לפי התורה, מקום מושבם של בני-ישראל במצרים היה ארץ-גושן. ישנן הצעות שונות לזיהויה של ארץ-גושן אולם אפילו אחת מהן אינה ודאית. לבד מארץ-גושן גם מיקומן של שאר תחנות-המדבר לרבות ים-סוף והר-סיני אינו ידוע למעט כנראה קדש-ברנע. ועל הסבות לכך אדבר בהמשך.
לבד מארץ-גושן גם המושג "ארץ מצרים" אינו כה פשוט. כל-כך שבויים אנו בחשיבה שארץ-מצרים חופפת את ארץ הנילוס והדלתה, עד ששוכחים אנו שלמושג "מצרים" היו פנים שונות בהתאם למתבונן. למשל: 1) בני-חם חופפים את ארצות מצרים-רבתי בתקופה מסוימת. בני-כנען הנמנה על בני-חם, מקובל על כל החוקרים, שהיו שמיים לפי לשונם ותרבותם, ואילו סיווג כנען כבני-חם מוכיח שלמספר היה שיקול אחר ולא אתני, והשיקול הגיאוגרפי שהוזכר, הוא ההסבר הטוב ביותר לסיווג זה. 2) "הארץ המובטחת" כלומר כל האזור למן ארץ-כנען ועד לפרת, חופף גם הוא את אזור שלטונם של המצרים בתקופה מסוימת, ובהמשך אציע הסבר שונה למשמעות הארץ-המובטחת. לדוגמא "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ-כנען לאחוזת עולם" (ברא' יז' ח').
האם יתכן שירידתו של יוסף ל"ארץ-מצרים" לא הייתה לארץ הדלתה, אלא לרצועת-עזה למשל, ששם היה מרכז שלטון מצרי חשוב בארץ כנען? כדאי לציין כבר בשלב זה נקודה חשובה, והיא שיש בתנ"ך ביטויים רבים הכוללים את המלה "ארץ" ומתייחסים לאזור גיאוגרפי מצומצם, למשל: "ארץ-שועל", "ארץ-צוף", וכן גם "נגב-ירחמאלי", "מדבר-מואב", "שדה-צוען", "הכיכר ביקעת יריחו", "ערבות-מואב" ועוד.
האם יתכן ש"ארץ-גושן" אין מקומה בארץ הדלתה אלא באזור אחר לחלוטין? נראה שהתשובה לשאלה האחרונה היא כנראה חיובית, ושתשובה זו על המקום האמיתי של ארץ-גושן תיתן לנו נקודת מבט נכונה על שהתרחש בתקופה שקדמה להתנחלות.
בספר יהושע י' מא' כתוב "ויכם יהושע מקדש-ברנע ועד עזה, ואת כל ארץ-גושן, ועד גבעון". וראה גם יהו' יא' טז'. מכיוון שהערים לכיש, מרישה, דביר ועוד הוזכרו לפני-כן יוצא ש"ארץ-גושן" היא כנראה דרום-הארץ, כלומר חבל הארץ הכולל את קדש-ברנע, קציעות, רביבים, עזה ואולי אף באר-שבע, גרר, גת ועוד. באם יש קשר בין ארץ-גושן לבין גישן מצאצאי כלב משבט יהודה, הרי שניתן לדייק יותר בתיחומה של ארץ-גושן שכן גישן מזוהה כישוב בדרום-מערב הר-יהודה, והעיר גושן שבנחלת יהודה (יהו' טו' נא') תומכת ברעיון זה, אם כי היא נמצאת כנראה בדרום-מערב הר-יהודה ולא במקום הצפוי לארץ-גושן. כן ישנה אפשרות שהישוב גושן שבהרי –יהודה ניקרא על שם הישוב גושן שבארץ-גושן, זאת בדומה למקומות חשובים מארצות מוצאם של השבטים שכינו בשמות אלו מקומות בנחלותיהם שלאחר ההתנחלות ועל כך ראה מספר דוגמאות בהמשך. ולכן יתכן שארץ-גושן היא צפונית לקו המחבר את עזה ובאר-שבע, ואילו ארץ-שור (ראה דיון להלן) נמצאת דרומית לקו זה. גם השימוש בסיפורים הכפולים מכוון את הדיון לנגב המערבי, שכן במחזורי הסיפורים של אברהם ויצחק הירידה היא לגרר, ואילו במחזור סיפורי יעקב הירידה היא לארץ-גושן (היורד לארץ-גושן הוא ישראל. מהיותם של הן יצחק והן ישראל דמויות אב משבט אפרים מקבלים את התוצאה ששבט אפרים הוא ששכן באיזור זה. וראה גם ה"נסים בשדה צען" המיוחס לשבט אפרים, ונראה שגם צען ושדה-צען נמצאים באזור זה) . מהיות סיפורים אלו סיפורים כפולים, מקבלים את הזהות גרר-גושן. ואולי אפילו לישוב גרר היה שם נוסף-גושן. טיעון נוסף שארץ-גושן שבנגב- המערבי היא ארץ-גושן בה שהו בני-ישראל במצרים, היא ניתוח הירידה לארץ-גושן אשר בספר בראשית מו' כה', שכן התחנה שלפני ארץ-גושן היא באר-שבע. והרי ההגיון מחייב שמדובר במסע קצר יחסית, בן יום הליכה אחד בערך.
עפ"י ברא' מו' כד' הוביל יהודה את המסע מבאר-שבע לארץ-גושן. כדאי ואף חובה להעלות אפשרות שיהודה הלך לא לארץ-גושן שבנגב אלא לזו שבדרום הר-חברון. באם אפשרות זו נכונה הרי שזה מסביר מדוע מורשת יציאת-מצרים התרכזה בשבט אפרים, שכן ישנה אפשרות ששבט יהודה כלל לא חווה את השלטון המצרי על בשרו וכן את חווית יציאת-מצרים.
האם יתכן שארץ-גושן זו היא ארץ מושבם של בני-ישראל ב"מצרים"? ובהקשר לשאלה הקודמת, האם יתכן שרק השבטים אפרים ומנשה חיו בארץ זו שנים רבות בתקופה שקדמה להתנחלות?
בהמשך אביא דוגמאות ואנסה להראות שכך היו פני הדברים. בכל אופן, בניסיון להוכיח ששבט אפרים ספג תרבות ומורשת בעת שהותו בארץ-גושן (דרום הארץ) הרי שספג מורשת לא רק מהמצרים אלא גם מעממים נוספים מדרום הארץ. למשל: 1) עמלק, שמקום פרישתו היה בנגב ובצפון סיני. יחסי גומלין אתו חייבים היו במקרה כזה להיות לטוב ולרע, עם שבט אפרים. שכן אזורי מחייתם היו חייבים להיות חופפים בעיקרם. 2) מעממי כנען יוזכרו העממים קיני וקניזי, שמקום מושבם הקדום חפף גם הוא במידה רבה את ארץ-גושן זו.
כשלב פתיחה נביא כעת מספר שיקולים בעלי אופי כללי שאירועי "מצרים" אירעו בארץ ולא במצרים:-
המונח "ארץ גושן" מתפרש לפי הכנענית ולא המצרית, והרי ההגיון מחייב שאילו הייתה ארץ-גושן במצרים היה שמה מצרי אופייני.
בספר דבר' טז' א' נאמר "שמור את חודש האביב...כי בחודש האביב הוציאך יהווה אלוהיך ממצרים לילה". חודש האביב הוא מונח חקלאי המבטא שלב מסוים בהבשלת הקמה, ושוב כבדוגמה שמקודם אילו הייתה יציאת-מצרים ממצרים היינו מצפים למונח לשון בעל אופי מצרי.
הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש" שמור לכנען. והנה בפסוק "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר..." (במד' טז' יג') הביטוי ארץ זבת חלב ודבש מתייחס למצרים. מקובל לומר שמטרת עדת קורח הייתה להוציא את דיבת הארץ רעה, אולם בהחלט ניתן גם לקרוא את הדברים כפשוטם שארץ זבת חלב ודבש היא מצרים וכנען בו זמנית.
בשירת הים (שמ' טו') מדובר על ההתרגשות הרבה והפחד האוחז את עמי האזור ובמיוחד פלשת. ושוב ההסבר שהאירועים אירעו פה בארץ (ארץ גרר היא במפורש פלשת) הוא ההסבר הפשוט יותר, שכן הסבר אלטרנטיבי מחייב שעם בקיעת הים נפוצה על כך השמועה לארץ כנען ועמי האזור, ופחד אחזם בשל כך, והלא זהו הסבר מסורבל ושרירותי. וראה דיון חוזר בנושא זה בעת הדיון על זיהויו של " ים מצרים".
חור מוזכר פעמיים כאשיות חשובה. בספר שמות יז' יב' הוא ואהרון תומכים את ידי משה בעת הקרב עם העמלקים ואילו בשמות כד' יד' שוב הוא ואהרון נשארו לשפוט את העם בשעה שמשה עלה להר-סיני. שושלת היוחסין של חור נובעת מכלב ואפרת. כלב הוא קניזי אשר כפי שעוד ידון זהו שבט שחי בנגב ובאזורי דרום נוספים, ואילו אפרת היא דמות נשית לה מיוחסים מספר יישובים בהר יהודה, כך שבכל מקרה חור היא דמות מקומית מארץ כנען, ואולי אפילו מתקופה שלאחר ההתנחלות. (ועל אפרת אמו של חור ראה דיון נפרד בהמשך).