הר-חורב

בספר שמות ג' א' נאמר "ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין, וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה", והרי ההגיון מחייב שהר חורב נמצא באזור נדודי המדיינים, כלומר במדבריות המזרח יחסית לכנען, ואזור מואב מתאים היטב להנחה זו.

ניתן להרחיב מסקנה זו בצעד לוגי נוסף, והוא שהר-חורב במקורו הוא ממורשת מדיינית, ורק עם הגעתם של שבטי-ישראל אל אזורי המחיה של המדיינים  אומץ הר-חורב כהר מקודש על-ידי שבטי-ישראל, כלומר כתחליפו של הר-סיני. כן ישנה האפשרות שהר-חורב כונה על-ידי בני-ישראל בשם הר-סיני בשל השלכת מסורות הר-סיני על הר-חורב. יש לכן צורך לנהוג בזהירות רבה בקריאת פרשיות הקשורות בהר-סיני שכן לפעמים הכוונה להר-חורב ולפעמים להר (הרים)-סיני שונה. אפשרות אחרת להחדרת מורשת הר-חורב למורשת עם-ישראל היא שמורשת זו היא כולה ממורשת המרכיבים המדייניים שחדרו לעם-ישראל. במקרה כזה לא רק  ציפורה אלא גם משה (מסיפורי משה במדיין) היא דמות ממורשת מדיינית, אשר שולבה בדמותו של משה, בדומה למגמה הכללית בספרי התורה, והיא ליצור דמויות-על תנכיות, המאגדות דמויות ממורשת הרכבו של עם-ישראל כולו. וראה הדיון על משה שעלה להר-נבו שזוהי דמות ממורשת שבט ראובן.

המדיינים נדדו על-פני מרחבים גדולים מאוד וכל חוקר מנסה למשכם לאזור אחר, אולם נראה שהמדיינים הרלבנטיים  לפרשיות התורה נדדו במדבריות המזרח יחסית לכנען. כך למשל באם נכונה המסקנה שכל תיאורי רעידת האדמה מתייחסים לאותה רעידת אדמה, הרי שהציטוט "ירגזון יריעות מדין" (חבקוק ג') מתייחס לאותה רעידת אדמה המתוארת בציטוט "ההרים רקדו כאלים" וזה מראה שהם חיו לא רחוק במיוחד מהירדן.

שני פסוקים מתארים את המסע מהר-חורב לקדש-ברנע. לפי דבר' א' ב' "אחד עשר יום מחורב דרך הר-שעיר עד קדש ברנע". מכיוון שהר-שעיר הוא הר הנגב הישראלי הרי שרואים פה ברור מסע ממזרח מערבה, וכבר קנה המידה של אחד-עשר יום  הליכה נותן תחושה שהר-חורב נמצא ממזרח לערבה. מכיוון שאליהו הלך מבאר-שבע להר-חורב במשך 40 יום, הרי שיש פה בעיה של סדר גודל בין שני הפסוקים. באם נניח שאליהו הלך רגלית, ואילו הפסוק המדבר על מסע בין 11 יום מדבר על מסע שיירת גמלים, הרי ששני הפסוקים הם שווי ערך למסע בין 300-400 ק"מ, המאפשר הגעה עמוק לתוך שטח ירדן, ואין כל בעיה של סדר גודל.

מיקומו של הר-חורב ממזרח לים-המלח נובע גם מהקשר לפסוק א' "בעבר הירדן..." ומפסוק ה' "במואב", והרי ההגיון אומר שפסוק ב' הוא המשכו העניני של פסוק א' כלאמר שהוא נמצא לא הרחק ממקום הימצאם, וכהוכחה למסלול זה של היגיון  המסע בפסוק יט' מתחיל במילים "ונצא מחורב", והסיכום הכולל הוא שהם נמצאים ליד הר-חורב וכן שמשם החל גם המסע. בפסוק האחרון של ספר במדבר נאמר שבני-ישראל נמצאים בערבות-מואב, גם שילוב המלים "ערבה" ו"מואב" שבפסוקים הראשונים של ספר דברים מביא לאותה תוצאה. שילוב שתי המסקנות מביא לתוצאה שהר-חורב נמצא בערבות-מואב וראה להלן הדיון על "לרוכב בערבות"

מפסוק דבר' א' ה'  נובע באופן ברור שהר-האמורי הוא יהודה ושומרון, וזה נובע גם מציטוטים נוספים, כגון מהקרב נגד חמשת מלכי האמורי שהם כולם מנחלת יהודה. גם בפרשת המרגלים שם מרגלים בוודאות את אזור חברון  נאמר שהאמורי יושב בהר והכנעני יושב בעמק.

מהקבלת הפסוק "אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר-פארן" חב' ג' ג' לפסוק "...וזרח משעיר למו, הופיע מהר-פארן" דבר' לג', עולה הזהות תימן-שעיר. הערך "פארן" מופיע בפסוק הראשון של ספר דברים בביטוי "בין פארן ובין תפל" כלומר באזור בו מדובר. גם הערך "תימן" מופיע בקרבת מקום בספר יהושע (יה' יב' ג') בתיאור נחלת גד בביטוי "תחת אשדות הפסגה" כך שגם זה מאשש את האפשרות שהשם תימן הוא אחד משמות המקום. מהדיון עולה  שאסור בשום אופן לערב עם רוב הציטוטים בערך פארן הקשורים לנגב הצפוני-מערבי שלנו ולחצי האי-סיני. הביטוי "בין פארן ובין תפל" מצביע גם על קדושת המקום שכן הן פארן והן תפל היו מקומות מקודשים ואולי אפילו הכוונה היא להר פארן עצמו ולא למקדש כלשהוא.

לפי דבר' א' יט' "ונסע מחורב…דרך הר האמורי…ונבא עד קדש ברנע". מכיוון שהר-האמורי הוא הרי יהודה ושומרון, הרי שמתקבל פה מסע מהר-חורב, חצית הירדן במעבורות, חצית הרי יהודה ושומרון, והדרמה דרך שפילת החוף עד קדש-ברנע.

צירוף שני הפסוקים מצטלב ממזרח לים המלח, כאשר פסוק אחד עוקף את ים-המלח מדרומו דרך הר-הנגב, והשני עוקף את ים-המלח מצפונו דרך הרי יהודה, ומסקנה זו זהה למסקנה שהגענו מקודם, שהר-חורב נמצא במדבריות המזרח יחסית לכנען.

באם הפסוק המדבר על הליכה דרך הר-שעיר (א' ב') מתכוון להר-שעיר שעל גבול בנימין-יהודה  הרי ששני הפסוקים המדברים על הליכה מחורב לקדש-ברנע דרך הר-שעיר ודרך הר-האמורי הם זהים לחלוטין.

גם הפסוק "נלכה דרך שלושת ימים וניזבחה..." שמ' יא' טו' אשר נדון בקשר לטקס הברכה והקללה יתכן וניתן למשכו לכיוון הר-חורב, (כל זאת בהנחה שהם הלכו להר מקודש כלשהו, ולטקס מסורתי כלשהו). קשה להניח שהליכה מאזור היבוק להר-חורב נמשכה שלושה ימים בדיוק, אולם אם נניח שזהו מטבע-לשון להליכה קצרה יחסית הרי שהדבר אפשרי.

לפי דבר' לג' טו'-טז' נאמר "ומראש הררי קדם .....וממגד גבעות עולם...... ורצון שכני סנה". ברכה זו נאמרה על יוסף, ולכן יש פה קשר ברור הן בין יוסף להררי קדם והן לסנה, ויתכן שניתן להקיש מכך שהסנה  כלומר הר-חורב נמצא בהררי-קדם כלומר ממזרח לכנען. וראה דיון נוסף בנושא הסנה בהמשך.

 בפרשת בלק אומר בלעם את אשר יורה לי האלוהים אותו אדבר. והנה בפסוק "מן ארם ינחני מהררי קדם" עולה שההנחיה לבלעם מתאימה לכך שהסנה כלומר הר-חורב נמצא בהררי-קדם. כן ניתן להבין מהפרשה שהיא נמצאת מצפון לארנון.

 שם האתר בפרשת בלק הוא במות-בעל שזהו אתר פולחני. כן עולה בלעם על ראש פעור. הצרוף של ראש פעור ובמות בעל מניב את התוצאה בעל-פעור, וזה תואם את המסקנה שהגענו אליה שבעל- פעור נמצא במואב.

שהביטוי "שוכני סנה" מרמז על הסנה עצמו כלומר על הר חורב מקבלים מהפסוק "יתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם" (חבקוק ג') כלומר שהררי עד (חבקוק) הם הררי קדם (דברים) וגם גבעות עולם המופיעים בשני הפסוקים.

בספר במדבר כא' כ' נאמר "ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון" . בלק מעלה את בלעם על ראש הפסגה ו-אח"כ עולה בלעם על ראש פעור ובשני המקרים נאמר נשקף/צופה ע"פ הישימון, מכאן שראש הפסגה הוא ראש פעור והישימון אותו הישימון, ונראה שמדובר בישימון ספציפי שנוצר כתוצאה מנחיתת הענן הוולקני. פסוק זה (במד' כא' כ') הוא כאילו עוד ציון מקום, אולם הוא מכיל את כל הפרטים שאיחודם מניב שזהו הר סיני/חורב . במות הגיא  הן גם במות בעל וגם בעל פעור. שדה מואב הוא גם שדה אדום, וגיא הפסגה הנשקף על פני הישימון הוא תיאור נהדר לקלדרה אשר בתל הגעשי "קלת שייח" והביטוי "הנשקף על פני הישימון" הולם מאוד את הביטוי שבלעם עולה לראש-פעור ומשקיף על פני הישימון. ולביטוי "בצעדך בישימון..." (תה' סח').

בתה' סח' לד'-לה' נאמר "לרכב בשמי שמי-קדם …תנו עז לאלוהים על ישראל…נורא אלוהים ממקדשך אל ישראל". המסקנה מפסוקים אלו זהה למסקנה מהנאמר קודם שכן שמי-קדם מקביל להררי-קדם, כלומר מזרחית לכנען, וגם האלוהות "אלוהים" היא האלוהות של "ישראל", וזה תואם בצורה מלאה את הקשר שבין שוכני-סנה ליוסף. בדיון נפרד הגענו למסקנה שהאלוהות יהווה רכבה על כרובים, אלו רכבו על ענן, ואילו הענן מצידו הוא ענן וולקני. מניתוח זה עולה באופן ברור שבשמי קדם מיתמר ענן וולקני.

כנראה שגם הביטוי אלוהי קדם דב' לג' כז' קשור לנושא ומדובר באלוהות ממוצא מזרחי המצביע גם הוא לכיוון שממיזרח לכנען.

השם "גבעות עולם" הוא ככל הנראה שם נוסף ל"הררי קדם" והוא מוזכר גם בברכת יעקב ליוסף ובחבקוק ג'. גם שם זה מחזק את תחושת  הקדושה של המקום שכן ישנה אפשרות שהוא קשור לאלוהות "אל עולם" שנעבדה אמנם בבאר-שבע, אולם אמונות נעו ביחד עם מאמיניהן ויתכן שהגיעו גם למקום זה.

בספר יחזקאל ישנו פרק המתאר בית-מקדש כלשהו. בפרק זה ישנו יחס מיוחד לשער-הקדים, והדבר בא במיוחד לביטוי בכך שיהווה ניכנס לבית-המקדש דרך שער הקדים ובכך שהמתפללים משתחווים לשער הקדים  (מו' ג').  אין להבין התנהגות זו אלא אם כן המקום הקדוש נמצא ממזרח להר-הבית ולא בהר-הבית עצמו.

באם המסקנה שהעלנו לגבי כך שהיה אירוע וולקני יחיד היא נכונה הרי שיש להוסיף לשיקולים לגבי מיקומו של הר-חורב גם את שיקול הרדיוס  מהאזורים בהם מתוארים המופעים הוולקניים שהם: סדום/יריחו, גבעון, מעלה-בית-חורון ואזור בית-שאן שם התרחשו מכות-מצרים ומואר הלילה בספר שמות. 

מפת אזור קלת א'שיח – הר סיני

נראה שבתקופת המקרא (המלוכה) גם מקומו של הר-חורב כבר לא היה ידוע לעם-ישראל (וראה במד' כא' כ' שם הר-סיני מכונה  במות) וגם סימן זה יכול להצביע על מואב כמקום הגיוני למיקומו של הר-חורב, שכן בני-ישראל כבר הפסיקו להגיע לאזורים אלו, ולכן נשכח מקומו בהדרגה. יתכן שסיבת השיכחה של הר-חורב נובעת שאין מדובר בהר פעיל המתפרץ מידי פעם, אלא באירוע חד-פעמי של התפרצות הנובעת מרעידת-האדמה היוצאית דופן בחוזקה.

 מספר דברים ט' כא' ניתן להבין שלרגלי הר-חורב היה מעין מים זורם ליד מקום חנייתם של בני-ישראל, ותיאור זה  אינו הולם אף לא אחד מהרי מדבר-סיני של היום. לעומת זאת אם נניח שמקום החניה של בני-ישראל היה ליד נחל שלרגלי הר-חורב, זה מחזק את זיהויו של הר-חורב בהר-מואב, והנחל שבו מדובר אפשר שהוא נחל-זרקא-מעין, שהוא נשפך לים-המלח מצפון לקלת-שייך המוצע להלן שזהו הר-חורב, והוא מאפשר לכן את שני הפסוקים שצוטטו מספר דברים. בספר במד' כא' כא נאמר .."וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות. במות הגיא ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון". מפסוק זה עולה שההר "ראש הפסגה" סמוך למעין "נחליאל" שיש בו גאי "גאי ראש הפסגה" ושהוא משקיף על "ישימון". סמיכות הר הגעש "קלת א' שייח" למעין בואדי זרקא-מעין מתאימים מצוין לפסוק זה.

 כפי שעוד ידון, מסע יציאת-מצרים עקף את ים-המלח ממזרחו (ובצמוד לו), דרך רמת-מואב, כך שגם שיקול זה מאפשר הכללת מאורעות הר-חורב (ולא הר-סיני) בהקשר למסע המדבר שלאחר יציאת-מצרים.

ראה בהמשך את ההשוואה של מעשה העגל לפרשת בעל-פעור. באם נכונה ההשערה של קשר זה, כי אז הם מתרחשים מן הסתם באותו המקום, ואילו על פרשת בעל-פעור נאמר במפורש שהיא מתרחשת במואב. 

 אירוע הסנה מתרחש בהר-חורב ואילו הנאמר בספר שמות יט' יח'-יט' מדבר על הר-סיני "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יהוה באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד". מהיותם של ההרים סיני וחורב מתוארים כהרי-געש נובעת  המסקנה,  שמדובר באותו הר ואז הר-סיני שבספר שמות הוא הר-חורב. 

הר-העברים

בדברים לב' מח' נאמר "עלה להר העברים הזה הר נבו" ובציבור נתקבע השם נבו כשם ההר אולם ראה הדיון בפרק "הר נבו" שם טענתי שהשם נבו אינו שם גיאוגרפי אלא מושג שמשמעותו שאול ומכאן שהשם הגיאוגרפי הוא הר-העברים.

הכתיב של "עברים" כשם ההר ושל "עברים" כבני ישראל ללא ניקוד זהה ומכאן האפשרות שהכוונה היא לעלות להר המקודש על בני ישראל כלומר הר-חורב, וראוי להדגיש שהן בנוסח השומרוני של התנך והן בתרגום התנך לארמית כתוב עבראי שמשמעותו עברי.

בסיור שעשינו לתל קלת א' שייח הוא המועמד להיות הר חורב נוכחנו שהתצפיות מהתל אינן מתאימות לתצפיות המתוארות בדברים לד'. בעיה זו נפתרת ע"י שקיעת השטח בכ-70 מ' עקב החוסר שנוצר במעבה האדמה  בעקבות ההתפרצות הוולקנית העזה ("שחו גבעות עולם"). 70 מ' נוספים נגרעו מגובה ההר בשל ההתפוצצות העזה של האירוע שזרקה את ראש התל מערבה. עוד נדון בהרחבה בתצפית משה מהר-נבו ונראה שה "ים האחרון" הוא ים הכנרת ואז התצפית היא אפשרית בהחלט.

ליד צומת גולני בין קיבוץ לביא לבין המושב כפר-זיתים מצוי התל הגעשי קרני-חיטין אשר על פי מסורת המיוחסת לישו  הוא הר האלוהים, וגם זהו רמז שההר המקורי גם הוא הר געשי. הנקודה המעניינת במקום זה היא שבצמוד לקרני-חיטין מצוי הקבר נבי-שועיב הוא קברו של יתרו ע"פ המסורת, והרי ההיגיון מחייב ששתי המסורות הן של קרני-חיטין כהר האלוהים והן של קבר יתרו באו צמודות זו לזו וזהו רמז מצוין שגם קברו של משה נמצא ליד הר האלוהים הוא הר-חורב, ואכן עפ"י דב' לד' ו' משה נקבר בגיא מול בית-פעור, והלוא בפרשת בלק נאמר שבלעם עולה על ראש-פעור וכבר שם טענתי שראש-פעור הוא שם נוסף להר-חורב ומכאן אישור נהדר שמשה קבור בגיא שליד הר-חורב שנגרם ע"י שקיעת השטח (ראה במפה).  באם "גיא ראש הפסגה" הוא "הגיא מול בית פעור" כי אז קברו של משה נמצא בקלדרה, ואכן מצאנו במקום מספר גלי אבנים מעשה ידי אדם שבהחלט בא בחשבון שאלו קברים.  

כן מצאנו בקלדרה שתי אבנים מסותתות בשוליהן ואשר שימשו כסכינים. ממצא זה תואם את הבמות שהיו שם ובמיוחד את הביטוי "במות הגיא.... ראש הפסגה" שבהחלט ניתן להבינו שהוא הקלדרה. באם בית-פעור הוא הלע-הוולקני ושבו שכנה האלוהות פעור בדומה לשוכני-סנה כי אז ה"קלדרה" היא הן "גיא ראש הפסגה" בו היו הבמות , והן "הגיא מול בית פעור" בו נקבר משה, וזה מתאים מצוין לממצאים שמצאנו.

 מלבד הבמות שנזקקו לסכינים אבנים אלו מזכירות את הפרשיה שבה מלה צפורה את בניה ב"אבני צור", והפרשיה מסופרת   בעת חזרתו של משה מהר-סיני למצרים. וזה מרמז שהביצוע בפועל של מצוות המלה בוצע באירועים ובמקומות חגיגיים במיוחד. צפורה מלה את בניה בעת חנייה ב"מלון" וזה מתאים בהחלט שה"מלון" היה ליד מעיין הנמצא בקרבת ההר.

בעבודה זו הובאו מספר דוגמאות על מקומות חשובים לשבטים מארצות מוצאם, אשר כינו עם התנחלותם בארץ שמות אלו בתחומי נחלתם. הר בשם הר-חורב אין בתחומי כנען, אולם הר בשם "הר-געש" היה בתחומי נחלת שבט אפרים (יהו' כד' ל', שופ' ב' ט'), וכן גם "נחלי-געש" (שמ"ב כג' ל') המצויים בקרבת הר-געש שלעיל. יישוב בשם "געש" מוזכר אף הוא במסורת התלמודית, והוא ממוקם כנראה על או בקרבת הר-געש. יתכן מאוד שבשמות אלו יש רמז ברור להר-געשי כהר חשוב למי משבטי ישראל מחוץ לכנען. הקשר לשבט אפרים מרמז שהר כזה חייב להיות הר דרומי, והר-חורב מתאים להיות הר  מקודש כזה, שכן אזורי אדום ומואב היו בתחומי נדודיו של שבט אפרים.

הר בשם הר-שעיר מוזכר בספר יהושע על גבול יהודה בנימין. ניתן להעלות השערה שהר זה היה מקודש לשני השבטים מחד וכן שהיו הרים מקודשים מחוץ לכנען שהיו מקודשים על שבטים  אלו. מהיותו של שבט בנימין שבט אדומי ניתן לשער שהר-שעיר שמחוץ לכנען היה ההר המקודש שלו, ואילו ההר המקודש של שבט יהודה היה  הר-סיני. הן מדיון  זה והן מהדיון בשירת דבורה ובשירת משה "יהווה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" ניתן להעלות את המסקנה ששני השמות שעיר וסיני (ופארן) היו שמות נוספים להר-חורב.

וראה הדיון על מזמור תהילים סח' שאפשר שהשמות בשן/גבנונים הם שמות נוספים למקום זה. 

הממצאים בשטח

מקו שמול יריחו ועד לואדי זרקע-מעין ישנם שבעה לועות וולקניים. בשל אי יכולתי לבצע מחקר יסודי על כל הלועות הפעלתי שיקול דעת ובחרתי עוד לפני הנסיעה באחד מהם.

ששה לועות נחקרו כבר (תוארכו גיאולוגית), אמנם לא מתוך הלועות שכך דרוש לצורך מחקר המחפש את הפעילות האחרונה, וזה אומר שכל הששה אף הם מועמדים למחקר שידגום  אבנים מתוך הלוע. הלוע השביעי זה שלא נחקר כלל עניין אותי גם משיקולים נוספים שהם:

שם התל הוא קלת-א-שייח שפירושו בעברית "אמר השייח", וזה תואם למסורות תנכיות על אישים שדיברו במקום זה. לפי עבודתי דיברו במקום משה ובלעם.

קוטר הלוע הוא כ-500 מטר וזה נתון חשוב מאוד כי משיקולים מוקדמים הנחתי שאבנים מאותה ההתפרצות הן האבנים שהגיעו למעלה בית-חורון.

מלבד הלוע קלת שייח ישנן בקרבתו שתי גבעות נוספות בעלות שמות מסקרנים. גבעה לא געשית בשם אום-חסן (אימו של חסן) וגבעה געשית ששמה ממת אום חסן (סבתו של חסן). מקבץ שמות מעניין מאוד המרמז שהשייח הוא חסן.

ממצאי הראיה, כך אני מכנה אותם היו מצוינים ותאמו את ציפיותי:

ה"לע" כפי שחשבתי לפני הנסיעה הוא בעצם קלדרה שזהו שקע הנוצר בעקבות התפרצות חזקה במיוחד (יתפוצצו הררי עד), ובעקבותיו שקיעת הקרקע בשל חוסר בחומר במעבה הקרקע  (שחו גבעות עולם). כלומר זהו ממצא המאשר את עצמתו של האירוע.עצמת האירוע מתחזקת שכן מלבד השקיעה נזרק בהתפוצצות ראש התל מערבה. ממדי "ראש התל" הם קוטר של 500 מ' וגובה של 70-80 מ', וגם זה מחייב כמובן התפוצצות אדירה.

המלה פעור זהה מבחינת הכתיב ל"פה פעור", והנה הקלדרה מתאימה מצוין לתיאור כזה. נראה שהאלוהות "פעור" שכנה במעבה האדמה בדומה ל"שוכני סנה" ושהלוע הוא בית פעור כלומר ביתה של האלוהות פעור, ואז ה"גיא שמול בית פעור" מקום קבורתו של משה הוא הקלדרה וגם הגיא שבו נמצאו "בSמות הגיא", וראה להלן את הממצאים הארכיאולוגיים שמצאנו במקום  התואמים הנחה זו. כן ישנם ציטוטים שמראים שהלוע הוא פיו של האלוהים כמו "מפיו לפידים יהלוכו" ו"עשן יצא מנחיריו ואש תצא מפיו"

מעניין באם זהות הכתיב של האלוהות פעור ושל המלה "פה פעור" נובעות מהאלוהות פעור ומאופיו של תא השטח והקלדרה שכן ההתאמה היא מצוינת.  

ההתפרצות לא הייתה אנכית ורדיאלית אלא אלכסונית-כיוונית מערבה וזאת רואים  על ידי שהצד המערבי של התל חסר. כן רואים ברור ששדה הבזלת שממערב לתל נוצר באותה התפרצות. שדה בזלת זה מתאים להיות אותו ה"ישימון" שהוזכר ממספר ציטוטים כמו "בצעדך בישימון".

שילוב העצמה, האלכסוניות והכיווניות מאפשר את התופעה התנכית של האבנים שהגיעו עד למעלה בית חורון שזהו מרחק של כ-70 ק"מ.

מלבד השקיעה הפנימית בתוך הלוע שעליה אין כל חילוקי דעות, ישנה לדעתי שקיעה נוספת של התל כולו, אולם לצורך ההגינות אציין שחבר גיאולוג איננו מסכים איתי בנקודה זו כך שנקודה זו מחכה לדיון נוסף ע"י אנשים נוספים.

בנסיעה נוספת לצורך דגימת אבנים למחקר הגיאולוגי מצאנו מבלי שהתכוונו לכך גלי אבנים שבהחלט יתכן שאלו קברים ושתי אבנים משוננות בשוליהן המשמשות כסכינים ,ועל ממצאים אלו ומשמעותם דנתי לעיל.

עוד נדון בהרחבה במסלול המסע בעת יציאת-מצרים (במד' לג') ונראה שזיהויו של הר-הגעש קלת א' שייח כהר-סיני מתאים מצוין להצעת  להצעת המסלול

עין מדבר סיני

בדגימת אבני בזלת לצורך המחקר הגיאולוגי שעשיתי מצאתי שבשדה הבזלת ליד ים-המלח ישנו מעין. בכדי לא להיכנס לדיון שאינו תורם על שמו של מעין זה החלטתי לכנותו בשם "עין מדבר סיני" ואת שדה הבזלת בשם "מדבר סיני". מעין זה מופיע כבר במפות גוגל בשם (אותיות אנגליות) עיו אום הודייב. בבמדבר לג' ישנו הפסוק "ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני" ציטוט זה מתאים מצוין למצב בשטח שכן רפידים מתאים מצוין למעין "חממת מעין" המזוהה כנחליאל והמעין השני סמוי אולי משתמע מהמלה "ויחנו", ובסכום יש ליד הר-סיני שני מעינות האחד רפידים והשני "עין מדבר סיני". 

המחקר הגיאולוגי

שלחנו אבני בזלת למעבדה מתאימה לתיארוך הפעילות (אוניברסיטת אורגון, בהנהלת דר' דניאל פאול מגיניס). תאריכי הפעילות של האבנים היו בטווח 0.4-13 מיליון שנים. הדגימה הייתה בשדה הבזלת שנוצר ממערב להר-הגעש ולא משכבה מסוימת ולכן מותר להניח שהייתה בר פעילות ישנה מ-13 מיליון שנים וגם צעירה מ-400000 שנים. 

תצפית משה מהר-נבו

משה עומד על הר נבו ראש הפסגה וכבר אמרנו שראש הפסגה הוא אחד משמותיו של הר-סיני. תיאור התצפית הוא בדברים לד' א'-ד' בו הוא רואה "את כל הארץ את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה ועד הים האחרון ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צער".

ניתן להבין שמשה צופה צפונה לאורך בקעת-הירדן כאשר השומרון הוא האגף השמאלי של התצפית, הגלעד הימני (למעשה הר נבו\סיני הוא חלק מהר הגלעד), והאופק הרחוק של התצפית הוא ים הכנרת, ובהתאם דן נמצא בצפון הגלעד, צוער בצפון בקעת הירדן (וראה הדיון על הפסוק "כגן יהווה כארץ מצרים בואכה צער), הים אחרון הוא ים הכנרת וארץ יהודה כפי שכבר נאמר בבקעת הירדן בעמק היבוק.

להבנת התצפית יש להוסיף את המועד לקיומה, ובכן עקב שקיעת ההר בכ-140 מ' התצפית היום היא בלתי אפשרית מכאן שהיא קדומה למועד האירוע  (1650 לפנ"הס), וכאן שכל הישויות המוזכרות נמצאות כבר בארץ, וכן מותר להניח שהישות "בני ישראל" כבר קיימת ושממנה נובע הצורך להזכיר את כל הישויות המוזכרות בקטע זה (ישויות שאינן מבני עמנו אינן מוכרות).

בהקשר לכך כדאי לציין גם שהאפשרות הסבירה ביותר להעברת מסמך זה מדור לדור היא בכתב ולא בע"פ. סיפור המבול למשל דווקא כן מתאים להעברה בע"פ, וכן גם "נהר-מצרים" כגבול הדרומי של הארץ המובטחת אשר כפי שכבר נאמר זהו פסוק קדום שנוצר ע"י תושבי ארץ-גושן הקדומים.