כל הלילה ומיבשת  את הים. רבים ניסו לראות ברוח את הכוח המניע הגורם את בקיעת הים. אולם נראה שההסבר הוא שונה, ושההסבר לרוח הקדים הוא כוח מניע אלוהי הגורם לתופעות אלו, ושהביטוי "קדים" כלומר מזרח מראה על הכיוון הכללי של ההר הקדוש לעם ישראל, ושאת הביטוי "רוח קדים" ניתן להבין כ"יד אלוהים". ועל השימוש בערך "קדם" לצורך זיהויו של הר-חורב ראה בהרחבה בפרק "הר-חורב".

בעיה בסיסית נוספת היא השאלה על מה רוכב האלוהים, בנוסף יש להיזהר מאוד בדיון זה שכן יש יותר מאלוהות אחת בתנ"ך, וכן יש גם יותר ממרכבה אחת. הדיון והדוגמאות יעסקו רק באלוהות יהווה.

בנושא זה יש לאסוף ציטוטים בעלי אופי חלקי ולהרכיבם לתמונה המורכבת הכוללת. בדוגמה "לרוכב בשמי שמי קדם" (תה' סח') כתוב סתם "רוכב", ואילו בציטוטים שכבר הובאו "וירכב על כרוב..." ו"השם עבים רכובו..." כבר יש נתונים חלקיים מחד וסותרים (כביכול) מאידך, וכן יש צורך להסביר שה"עבים" אינם ענני גשם אלא שהענן המיתולוגי של עם-ישראל הוא ענן וולקני, ועל כך בהרחבה בהמשך.

דרך אחת להרכיב את הכרובים והענן היא בשתי הגרסאות שישנן בתנ"ך לגבי מיהו המוביל את עם-ישראל במדבר. גרסה אחת אומרת  שהמוביל הוא עמוד הענן ועמוד האש, ואילו גרסה שנייה אומרת שהמובילים היו קבוצת כוהנים שנשאו את מרכבת-הכרובים. ההסבר הסביר ביותר הוא שעמוד הענן ועמוד האש נבאו מהמקור שבתחילה כולם צפו בו, ואילו בהמשך שכחה הפעילות הוולקנית ו/או שבני-ישראל התרחקו מהמקור והיה צורך למצוא לו תחליף, ומכאן שהכרובים היו נוכחים גם בעמוד הענן ועמוד האש, ובהיעדרו של עמוד הענן השתמשו רק במייצג החלקי של התופעה של הרכיבה האלוהית.

מקום נוסף שבו ישנם כל המייצגים של הרכיבה האלוהית נמצאים ביחזקאל פרק א', שם רואה יחזקאל "ענן גדול ואש מתלקחת... ומתוכה דמות ארבע חיות..." (יחז' א' ד'). הבעיה ביחזקאל היא שהחיות אינן בדיוק כרובים אלא מעשה מרכבה של כרוב ועגל.  בהמשך מקפיד הכתוב על הביטוי "כרובים", ואילו הדמויות המפורטות בפרק א', מייצגות לפי רוח עבודה זו את האחדת המורשת של עם ישראל ממורשות חלקיות שהיו בחלקי העם השונים, של כרובים בחלק אחד של העם ושל עגל בחלק אחר למורשת אחדותית אחת.

הר-געש ופעילות וולקנית בכלל

הציטוטים הם רבים מאוד ומפוזרים בכל התנ"ך. ריכוזם יוצר תמונה ברורה של אמונה של התגלות אלוהית בעת פעילות וולקנית וכמעט שאין צורך בדיון עליהם. להלן הציטוטים ומלבד אילו המובאים כאן ישנם רבים  נוספים:

"מלאך יהווה נגלה למשה בלבת אש מתוך הסנה....וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (שמ' ב' ב'). נראה שהלבה התנכית זהה ללבה של ימינו וששורש המלה לפי השפה העברית הוא לב או ליבה, וראה השוואות ציטוט זה לתיאורי ההר הפעיל וולקנית ואז יוצא שמשה עומד בפתח לוע של הר-געש, ואין לחפש את הסנה כשיח כלשהו.

"ויכס הענן את ההר... ויכסהו הענן ששת ימים...ומראה כבוד יהווה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל" (שמ' כד' יז'). ורואים שהשורש "אכל" מופיע גם כאן וגם בציטוט על הסנה.

"קלת וברקים וענן כבד על ההר...." (שמ' יט' טז') וחשוב לשים לב למלה "ענן" השייכת לדיון על הענן עליו רוכב האלוהים, וענן זה אף זוכה לכינוי "ענן יהווה" (שמ' מ' לח'). וכן גם "...יהווה רוכב על עב" (ישע' יט' א'), "...והנה כבוד יהווה נראה בענן" ( (שמ' יט' ט'),  "ויסע מלאך האלוהים ההלך לפני מחנה בני-ישראל וילך מאחריהם, ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם" (שמ' יד' יט').

"והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יהווה באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד" (שמ' יט' יח'). חשוב לשם כאן לב למלה "כבשן" המופיעה בתנ"ך שלש פעמים בלבד ובשלושת המקרים ההקשר הוולקני ברור כשמש, ובנוסף "קיטור הכבשן" בפרשת סדום "ופיח הכבשן" במכת השחין, ועל כך בהמשך.

"...וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל" (דב' ד' יא'), וכאן יש לשם לב למלים "חושך" ו"ערפל". נראה שהערפל התנכי שונה מהערפל של ימינו ושפירושו אובך.המילה חושך חשובה מאוד ובציטוט זה רואים שמשמעותה חושך וולקני, וראה דוגמאות נוספות בהמשך.

"וידבר יהווה אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול".

חיבור הענן והאש הוולקניים נותן את "עמוד הענן ועמוד האש" שזהו בהיכרך מופע וולקני, וראה למשל "בעמוד הענן ידבר אליהם"  (תה' צט' ז').

החיבור של עמוד הענן ועמוד האש עם הדיון על מי רוכב האלוהים נותן לנו שיהווה הוא המוליך את העם במדבר הינה "ובדבר הזה אינכם מאמינים ביהווה אלוהיכם, ההולך לפניכם בדרך לתור מקום לחנותכם באש לילה  לראותכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם" (דב' א' לב'-לג').

וכן גם "...ואחרי כן יסעו  בני-ישראל ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני-ישראל. על פי יהווה יסעו בני-ישראל, ועל פי יהווה יחנו..." (במד' ט' יז'-יח').

כפי שנראה בפרק הבא היה אירוע וולקני יחיד אשר מופעיו השונים מפוזרים בפרשיות שונות. יום זה מכונה במספר מקומות ואצל מספר נביאים "יום יהווה", ומכאן שהיה זה ביטוי עממי. להלן מספר ציטוטים המתארים את "יום יהווה" ופעילות וולקנית בכלל:

"יום חושך ואפילה יום ענן (וולקני) וערפל (אבק וולקני)...לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה. כגן עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר שממה..." (יואל ב' ג').

"יום יהווה הוא ולא אור..." (עמוס ה' יח')

"לנצח יעשן אפך בצאן מרעתך..." (תה' עד' א').

"...גע בהרים ויעשנו" " (תה' קמ"ד ה').

"כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים..." (שמ' כ' יח'). וכן גם "מפיו לפידים יהלוכו,  כידודי אש יתמלטו" (איוב מא' יא') המזכיר את "עשן יוצא מנחיריו ואש מפיו". בפסוקים אלו המילה "לפיד" פירושה להבה-וולקנית, וזה מתקשר לברית-בן-הבתרים שם מוזכר לפיד-אש ועל כך ראה בהרחבה בהמשך.

כדאי לשים לב גם לציטוטים מורכבים יותר המחברים אלמנטים שהוזכרו למשל:

"ויט שמים וירד וערפל ("אובך?, ענן?) תחת רגליו. וירכב על כרוב ויעוף וידא על כנפי הרוח. ושת חושך סתרו סביבותיו סוכתו" (תה' יח' י'-יא').

"השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח. עושה מלאכיו רוחות (זוכרים "רוח אלוהים"?) משרתיו אש לוהט" (תה' קד' ד'-ה') .

בברית בין הבתרים ישנם כמה מהמרכיבים של מעמד הר סיני והם: לפיד אש, תנור עשן, אפלה בצהרי היום, הקרבת קרבנות וכריתת ברית. על השימוש במילה "לפיד" במשמעות להבה וולקנית ראה הציטוטים לעיל.העלטה בצהרי היום מקבילה לציטוט "חושך ענן וערפל" אשר במעמד הר סיני. לגבי תנור העשן נביא את הציטוט מאיוב מא' יא' "מנחיריו יצא עשן כדוד נפוח...ולהב מפיו יצא", ואילו כריתת הברית מופיעה הן בברית בין הבתרים והן במעמד הר סיני.

כדאי להעלות את הרעיון שברית בין הבתרים סופרה על מרכיבים ומציאות שהייתה קיימת בבית המקדש. יתכן שבבית המקדש היה דוד עשן שדימה את הר-סיני שכן בישע' לא' ט' נאמר "אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים", והאור היה אורו של לפיד אשר ייצג להבה וולקנית. גם בדב"ב ז' מסופר על אש יהווה שירדה מן השמים ולפני כן שהערפל והענן שהיו בבית המקדש. בספר במדבר כח' מדובר על הקרבת קורבנות (ועוד קורבנות התמיד) בהר סיני. ישנה אפשרות שציטוט זה מדבר על הקרבת קורבנות בהר- הבית ושהשם הר-סיני היה שם נוסף להר-הבית. ובכך כל המרכיבים של ברית בין הבתרים אפשר שנוצרו על מציאות שהייתה קיימת בבית-המקדש, ושברית בין הבתרים הוא סמל למעמד הר-סיני.

ראה בהמשך שבהר סיני היו במות שבהן היו מן הסתם הקרבת קורבנות, כך שניתן להציע להקרבת הקורבנות בהר-סיני ולברית בין הבתרים פתרון אחר ובו הוא מתרחש בהר-סיני עצמו ואז ההגדרה שברית בין הבתרים היא גרסת ספר בראשית למעמד הר-סיני היא מושלמת.

מופעים וולקניים נוספים

הארת הלילה

הארת הלילה נזכרת ב-תנ"ך שלש פעמים: בספר שמות יד' כ' בפסוק "ויאר את הלילה". בספר יהושע בעת הקרב נגד מלכי האמורי בפסוק "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", ובספר בראשית יט' בסיפור על חורבן סדום בפסוק שאנשי סדום הוכו בסנוורים.

הפסוק החשוב הוא הפסוק הראשון שכן הוא מעורר את השאלה המיידית כיצד מאיר יהווה את הלילה. התשובה ניתנת מהדיון שלעיל שבו הגענו למסקנה שהאלוהות יהווה מתגלה ע"י פעילות וולקנית . באם כך הוא כי אז עולה המסקנה שהארת הלילה היא מופע וולקני. אירוע כזה של הארת הלילה נעשה פעם במונחים של היסטוריה גיאולוגית, ובמונחים של משך חיי אדם הוא אירוע חד פעמי, ומכאן שכל התיאורים של הארת הלילה אינם אירועים שונים אלא מופעים שונים של אותו אירוע, ולכן גם התיאורים של בקיעת הים, חורבן סדום והקרב נגד מלכי האמורי מתקיימים בו-זמנית.

מהפסוקים המתארים את הארת הלילה ומהמפה של האירועים ניתן לפרש את הביטויים המתארים את הארת הלילה. הביטוי "שמש בגבעון דום" ניתן כאשר היה קו ראיה למקור האור ומכאן הביטוי "שמש". הביטוי "ירח בעמק איילון" ניתן במקום שהוא רחוק בכ-30 ק"מ מהפסוק הקודם מחד ומאידך יש הצללה של רכס השומרון בין מקור האור ובין עמק-איילון. הביטוי שאנשי סדום הוכו בסנוורים ניתן הן מהסיבה שסדום הייתה קרובה מאוד למקור האור והן משום שהאש נפלה על אנשי סדום מן השמיים ומכל עבר.

האבנים מן השמיים

האבנים שנפלו מן השמיים מתוארות בספר יהושע בעת הקרב נגד מלכי האמורי באזור מעלה בית חורון, שם נאמר בתחילה שעל מלכי האמורי נפלו אבנים גדולות מן השמיים ו-אח"כ מופיע הביטוי "אבני ברד".

האבנים הנופלות מן השמיים הם פשוטו של כתוב וגם את הביטוי "אבני ברד" יש להבינו כברד של אבנים ולא כברד כבד בגודל של אבנים, ובכך שני הביטויים משלימים זה את זה.

הגעת האבנים מהמקור הוולקני, שעל מקומו יש דיון בהרחבה בהמשך מחייב אירוע חזק במיוחד שכן האבנים היו צריכות לעבור מרחק של כ-70-80 ק"מ. ורושם זה על עוצמת האירוע קיים גם  בדיונים על הארת הלילה, חורבן סדום ומכות מצרים, ועל כך ראה דיונים בהמשך. 

באם עפו האבנים למרחק של 70 ק"מ הרי שהיו חיבות לעוף גם לגובה עצום, שנעריכו ב-20-30 ק"מ. סילון לוהט כזה של אבנים בשעות הלילה מסביר מחד את מופע הארת הלילה, כן הוא מסביר את הפסוק "וההר בוער באש עד לב השמים".

חורבן סדום

בספור סדום ישנם שלושה נתונים המצביעים שהאירוע היה נחיתת ענן וולקני על סדום: הגפרית והאש שנפלו מן השמים , למחרת בבוקר עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן ואשת לוט שהפכה לנציב מלח.

הביטוי על הגפרית והאש שנפלו מן השמים כה פשוט וכה מדבר בעד עצמו שממש אין צורך להוסיף מלה. ולמעשה הוא מהווה בסיס להבנת התופעה, וציטוטים נוספים רק מחזקים אותו ומחוזקים על ידיו. בספר עמוס ד' יא' מתאר עמוס את ניצולי סדום "אוד מוצל משריפה" ומכאן שסדום בערה ועלתה בלהבות.

המלה התנכית "קיטור" פירושה עשן ואילו המלה "כבשן" מופיעה ב-תנ"ך שלש פעמים ובשלושת המקרים ההקשר הוולקני ברור כשמש (בנוסף ל"קיטור הכבשן מופיע בתיאור מעמד הר-סיני הביטוי "עשן הכבשן", ובמכת השחין הביטוי "פיח הכבשן" ועל כך ראה בהרחבה בהמשך)  ובאם נכונה המסקנה שהמלה "כבשן" פירושה "כבשן וולקני" הרי שזה הופך נימוק זה לחזק מכולם. ובסיכום פירוש התופעה היא שעל סדום הומטרו פתיתי לבה לוהטים ומעשנים ואז עישנה כל הארץ את העשן הוולקני. אצל הנביא יואל ג' ד' נשתמר הפסוק המופיע גם בהגדה של פסח "דם ואש ותמרות עשן". אפשר כמובן שאזור מצרים שהוא צפון בקעת הירדן עבר בדיוק את אותו האירוע של סדום ושתמרות העשן הן תיאורו של יואל לתיאור קיטור הכבשן שבספר בראשית.

הביטוי "גופרית ומלח השריפה...כמהפכת סדום ועמורה...אשר הפך" (דב' כט' כב') מאפשר לעשות שינוי עריכה עם הפסוק שבספר בראשית ולקבל את הביטוי שעל סדום נפלו "גופרית ומלח השריפה מן השמים". מלח השריפה הוא כנראה אבק וולקני לוהט.

אבק וולקני לוהט הנוחת על גוף חי מתקרר ומתקשה ונוצרו דמויות אבן כדמות בעל-החיים שעליו נפלו, ומכאן נראה שאשת לוט הפכה ל"נציב מלח השריפה" ולא לנציב מלח אחר ,מלח הבישול לדוגמה. תיאור כזה של נציב המלח מחייב מספר אשר חווה את התופעה ואין שום סיכוי שהוא פרי דמיונו. 

מכות מצרים

בהכללה ובמשפט אחד נאמר שמכות מצרים הן מופעים שונים של ענן וולקני אשר נחת על בקעת-הירדן.

לגבי המפה של הערך "ארץ מצרים" ראה דיון נרחב בפרקים הקודמים. הנאמר שהאירוע התרחש בבקעת-הירדן מתבסס על כך שפעמים נאמר שהמכה לא התרחשה בארץ-גושן (במכות הברד והערוב). למעשה גם הנאמר על מכת החושך שהיה אור מעל מושבות בני-ישראל זהה שכן ישראל ישב בארץ-גושן, וכך הדבר גם עם מכת הדבר שכן גם שם נאמר שיהווה היפלה בין צאן בני-ישראל ובין צאן המצרים, ומשמעותו של ביטוי זה זהה  לביטוי על מכת החושך. השמחה הגדולה על כך שהמכות לא התרחשו בארץ-גושן משאירה רק את האפשרות שהן התרחשו בצפון ביקעת-הירדן כלומר בארץ-רעמסס, וזה מסתדר מצוין עם הדיון על חורבן סדום המתרחש ביריחו כלומר בדרום בקעת-הירדן  כלומר שענן וולקני מצפון-מזרח ים-המלח כיסה את כל מזרח הארץ וגרם הן לחורבן סדום והן למכות מצרים.

 מכיוון שבארץ רעמסס חיו חלק משבטי ישראל הרי מכך נובע שהשמחה הגדולה על מכות-מצרים לא באה מכלל בני-ישראל אלא רק מאלו שחיו בארץ-גושן ובראשם שבט אפרים, וראה למשל מזמור תהילים עח' המדבר על הניסים שנעשו לאפרים (בלבד) בשדה-צען, ושבשל שכחת ניסים אלו ניתנה הבכורה ליהודה.

הגדרת מכות-מצרים כמופעים שונים של נחיתת ענן וולקני מחייבים להסביר את ההגדרה וכדי, לעשות זאת נלך מהקל אל הקשה  ונגיע גם למכות קשות ובלתי פתורות.

המכה הקלה ביותר להתחלה היא מכת השחין, שכן בה נאמר שענן אבק פורח שהוא מורכב מפיח-הכבשן כיסה את כל ארץ-מצרים וגרם לשחין, והלוא ישנו רק כבשן אחד עלי אדמות המסוגל לעמוד בתנאים אלו והוא הכבשן הוולקני. המסקנה כה ברורה שהיא מאפשרת לדלג על הנימוק שהנאמר "שחין פורח אבעבועות באדם ובבהמה" איננו יכול להיות מחלת עור, ואילו ההסבר שמכת השחין נגרמה על ידי גורם חיצוני כלומר שהייתה כוויות עור פותרת את הבעיה וכנראה שהכוויות היו כוויות חום, והפסוק שביואל "דם ואש ותמרות עשן" מסביר היטב את התופעה הכללית שאירעה.

גם מכת הדם מוסברת בכך שאבק וולקני הרעיל את מימי מצרים. במכה זו ישנם שני נתונים המכוונים לכך. האחד שהדם היה בעצים ובאבנים, והלוא נתון זה מחייב שהתופעה לא הייתה מוגבלת למים בלבד (ועל מכת הדבר ראה להלן) ואבק וולקני המכסה את כל הארץ פותר את הבעיה. הנתון השני הוא שהמצרים כדי שיוכלו לשתות מים חפרו בורות במרחק מהיאור ובכך שימשה שכבת האדמה כמסננת למי היאור אותם לא יכלו המצרים לשתות.

ישנה אפשרות שהדגה לא מתה מהרעלה אלא שהמים הוזנו במינרלים חדשים, ושבשל כך צמחו במים אצות אדומיות הצורכות חמצן ובכך גרמו שהדגה תיחנק מחוסר חמצן ולא מהרעלה. ובסיכום שתי האפשרויות נגרמו בשל חומר וולקני חדש במים.

גם מכת הצפרדעים מוסברת על ידי הרעלת המים שגרמה לצפרדעים לצאת מהמים ו-אח"כ לתמותתם ביבשה בשל סיבות של הרעלת היבשה או בשל היובש בה שלא אפשר לצפרדעים לחיות ביבשה.

מכת הדבר מוסברת על ידי הגורם הביולוגי שכן מחלת הדבר פוגעת באנשים ובחולדות ואילו במכת הדבר נפגעו הצאן, הבקר, הסוסים, החמורים והגמלים כלומר כל אוכלי העשב, ושוב רק אבק וולקני שהרעיל את העשבים יכול להסביר את התופעה. בספר חבקוק ג' ו' נאמר "לפניו יהלך דבר ויצא רשף לרגליו" ורואים שהדבר (ד' קמוצה) קשור ברשף שנראה שזהו עוד ביטוי מאוצר המילים המתארות מופע וולקני. יתכן אפוא שלמכת הדבר ישנו פירוש אחר והוא שאוכלי העשב שהיו פזורים בשדה מתו מהענן הוולקני שנחת עליהם וניראה שניתן לתרגם את הביטוי "לפניו יהלך דבר" כלפניו יהלך מות, וראוי להדגיש שבימינו המילה "הדברה" משמעותה "המתה".

מכת החושך מוסברת בנקל על ידי הענן הוולקני שכסה את השמים, ואילו הנתון שהיה אור מעל מושבות בני ישראל נותן לנו את מפת הכיסוי של הענן שלא הגיע למערב הארץ וכיסה רק את חלקה המזרחי ונע צפונה. כדאי להוסיף גם את הנתון שהחושך נמשך שלושה ימים, והרי שום חושך קוסמי אינו יכול להסביר נתון זה, ואילו עם החושך הוולקני אין שום בעיות.  את הביטוי "וימש חשך" (שמ' י' כא') ניתן להבין בנקל ע"יכ שמשה הזיז את העננים ובכך הזיז גם את החשך.

הברד מוסבר כמפגש חד פעמי בין שקע ברומטרי מתאים ובין אבק וולקני היוצר תנאי התגבשות לאידי המים, ולכן ניתן להאמין לפשוטו של כתוב שברד כזה לא היה מעולם, ושוב גם על הברד נאמר שלא היה בארץ גושן וזה מוסבר כמובן שהענן פשוט לא הגיע לשם. כדאי להוסיף בנקודה זו גם את סופת הגשמים שבשירת-דבורה ובמזמור תהילים סח', שניראה שהתרחשה באותו האירוע אולם באזור מזרחי ומדברי יותר מאשר מכת הברד, כלומר באזור הר-חורב, ועל מקומו ראה דיון בהרחבה בהמשך. גם השלג "ותשלג בצלמון" (תה' סח') יתכן וגם הוא קשור למופעי השינוי האקלימי שגרם הענן הוולקני, ומכיוון שהסיפור סופר פה בארץ נראה שהכוונה להר-צלמון הישראלי כלאמר ליד שכם.   

מכת הבכורות איננה יכולה להיות מוסברת כתוצאה ישירה של הענן הוולקני ובכל זאת היא שייכת לנושא שכן גם במכת הבכורות ישנם נתונים המצביעים לכיוון זה: התאריך היה ה-10 לחודש ניסן והוא מוזכר במכת הבכורות (וגם בספר יהושע בהקשר לחציית הירדן). שעת היממה לילה מוזכרת במכת הבכורות בצד כמה אזכורים נוספים לתופעות האירוע. כבר נאמר שמכות מצרים סופרו על ידי מספר  שלא היה בתוך האזור המוכה, ואילו במכת הבכורות ישנו נימוק אחר מדוע בני-ישראל לא הוכו שם נאמר שבני-ישראל הוזהרו שלא לצאת איש מפתח ביתו שזהו נימוק  מלב האירוע מחד וכן ניתן להבין ממנו שהבית שימש כמגן מפני הענן הוולקני שנחת עליהם.

ניראה שההסבר הטוב ביותר למותם של הבכורות איננו של מוות טבעי אלא שהבכורות הומתו כדי להסיר מעל המצרים את המכה הנוראה שנחתה עליהם, ודיון בנושא זה ראה בהרחבה בפרק הדן בהקרבת בנים ב-מזה"ת בכלל ובישראל בפרט.

נושא זה של הענן הוולקני שנחת על מצרים יכול להסביר מספר נקודות הקשורות ביציאת מצרים:

מדוע בהדגשה רבה נאמר שיציאת מצרים אירעה בלילה, שכן האירוע של רעידת אדמה והתפרצות וולקנית מתרחש בלילה. 

מדוע יצאו בני-ישראל ממצרים בחיפזון, שכן הארץ בערה כפשוטו, והפסוק מספר יואל שהוזכר מבהיר זאת היטב.

כיצד ניצלו בני-ישראל את המצרים, שכן התרחשה אנרכיה נוראה וגם המצרים נטשו את בתיהם ואת רכושם.

את תופעת הערב-רב, שכן כולם ברחו מפני התופעה הנוראה שהתרחשה.

בשמות כג' כז'-כח', וכן גם בדברים ז' כ' וביהושע כד' יב' מדבר יהווה על שליחת הצרעה לפני העם ושהיא תגרש את יושבי הארץ, כלומר שכיבוש הארץ הוא תופעה אלוהית ולא מעשה ידי הכובשים. חורבן הארץ שנגרם ע"י רעידת-אדמה ו/או  הרעלת הסביבה שנגרמה מאבק וולקני הקלו במידה רבה על כיבושה יכולים להסביר דימוי כזה של כיבוש אלוהי ע"י הצרעה.

אישור מעניין לכך שבעת יציאת-מצרים התרחשו רעידת-אדמה ונחיתת ענן וולקני נובע גם מניתוח נבואת יחזקאל (לח' יח'-כב'). "והיה ביום ההוא, בבוא גוג על אדמת ישראל...אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל...ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומה לארץ תיפול...ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש...".נראה שיחזקאל מתנבא שגוג יעבור את שעברו המצרים בעת שלטונם בארץ, כלומר מכות שונות שבשיאן רעידת אדמה. האם יש פה רמז ואישור שהמצרים נטשו את הארץ בעקבות חורבן שנגרם בה בשל רעידת-אדמה ונחיתת ענן וולקני, והאם לא יתכן שחורבן זה גרם גם להרס ערים כנעניות  והקל על כיבושן ע"י בני-ישראל? וראה הדיון על חורבן יריחו/סדום היכול לשמש רמז לחורבן ערים נוספות באותו אירוע.

פרשת קורח

גם פרשת קורח נראה שהיא קשורה לנושא הוולקניזם התנכי ומן הסתם מתרחשת באותו מקום שכן הארץ הפוערת את פיה והאש היוצאת ממנה  הם בהיכרך אירוע המתרחש על שפת לע הר-געש בדומה לאירוע הסנה.

תל אל חמאם

ארכיאולוגים אמריקאיים מאוניברסיטת ניו-מקסיקו שחקרו את התל הארכיאולוגי תל אל חמאם הנמצא ממזרח לירדן מול יריחו פרסמו את ממצאיהם במאמר A Tunguska sized airburst….    אשר פורסם בכתב העת scientific reports למעשה הוכיחו שענן וולקני נחת בבקעת הירדן וקבעו את תאריך האירוע לשנת 1650 לפנ"הס, אלא שהם החמיצו את המסקנות וכתבו שאין הר-געש מתאים ומכאן שהתפוצצות אסטרואיד דמוי התפוצצות מפורסמת שאירעה בסיביר אירעה גם מעל בקעת-הירדן וגרמה להרס רחב ידים ולנטישת ישובים למשך מאות.

אני המחפש את המקור הוולקני לאירוע זה ,ומאמין שאירוע כזה פשוט לא מתרחש פעמים מאמין שזהו תאריך האירוע ומבטל את כל הדיון שמקודם על תאריכים אפשריים שהתבססו על הציטוט התנכי בלבד. דיון שיבוא בהמשך על תצפית משה מהר-נבו מתבסס על קביעה זו, ובשלב זה נגיע רק למסקנה שבני-ישראל אשר חוו את האירוע בהכרח היו כבר בארץ בתאריך זה, וזה שונה מהתאריך המקובל לראשית ההתנחלות שהייתה משוערת לשנת 1200 לפנ"הס בארך