מקור המונותיאיזם

אם נקבל את ההצעות שהועלו ברשימות אלו, הרי שההיסטוריה הקדומה של עמנו (שלפני ההתנחלות), היא מיזוג המורשת של קבוצות שבטים, שבאו ממקומות שונים והתאחדו לעם אחד בארץ-כנען בעת ההתנחלות, תוך שימוש בסיפורי מורשת אמיתיים, והפיכתם לסיפור מורשת אחד המשותף לכולם.

מורשת איננה רק סיפורים היסטוריים ומנהגים, אלא גם אמונות ומנהגים הקשורים באמונה ובפולחן. כבר הצעתי לעיל שמוצא השבטים כלל גם מורשות אמונה לפי מוצאם, כלומר של מורשות אמונה מצרית, מסופוטמית וכנענית, עם חלוקה לכנעניים צפוניים ודרומיים, ואולי גם מורשות אמונה מאזורי אדום ומדיין. בכל סיפורי התורה לא ניתן למצוא את הרמז למוצא המונותיאיזם, שכן ההתגלויות לאבות ולמשה, מתגלות כהתגלות בשם בלבד ולא במהות, וראה למשל עלייתו של משה להר-נבו דווקא.

אם לא ניתן למצוא את ההסבר למקור המונותיאיזם במוצא השבטים (כלומר ששום שבט לא הביא מורשת זו), הרי שההסבר חייב להיות שונה. הסבר אפשרי אחד הוא שגורם כלשהו שאינו מוזכר במפורש בתורה הוא שהביא את בשורת המונותיאיזם, וראה למשל "יהווה בצאתך משעיר". הסבר זה הוא קשה ביותר שכן לא ניתן ללמוד מהתנ"ך מיהו הגורם שנשא על כתפיו את החדרת אמונה זו לעם כולו (השבט הטבעי ביותר, לוי, היה ספוג בעצמו במורשת חרן).

ההסבר שרציתי להציע להלן הוא שהמונותיאיזם הוא תוצאה של מיזוג המורשת של קבוצות השבטים לעם, והצורך ליצור לא רק היסטוריה משותפת, אלא גם אמונה משותפת לכולם. הפשרה הראשונה הדרושה להסבר כזה היא ההסכמה שכל האמונות השונות באלים השונים, אינה אלא אמונה באותו האל. באם נכון הרעיון ששבטי ישראל האמינו בהתגלויות של אלים (שונים) בהרים וולקניים (שונים), הרי שיש פה אולי הסבר ליכולת לטעון  שכל האלים אינם אלא אותו האל. בהתחלה ההסכמה נושאת אופי שטחי וחיצוני, וכל שבט למרות השימוש בשם החדש, ממשיך בהרגלי המורשת שהביא עמו, וראה למשל השימוש בסמלי האמונה, כרובים באוהל-מועד ובמקדש מחד, ובסמל העגל בבית-אל ובדן. או ההסבר שמוצאם של השבטים אשר, יששכר וזבולון הוא מהגליל הישראלי ודרום לבנון, תוך אזכור ברור לקשר לצידון, האם אין בכך להסביר את החדירה של תרבות האמונה הצורית בימיו של אחאב? כלומר האם לא יתכן ששבטי הגליל המשיכו שנים רבות במורשות האמונה המקוריות שלהם? והאם הנהיה אחרי המעצמות הגדולות בבל מחד ומצרים מאידך, אינן רק בשל שיקולים רציונליים גרידא, אלא בשל מוצאם של מרכיביו של עם-ישראל?

להלן מספר דוגמאות המבטאות התקרבות והאחדת מורשת  בנושאי אמונה:-

1. מלכיצדק מלך שלם היה כהן לאל-עליון (ברא' יד' יח'), והוא מברך את אברהם ב"אל עליון קונה שמים וארץ" (פסוק יט'), ואז מרים אברהם את ידו בשבועה "הרימותי את ידי אל יהווה אל עליון קונה שמים וארץ" (פסוק כב'). "עליון" הוא אלוהות מהפנתאון של מלכיצדק, ובפסוק כב' רואים כיצד ליהוה אלוהי ישראל יוחסו כל התכונות והמורשת של אל-עליון.

2. בספר ברא' כא' לג' מסופר על אברהם שלאחר שכרת ברית עם אבימלך, נטע אשל בבאר-שבע "ויקרא שם בשם יהווה אל עולם". על אותו מקום מסופר אח"כ  (ברא' כו' כה') שיצחק בנה שם מזבח ויקרא שם בשם יהווה. וכאן מיחסים ליהוה אלוהי-ישראל גם את הישות האלוהית "אל-עולם" שנעבדה בבאר-שבע. גם השם "גבעות עולם" לאזור הר-חורב מרמז שאזור זה היה מרכז אמונה לאלוהויות שונות שהיו מקובלות ונעבדו בעם-ישראל.

3. בספר  ברא' לג' כ' מסופר שהציב יעקב מזבח על יד שכם וקרא לו "אל אלוהי ישראל", שהייתה כנראה האלוהות שנעבדה במקדש שבשכם, והיא קשורה גם כנראה בשבט ישראל שאזורי צפון השומרון הייתה נחלתו הקדומה. מתאים לכך גם הנאמר ביהו' ח' ל' "אז יבנה מזבח ליהוה אלוהי ישראל בהר עיבל". בשם יהווה קורא גם אברהם בעת שבנה את המזבח שבשכם (ברא' יב' ז'). מדוגמאות אלו עולה האחדת השמות והמשמעויות הנובעות מכך של האלוהויות "יהווה" ו"אל אלוהי ישראל".

4. בספר שמות ו' ג' נאמר "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהווה לא נודעתי להם", כלומר פה ההאחדה היא של האלוהויות "יהווה" ו"אל-שדי",  וראה גם הנאמר באותו נושא בברא' יז' א'. ראוי לציין שכאן מיוחסות לכל האבות  אלוהות אחת היא אל-שדי, אולם במהלך העבודה הוכחנו שישראל, יעקב ויצחק הו דמויות המייצגות רק חלקים מהעם, ומכאן שגם האלוהויות "אל אלוהי ישראל", "פחד-יצחק" ו"אביר-יעקב" הן אלוהויות של חלקים מהעם ולא של כולו. מכיוון שדמותו של אברהם היא דמות המייצגת את כל עם ישראל, כי אז עולה מכך שהאלוהות "אלוהי אברהם" (ברא' לא' נג') היא אלוהות שיש ליחסה לכל העם, וראה גם "יהווה אלוהי אדוני אברהם" (ברא' כד' יב').

בפסוק "אלוהי אבי אלוהי אברהם ופחד יצחק....." (ברא' לא' מב') קורא יעקב בשמות אבותיו, ושוב יש פה האחדת שלש אלוהויות לאחת.

5. בעת בריחתה הראשונה של הגר מפני שרה נאמר "ותקרא שם יהוה הדבר אליה אתה אל ראי…" (ברא' טז' יג'). האלוהות "אל ראי" היא אלוהות מקומית הקשורה באזור באר לחי-ראי, וכאן יש לנו איחוד האלוהויות יהוה ואל-ראי.

6. "יהווה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן...." (דבר' לג' ב'), ופה מיחסים לאלוהות אחת, יהווה, שלושה הרים שונים שהיו ככל הנראה במקורם מקודשים לאלוהויות שונות שנעבדו ע"י שבטים שונים בארצות מוצאם לפני בואם ארצה. המלה "זרח" קשורה באור, ויתכן וגם במלה זו ישנו רמז לפעילות וולקנית של הר-שעיר. וראה גם הארת הלילה והפסוק ,שמש בגבעון דום". 

7. "אלוהי אברהם ואלוהי נחור ישפטו בינינו" (ברא' לא' נג'). פסוק זה נאמר ע"י לבן ליעקב בעת כריתת הברית ביניהם בגלעד, ומהמילה "ישפטו" ברור שהשבועה היא בשם שתי אלוהויות שונות, ומכאן ששבועה כזו הייתה לגיטימית ומאחדת, וראה הדוגמה "יהווה אל עליון" שלעיל.

8. שם האלוהות "בעל" לא אוחדה עם יהווה אלוהי ישראל, אולם בעקיפין הוחדרו המשמעויות של אלוהות זו באלוהות יהווה אלוהי ישראל.

כבר הבאתי את דוגמת הביטוי "ירכתי צפון" (תה' מח' ג') המלמד שהר- ציון נקרא בשם זה למרות שבמקורו היה ביטוי זה מיוחס להר-צפון ששם היה משכנו של האל בעל.

גם הביטוי "יברכך ה' מציון" (תה' קכח' ה', קלד' ג') התפתח מאותם שורשים שכן כתובת פיניקית שנמצאה במצרים בתקופה הפרסית, אולם שורשיה קדמונים לכל הדעות אומרת "יברכך בעל מן צפנא". וראוי לשים לב לקרבת המילים צפון וציון המעלה השערה שהשם "ציון" נגזר מהשם "צפון", שהיה שמו הראשון של הר-ציון ובתקופה בה הרגישו בני-ישראל במשמעות האלילית של שם ההר הוסב זה להר-ציון.

שאלה מעניינת היא מדוע זכה הר-הבית בשם שולי כמו הר-צפון (זאת בתנאי שההנחה אכן נכונה). תשובה אפשרית ומעניינת יכולה להיות שהר-צפון אכן כונה גם הר-סיני, אם כי האפשרות הסבירה היא שגם במקרה זה היה הר-צפון יורשו של הר-סיני ולא הר-סיני המקורי, וראה הדיונים שאזור צפון הלבנון הוא סביבה אפשרית להר-סיני, כן ראה הדיון על האפשרות שהר-הבית כונה גם הר-סיני.  

גם מהנאמר ע"י הושע ב' יח' ניתן להבין ששם האלוהות "בעל" היה עממי, ושימש לא רק במשמעות של בן-זוגה של האישה, אלא  גם שכך קראו ליהווה עצמו, בשם הלא נכון, הנה "והיה ביום ההוא נאום יהווה תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם". ומכאן שהשם "בעל" הוא שם בלבד, ואילו האלוהות היחידה היא יהווה.

9. הדמויות שראה יחזקאל בחזונו (יחז' א') כללו גוף אדם, ידי אדם, רגלי עגל ופני: אדם, שור, אריה ונשר, וארבע כנפיים לאחד. ישנה אפשרות שיחזקאל מיזג בדמויותיו דמויות מיתולוגיות שונות שהיו רווחות בימיו, וראה הדיון בפרק "עגל הזהב לעומת הכרובים". כן ראה הדיון בפרק "הר-גבנונים" על התנהגות המרכבה, השואבת ממורשת ההתנהגות של האלוהות לפי המורשת הישראלית. בספר ישעיהו ו' מוזכרות דמויות מיתולוגיות המכונות "שרפים". נראה שדמויות אלו הן של נחשים מכונפים, עם או ללא דמות אדם, כך שמגוון הדמויות המיתולוגיות שהיו בעם ישראל היה רב עוד יותר.

10. נראה שהמיזוג של אלוהויות רבות לאחת יצר בתחילה אלוהות קולקטיבית המתנהגת ופועלת כישות אחת, ורק אח"כ נשאר השם "אלוהים" אולם למרות שפרוש השם הוא בלשון רבים החלו להשתמש בו בלשון יחיד, למשל "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" כלומר בלשון רבים, ואילו בהמשך נאמר "ויברא אלוהים את האדם בצלמו…" כלומר בלשון יחיד. 

11. "יהווה הוא האלוהים" (דבר' ד' לה'), ו”יהווה הוא אלוהי האלוהים" (דבר' י' יז'). וגם "כי גדול יהווה מכל האלוהים" (שמ' יח' יא').  נראה שהאלוהות "יהווה" התפתחה בממלכת יהודה, ואילו האלוהות "אלוהים" התפתחה בממלכת הצפון, וההוראה  ששתי האלוהויות חד הן היא ההכרזה הסופית שיש בעם-ישראל רק אל אחד המאחד בשמו ובמהותו את כל האלוהויות שנעבדו ע"י שבטי ישראל בעת מפגש השבטים בתקופת ההתנחלות. וראה מישע' כט' כג' ",...והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוהי ישראל יעריצו". כלומר הישויות יעקב וישראל הן שונות ולכל ישות אלוהות משלה.

השימוש בשמות האלוהויות "יהווה" ו"אלוהים" בולט בעת הירידה של אברהם למצרים ולגרר. בעת ירידתו של אברהם לגרר האלוהות המלווה אותו היא "אלוהים", ובעת ירידתו למצרים האלוהות המלווה אותו היא "יהווה". נתון זה נמצא בהקבלה לפרקים האחרונים של ספר בראשית, שכן שם לשם ישראל צמודה האלוהות "אלוהים", ולשם יעקב צמודה האלוהות "יהווה". מכיוון שיעקב מיצג קבוצת שבטים שהלכה למצרים בית-שאן, ושישראל ביחד עם קבוצת שבטים הגיעו לארץ-גושן באזור גרר עולה המסקנה שהוזכרה מקודם. גם ניצול המצרים בעת יציאת מצרים של אברהם (ברא' יג' ב') מקביל ליציאת-מצרים שבספר שמות (שמ' יב' לה') מלמד שהירידה ל"מצרים" של אברהם הייתה לצפון ביקעת-הירדן.   וראה גם הפסוק "מפני אלוהים אלוהי ישראל" (תה' סח' י'), והפרוש כפשוטו הוא שלפלג העם המזוהה עם ישראל הייתה אלוהות בשם "אלוהים".

כדאי כעת לבחון שוב את הפסוק מיהו’ כד' ב' בו נאמר שבתקופת עבר הנהר ובמצרים עבדו אבותינו "אלוהים אחרים", ולהשוותו לפסוק יד' בו נאמר "והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועיבדו את יהווה". באם "אלוהים" שבפסוק יד' הוא "אלוהים אחרים" מפסוק ב' הרי שיש לנו פה אישור ברור ש"אלוהים" אינו "יהווה". ההוראה לעבוד את "יהווה" היא הוכחה ברורה שאלוהות זו היא עליונה על האלוהות "אלוהים".  גם הפסוק "זובח לאלוהים יחרם בלתי ליהוה לבדו" שמ' כב' יט' מצביע לאותו כיוון.

כדאי כעת לבחון שוב את הפסוק שכבר צוטט מתה' סח' יז' "...ההר חמד אלוהים לשיבתו אף יהווה ישכון לנצח". מפסוק זה ניתן להבין שהר-גבנונים הוא משכנם הקבוע הן של האלוהות "אלוהים" והן של האלוהות "יהווה", ולראות בכך נימוק חשוב שהר-גבנונים איננו הר-סיני אלא אולי יורשו הראשון של הר-סיני, וזאת לפני שירדו דרומה ובחרו להם את יורשו השני של הר-סיני הוא הר-חורב. 

כן ראה גם "…על כן משחך אלוהים אלוהיך שמן ששון" תה' מה' ח' וברור שהכוונה לאלוהות "אלוהים". "כי זה אלוהים אלוהינו לעולם ועד" תה' מח' טו' ושוב הכוונה לאלוהות ששמה "אלוהים".  בפסוק "אלוהים אמר בלבו לא תידרוש" תה' י' יג' רואים בפירוש שהאלוהות "אלוהים" היא זרה ופסולה  

האלוהות בעשרת-הדברות בשני נוסחיה (שמ' כ', דב' ה') היא "יהווה", מה שמצביע על מקורה היהודאי-לויי. נתון זה הוא אישוש נוסף לנימוקים שהובאו, שהספרים שמות ודברים הם ממקור לויי.

סיפורי מיתולוגיה על בריאת העולם לא באו ממוח יצירתי או מחוג קטן של משכילים, אלא הם פרי הגות ממושכת של דורות רבים בסביבה תרבותית נתונה. קיומם בתנ"ך של שני סיפורי בריאה גם הם הנם הוכחה על שני מרכיבים שונים של עם ישראל, אשר הביאו כל אחד מסביבתו את סיפור הבריאה כפי שנוצר בה.  

שני סיפורי הבריאה אשר בספר בראשית, גם הם צמחו ככל הנראה בחלקים שונים של העם, שכן בבראשית פרק א' האלוהות היא "אלוהים" ועל פי הדיון שלעיל נראה שהיא צמחה בשבט אפרים, ואילו סיפור הבריאה שבבראשית ב'-ג', האלוהות בהם היא "יהווה אלוהים" ונראה שהיא צמחה בממלכת יהודה, והעובדה שהסיפור מתרחש באגן הנהרות המסופוטמי תומכת ברעיון זה שכן על פי הדיון שבעבודה זו מאזורים אלו באה קבוצת שבטים  זו.

דמות מעניינת, המייצגת שלב בינים של התגבשות האמונה המונותיאיסטית היא דמותו של שלמה המלך. המזבח שבנה במקדש הוא ממורשת מסופוטמית, כפי שהוזכר, אולם מאידך קרני-המזבח מקורם במורשת כנענית דווקא. הרובד "המצרי" באמונתו של שלמה בא לידי ביטוי בעת הליכתו לבמה שבגבעון ובקשתו מאלוהים למתן תבונה ולב שומע משפט (מל"א ג' ט'). כן כדאי לציין שמוצאה של משפחת האפרתי שאליה השתייך שלמה, יש מציעים שהיא משבט אפרים, שהוא מצדו ממזג את המורשת המצרית והכנענית. אמו של שלמה הייתה בת-שוע. ושוב, האם לא  יתכן ששמה מציין מוצא בנימיני? והאם לא זו סיבת הליכתו לבמה שבגבעון?. שכן יתכן שמורשתו של שלמה הייתה מיזוג המורשת של אבותיו.

המעבר מהסכמה שרירותית וחיצונית באל יחיד לאמונה כנה ואמיתית היה תהליך של מאות בשנים, ונתאפשר כנראה רק לאחר חורבן בית-ראשון ושיבת-ציון שבעקבותיה. 

מבארים את התורה