"....כגן יהוה...."

נחזור כעת לנאמר בפרק הקודם שערי-הכיכר היו בדרום בקעת-הירדן ולשאלה באם היו ממזרח לירדן, ממערב לירדן או משני צדי הירדן.

מהפסוק "הכיכר ביקעת יריחו" (דבר' לד' ג') עולה באופן ברור שהכיכר הייתה ממערב לירדן, ובאם הייתה גם ממזרח לירדן ראה דיון בהמשך. ונראה שאין לחפש כלל את הכיכר מדרום לים-המלח כדעת חלק מהמפרשים.

זיהוי ערי-הכיכר מצדו המזרחי של הירדן נובע מחלוקת הארץ, שכן אברהם לקח לעצמו את ארץ-כנען, ואילו לוט לקח את כיכר-הירדן, ואח"כ נאמר שגר בערי-הכיכר "ויאהל עד סדום",  וכן גם בשל הסבה שצוער מזוהה במקורות חוץ תנכיים בשפך הארנון ממזרח לים-המלח. אם "ארץ-כנען" שבפרשה זו מתייחס רק להר (גם מצרים של יעקב השתרעה משני עברי הירדן בעת שהותו של יעקב בכנען) הרי אפשר שערי-הכיכר היו הן ממערב והן ממזרח לירדן, ולכך מסייע גם הפסוק שכבר צוטט בבראשית י' יט', "...עד עזה בואך סדומה...", המראה שסדום נכללה בארץ-הכנעני כלומר ממערב לירדן. במקרה כזה אפשרי בהחלט זיהויה של סדום בעיר הידועה בשם יריחו, וזאת בשל הסבות הבאות:

1)      היא מצויה בדרום בקעת-הירדן כנדרש.

2)      העיר מושקית, כלומר אפשר שההשוואה היא בין יריחו (סדום) לבין בית-שאן  (צוער) ששתיהן הושקו במי מעיינות שזרמו לידן.

3)       מהיות הכיכר טריטוריה מצומצמת, ומהיות הן סדום והן יריחו הערים המרכזיות  בכיכר מקבלים את הזהות סדום-יריחו. כפל השמות מוסבר כמובן עי"כ  שהיו בארץ אוכלוסיות רבות בעלות מערכת שמות שונה לכל אכלוסיה.

4)      הן יריחו והן סדום חרבו בחורבן מיתולוגי (בשתיהן ברעידת אדמה). יתכן שגם פה יש לנו וריאציה של הסיפורים הכפולים שפורשו וסופרו בדרך שונה ע"י בעלי הספרים בראשית ויהושע. גם החרם שהוטל על שיקום העיר יריחו מסייע להצעה זו.

5)      גם השוואת חורבן יריחו לחורבן סדום מעלה פרטי דמיון רבים הנה:-

             א.   רחב מגינה על המרגלים מפני מושלי יריחו, בדומה להגנת   המלאכים מפני תושבי סדום על

                ידי משפחת לוט.

          ב.   הצלת משפחות לוט ורחב.

          ג.   המרגלים בפרשת כיבוש יריחו מכונים "מלאכים" על ידי יהושע (ו' יז'). שימוש כזה של המלה

             "מלאך" במשמעות "מרגל" היא יחידאית בתנ"ך ונראה ששורשיה הם אותם השורשים

               כבסיפור סדום, מה עוד שהמלאכים שביקרו את לוט למעשה ריגלו את סדום כדי ללמוד באם

               מצב החטאים שם מצדיק את חורבנה.

6)      בברא' יד' מתוארת  מלחמת המלכים בין חמישה מלכים מקומיים לבין ארבעה מלכים פולשים,

בהמשך ניטען  שארבעת המלכים הם ארבעה שבטים ישראליים המספרים בספרי המדבר השונים את המאורעות העוברים עליהם, ואילו בספר בראשית המספר  הוא אחד משבטי ישראל הממוקם בכנען ומציגם כפולשים זרים. השוואה זו ניתן להמשיכה גם הלאה, שכן שבטי המדבר פולשים לכנען וכובשים את יריחו, ואילו בספר בראשית הפולשים כובשים את סדום. וגם מסיפורים כפולים אלו  מקבלים את הזהות סדום-יריחו. וראה על כך דיון נוסף וחוזר בהמשך.

ההשוואה סדום=יריחו חשובה מאוד. בהמשך בפרק "התיזה הגדולה" נטען שרעידת-אדמה אדירה גרמה לחורבן רב בארץ, ושחורבן יריחו הוא אחד מאירועי רעידת האדמה זו. רעידת-אדמה זו גרמה להתפרצות וולקנית ושהענן הוולקני שקע על ביקעת-הירדן וגרם בין השאר לחורבן סדום. כלאמר ההתמודדות עם הטענה שסדום היא יריחו תניב מיידית גם את הקשר שרעידת-האדמה גרמה  לאירוע הוולקני.

הקשר בן רעידת האדמה להתפרצות הוולקנית מצוי גם בשירת-דבורה, שכן הביטוי "ארץ רעשה" מתאר כנראה את רעידת האדמה, ואילו הביטוי "יהווה בצאתך משעיר" מבטא את ההתפרצות הוולקנית, וכאישוש לטענה זו נביא גם את הביטוי "וזרח משעיר למו..." אשר בשירת משה. המלה "זרח" מבטאית אור ואפילו שמש האפשרי רק באם הוא קשור להתפרצות וולקנית, וזה קשור גם לדיון בפסוק "שמש בגבעון דום" אשר בספר יהושע.

אזכורה של סדום ביחזקאל טז' מו', מח', מט', נג', היא כשל עיר שחיה , פעלה וחרבה בדומה לירושלים, מה שמוכיח שלא יתכן חורבן   מוחלט כבבראשית יט' . גם נבואת הגאולה לסדום מוכיחה שהחורבן היה בערך מקביל לחורבן ירושלים ו/או שומרון.

 למעשה מדובר ביחז' טז' על סדום הנמצאת מימין  כלומר מדרום לירושלים. כך שיתכן שאין מדובר בסדום אשר בספר בראשית, ואולי אפילו סדום אשר בספר בראשית  היא משל לחורבנה של סדום האמיתית אשר בספר יחזקאל (חברון?).

פרק ברא' יט'  עוסק בבירור  בחורבן סדום/יריחו, אולם פרק ברא' יח' מתרחש  באלוני-ממרא, כלומר ליד סדום/חברון. בפסוק טז' צופים האנשים על "סדום", והרי ההגיון מחייב  שהם  צופים על סדום/חברון. פסוק כ' מדבר על "סדום ועמורה", כלומר זהו מבוא לפרק יט' ואילו בפסוק כב' הם

הולכים ל"סדום", ולא ברור לאיזה סדום. יתכן מאד שפרק יח' הוא סיפור מורכב המורכב משני סיפורים שונים  שבהם חרבו בהמשך שני יישובים שונים לחלוטין בשם סדום, באחד חרבה סדום/חברון וסיפור זה הוא כפילם של סיפורי כיבוש חברון האחרים, ואילו השני הוא חורבן סדום/יריחו שהוא כפילו של סיפור  כיבוש יריחו אשר בספר יהושע. שאלת סיכום אחרונה היא האם גם סדום/חברון חרבה ברעידת-אדמה בדומה לסדום/יריחו? כלומר האם המכנה המשותף לחברון ויריחו הוא לא רק שם משותף (סדום) אלא גם גורל משותף (חורבן אלוהי ע"י רעידת-אדמה).מכיוון שברא' יח' מתרחש באלוני-ממרא הרי שנראה שזהו המקור , והוא שימש במקורו כמבוא לחורבנה של חברון, ואילו רק  הפסוק המדבר על "סדום ועמורה" הוא השתלה מאוחרת  מהווה כמבוא לחורבנה של יריחו, אשר לגבי חורבנה היה מקור עצמאי. נראה לכן ש-ברא' יח' דומה במהותו לפרקים העוסקים בחורבן שכם אשר במחזור סיפורי יעקב מתי ארע חורבנה המיתולוגי של יריחו/סדום? האם ב"ימי האבות" כפי שניתן להבין ממקום סיפורי סדום בספר בראשית? או בראשית כיבוש הארץ כפי שניתן ללמוד ממיקום סיפור יריחו בספר יהושע?

לפי הפסוקים הראשונים של ספר דברים לד' בהם עוד ידובר מספר פעמים בהקשרים נוספים (וראה הדיון על צוער להלן), ניתן להבין שהארץ הייתה מחד במצב של התנחלות מתקדם, ומאידך השימוש בביטוי "הכיכר בקעת יריחו" מרמז על האפשרות הפשוטה יותר והיא שיריחו עדין לא חרבה (וראה הדיון על סדום לעיל). ניתן אפוא להבין שחורבנה המיתולוגי של יריחו/סדום  הוא מאוחר יותר ושחורבן זה שימש לשני סיפורים כה שונים. וראה גם ההצעה שמוטיב בקיעת הים נולד בעת רעידת-האדמה בימיו של עמוס.   

בספר עמ' ד' יא' נאמר "הפכתי בכם כמהפכת אלוהים את סדום ואת עמורה ותהיו כאוד מוצל משריפה ולא שבתם עדי נאום יהוה". השימוש במלה "מהפך" הוא רמז ברור לחורבן ע"י רעידת-אדמה. אולם הנקודה המעניינת יותר היא שחורבן סדום ועמורה הוא עונש על בני-ישראל בדומה למכות נוספות שהוטלו על בני-ישראל בשל עזיבת אדוני. מצב כזה הוא אפשרי רק באם מדובר בחורבן מאוחר, וההצעה  שמדובר בחורבן שהתקיים בימיו של עמוס היא ההצעה הטובה ביותר. גם באם נניח שהחורבן לא היה בימיו של עמוס אלא קדום יותר הרי שגם אז עולה התמיהה מתי ארע הדבר שכן גם אז החורבן חייב להיות מיוחס לבני-ישראל השולטים כבר לפחות בחלקים של כנען. כן רואים שהזהות סדום/יריחו הייתה קיימת בימיו של עמוס, ואין מדובר בשם שהפסיקו להשתמש בו. אפשרות מעניינת יותר היא שסדום לא חרבה פעמים (האחת בימים קדומים, והשניה בימיו של עמוס), אלא פעם אחת בלבד בימיו של עמוס, ואז התיאור של ספר בראשית הוא דרך שונה לספר את החורבן שארע בימיו של עמוס. סיוע לכך הוא שבשני המקרים החורבן הוא עקב רעידת-אדמה  מחד ועונש על חטאם של התושבים מאידך. 

צוער-בתיאור תצפיתו של משה על הארץ (דבר' לד') מופיע הפסוק "ואת הנגב ואת הכיכר בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער" (דבר' לד' ג')  מניתוח הפסוקים הקודמים עולה שצוער חייבת להיות צפונית ליריחו וגם אופק התצפית יכול להיות רחוק בהחלט, למשל צפון בקעת-הירדן (בית שאן?), זאת משום:

1) כל התצפיות והאופק הרחוק הן כשל אדם הנמצא בהר-נבו.

2) נחלאות יהודה ואפרים תוארו בנפרד ולכן לא הגיוני שצוער תהיה מערבית ליריחו.

3) הכיווניות מהנגב ליריחו נראית הגיונית כממשיכה צפונה לאורך בקעת-הירדן.

4) באופן ודאי אין צוער נמצאת ממזרח לירדן ועוד דרומית ליריחו (וראה דיון בנושא זה להלן).

5) בתהילים מב' ז' מוזכר הר-מיצער, שצריך להיות אחת הפסגות של הר חרמון, כך שאפשר שהאופק הרחוק של יריחו הוא הר-חרמון. אולם בכל זאת סביר יותר הניתוח הקודם שמדובר בעיר בצפון ביקעת- הירדן.

בספר ברא' יג' י' נאמר "לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוער". ערי-הכיכר מתוארות כערים מושקות ומושוות לאזור המושקה ב"מצרים" ושהייתה  בו עיר צוער המושקית בדומה לסדום. (שוב בית שאן?). ניתוח זה תואם את הניתוח מספר דבר' לד' ג' שכן נראה שההשוואה היא בין דרום ביקעת-הירדן , שם נמצאת הכיכר , והעיר המרכזית היא סדום (יריחו?) לבין צפון ביקעת-הירדן שם נמצאת מצרים והעיר המרכזית היא צוער (בית שאן?).

תיאור חורבן סדום (ברא' יט') סותר את הניתוח של שני הפסוקים שלעיל, שכן נראה שצוער חייבת להיות קרובה לסדום (למעשה לנקודה בה הניחו המלאכים את משפחת לוט מחוץ לעיר ולא לסדום עצמה) ובמישור ולא בהרים. סתירה כזו בניתוח מחייבת אחד משני הפתרונות:-

1) שגיאה. כלומר שמי מבעלי הפסוקים כתב את גרסתו עפ"י מסורת שבע"פ מאוחרת ושגויה.

2) הייתה יותר מצוער אחת. האחת בצפון ביקעת-הירדן, והשניה בדרום ביקעת-הירדן, אולי אף ממזרח לירדן.

במפת-מידבא מתוארת צוער בפינה הדרומית מזרחית של ים-המלח, ושוב לפנינו סתירה המחייבת הסבר. ושוב ישנם אחד מההסברים הבאים:-

1) צוער של מפת מידבא איננה אף אחת משתי הערים צוער שנידונו. לכך מסייע אזכור צוער בנבואת ישעיהו (יד' ה') על מואב שכן אזכור כזה מחייב צוער הנמצאת מדרום מזרח לים-המלח.

2)בעיה טכנית של יוצרי המפה. כך למשל ההרים גריזים ועיבל במפה זו נמצאים בצפון ים-המלח, ויוצר המפה נאלץ לתאר את צוער שלא במקומה הנכון.

הביטוי "עמק השידים בארות בארות חמר" (ברא' יד' י') הבא לאחר "עמק השידים הוא ים המלח" (ברא' יד' ג') בו נערך קרב המלכים, יוצר קושי שכן ממנו משתמע שמדובר באגן הדרומי של ים-המלח, מה עוד שהמטאורולוגים מסייעים להצעה ותורמים שהאגן הדרומי של ים- המלח היה יבש בתקופה האמורה. כל זאת בניגוד לביטוי "כיכר הירדן" (ברא' יג' י') ו"הכיכר ביקעת יריחו" (דבר' לד' ג') המלמדים שערי הכיכר היו מצפון לים-המלח.

נראה שהביטוי נשתבש שכן חמר (אספלט) וחמר (החומר המשמש לקרמיקה) נכתבים ללא ניקוד באופן זהה, כך שיתכן שבתקופה שהתנ"ך לא היה מנוקד נוצרה מסורת שגויה לגבי המילה "חמר", מה עוד שהביטוי "בארות חמר" (אספלט) אינו נראה הגיוני שכן האספלט היה נפרש באופן טבעי ולא כרו אותו, ואילו החמר (חומר הקרמיקה) נוצר בשכבה בעומק 1-3 מ' וכן היו כורים אותו ע"י חפירה, וידוע אפילו שביקעת-הירדן הצטיינה בשל כך בתעשיית הקדרות.

הסבר שונה לצורך בחפירת בורות לכרית חומר הקדרות הוא שחומר זה נוצר ע"י שקיעה בעת המפגש של מים מתוקים (מי הירדן) עם מי ים מלוחים. הצורך בכריה נוצר בשל הסיבה שהשכבות העליונות הכילו חומר אורגני שהוא הרסני לתעשיית הקרמיקה, והיה צורך לחפור לעומק בו אין חומר אורגני כלל.

גם הביטוי "עמק השידים הוא ים המלח" אפשר שאין מדובר בים המלח כמשמעו כיום, אלא בביצה שהייתה בשפך הירדן לים-המלח, ומצב כזה מאפשר  שאותו מקום יהיה הן עמק חקלאי והן מחובר לים המלח בו זמנית. ביצה זו נסתמה על ידי סחף מאז ועד ימינו ומכאן ההסבר  מדוע אין היא נמצאת כיום. יתכן שביצה זו היא ה"לשון" המתוארת בצפון ים-המלח כנקודת ציון לגבולות  השבטים יהודה ובנימין שכן מן הכתוב נראה שמדובר בלשון ים ולא לשון יבשה. לשון זו מכונה אף "לשון ים המלח", וזה מתאים מאוד לביטוי "עמק השידים הוא ים המלח" שכן עמק השידים חייב להיות מושקה במים מתוקים.

בישעיהו יא' טו' נאמר "והחרים יהווה את לשון ים-מצרים, והניף את ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים....". תאור זה  הולם בדיוק את התיאור  שתואר מקודם. במקרה זה הנהר - הירדן מתפצל לשבעה נחלים ויוצר דלתה בשפכו, ואילו לשון ים-מצרים היא הלשון שתוארה בצפון ים-המלח, ויש פה שאלה באם "ים מצרים" הוא ים-המלח או דווקא הירדן.

לפי ספר יהושע חצו בני ישראל בנקודה זו את הירדן לפני כיבוש יריחו בגמר מסע המדבר שלאחר יציאת מצרים , ונראה שזהו ההגיון שבפסוק שבישע' יא' טז' שכן שם מדובר על מסילה שתהיה לשארית ישראל בעלותם מאשור, כאשר הייתה לישראל בעת עלותם ממצרים. וראה בהמשך דיון על הניצחון על עמי האזור תוך השוואתו למסע במדבר והניצחון על העמים בציר המסע. אמרנו שחציית הים ומעבר העם בחרבה היא כפילתה של בקיעת הים בעת יציאת-מצרים. בנקודה זו רואים את הדבר ברור, שכן הנפת היד של אדוני והפיכת ה"נהר" (הירדן) לראוי למעבר רגלי לשבט "ישראל" היא כפילתה של הנפת היד של משה ובקיעת ים-סוף (שוב הירדן). כפי שיצוין  בהמשך יציאת-מצרים של יוסף/ישראל/אפרים מפלשת היא מסורת אחת של יציאת-מצרים ואילו יציאת-מצרים של לוי היא מארץ רעמסס , ו"יציאת מצרים" וה"מסע במדבר" הם מעשה מרכבה של שתי מורשות אלו שהתחרו על המורשת של יציאת-מצרים, ולימים הורכבו לגרסה אחת-משולבת.

גם הביטוי "שארית עמו אשר יישאר מאשור" מעניין שכן המלה "אשור" היא מילה המציינת את מוצאם של שבטי חרן (וקיר), וממנה ניתן ללמוד שקבוצת חרן לא באה ארצה בשלמותה.

למעשה ישנו הבדל בין הרמת ידו של אדוני והפיכת הירדן לשבעה נחלים, לבין הנפת ידו של משה ובקיעת הים, שכן בקיעת הים ע"י משה קשורה ברעידת אדמה שכפי שכבר נדון קשורה גם באירוע חציית הירדן אשר בספר יהושע. עם כן התופעה האלוהית בה מדבר ישעיהו היא רק הפיכת הירדן לראוי למעבר רגלי ע"י יצירת מעבורות בנהר באזור התפצלותו לשבעה נחלים. מכאן שמורשת חציית הירדן לפי גרסת ישעיהו שונה מזו של ספר יהושע, וזה מחזק מאוד את הרעיון שרעידת האדמה מימיו של עמוס שימשה כמודל לאירועי יציאת-מצרים.    

ניתן כעת לחזור לביטוי "כיכר הירדן" ולבחנו שוב, שכן פשוטו של האמור בביטוי הוא שהירדן מתרחב והופך ל"כיכר הירדן", והלא זהו בדיוק תיאור הירדן ההופך לשבעה נחלים. כן מתאים הביטוי היטב לביטוי "עמק השידים" שכן אזור מושקה היה מן הסתם גם אזור חקלאי.  גם הביטוי "כולה משקה" הנאמר על כיכר-הירדן מתאים, שכן באם מקבלים את הנאמר כפשוטו, הרי שכיכר הירדן חייבת להיות צמודה לירדן, ולא כלל הכיכר. ונראה שהביטויים "הכיכר" ו"ערי הכיכר" הם ביטויים שנגזרו ונבעו מכיכר-הירדן שהייתה רק הדלתה שבשפך הירדן.

גם התיאור שלוט לקח לעצמו את כיכר-הירדן מתאים, שכן בהמשך נערך קרב-המלכים ב"עמק השידים", ומכאן התרגום הלשוני שכיכר-הירדן ועמק-השידים חד הם. במקרה כזה הביטוי "הכיכר ביקעת יריחו" מתאר כיכר שונה שהיא מן הסתם אזור חקלאי, שהיה באזור העיר יריחו כלומר בשפך נחל-פארעה (פרת).

היותה של הדלתה בשפך הירדן "כולה משקה" ו"עמק השידים" בתקופה שלפני ההתנחלות, ואילו אזכורה בתקופת המלוכה רק כראויה למעבר רגלי, מלמד, שעם כבוש הארץ ע"י בני-ישראל חרב עמק-השידים, ומכאן שיש לקושרו לתקופת השלטון המצרי בארץ. וגם זה מחזק את ההשוואה של כיכר-הירדן  ("כולה משקה") לצוער שבמצרים (ברא' יג') שכן שניהם קשורים בשלטון המצרי.

ולבסוף נחזור לביטוי שכבר הוזכר  "...מול סוף...". הבאנו ציטוט זה כדוגמה ש"סוף" הוא קיצור של ים-סוף, אולם בהחלט ניתן לתת למלה "סוף" פירוש שונה, שכן  ב"ים סוף" הכוונה לנהר הירדן, ואז ישנה אפשרות שהמלה "סוף" פירושה שטח רחב ידים מלא סוף, וגם פירוש כזה מרמז ש"עמק השידים" כבר חרב עקב עזיבת המצרים את הארץ.

כיכר הירדן אשר ב-מל"א  ז' מו' וב-דה"ב ד' יז' נמצאת ליד סוכות, ונראה שמדובר בכיכר-ירדן שונה אשר נמצאת בשפך היבוק לירדן. שטח מישורי-ביצתי רחב ידים יכל לשמש כמקום המאגר למי הירדן והיבוק בעת התהוות החסימה, מאידך יכל שטח זה להיות מפותח לצורכי השקיה וחקלאות. נתון זה מזכיר כמובן את פי-החירות ואבל-מצרים אשר נדונו בנפרד. בנוסף, התפצלות זרימת הירדן, גרמה לכך שאזור זה היה מתאים לחצית הירדן והיבוק גם יחד. ואכן, במעבורות אלו  בוצעו חציות רבות הנזכרות בתנך: חצית היבוק  ע"י יעקב, חצית הירדן ע"י יעקב, חצית הירדן ע"י יהודה ושמעון, וכן גם חצית הירדן ע"י גדעון ברודפו אחרי המדיינים. יתכן גם שהמיגדול היה מבצר שהשגיח ופיקח על אזור זה  בשל חשיבותו הרבה כנקודת מעבורות לירדן וליבוק. וראה דיונים במקומות המתאימים בפרקים "ים-סוף" ו"הים".

בספר ברא' פרק יג' צופים אברהם ולוט על כיכר-הירדן, ולאחר מכן מופיעה המלה  "מקדם". המלה "מקדם" איננה מתקשרת למשפט, אולם היא קשורה בבירור לנושא המדובר, כך שיתכן אפילו שערי-הכיכר אינן ליד הדלתה שבשפך הירדן לים-המלח אלא לערים שהיו באזור שפך היבוק לירדן.