מוצא השבטים-סיכום

ננסה לסיום להציע פתרון לשאלה שפתחנו בה את הדיון: מהו הקשר שבין סיווג השבטים לפי אמהות שונות  ומוצאם? אולם ראשית ננסה לסכם גם את משמעות המושג "הארץ המובטחת" ("לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (ברא' טו' יח'). כבר בתחילה הדגשתי את החפיפה של מושג זה עם עובדת שלטונם של המצרים בכנען. בהמשך הצעתי גם שלמרחבי הריגול שבפרשת- המרגלים, וכן שלקצוות של כבושי יהושע ישנה המשמעות של אזורי המחיה הקדומים של השבטים (בשני המקרים מדובר בבקעת הלבנון). ולסיכום נראה ששני ההסברים נכונים. הן ההסבר ש"הארץ המובטחת" היא מרחבי הפרישה של השבטים לפני התכנסותם לכנען, והן ההסבר שאזור זה היה בשליטת המצרים, קשורים זה בזה, ויתכן אפילו שהסיבה השניה לא רק שאפשרה את התכנסות השבטים בכנען, אלא במידה מסוימת אף גרמה לה (וראה דוגמה ודיון להלן). מהסבר זה נובע שההבטחה הנכונה לשבטים איננה לבוא לארץ חדשה לכבשה ולרשתה, אלא לכבוש ולרשת את הארץ שחיו בה כנוודים (וראה ההדגשה לאברהם "את כל ארץ מגוריך") ואשר חלמו בכל תקופת הנוודות לכבשה מידי תושבי הקבע, ומכאן שההבטחה הנכונה נמצאת בפסוק "כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם" (דב' יא' כד'), ונראה שהכוונה כאן היא לנחל הבשור ולא לכנרת.

בין בני-כנען מוזכרים בספר בראשית פרק י' כמה שמות המייצגים את פיניקיה הצפונית, ואזור זה אינו נכלל אח"כ בתחום הארץ-המובטחת. ברוח חיבור זה נראה שנתון זה מלמד ששבטים עבריים צפוניים (גד) נדדו באזור זה מחד, ומאידך שאזור זה היה בשליטת המצרים. עם הזמן ירדו המצרים דרומה ועמם גם השבטים העבריים, ואז פיניקיה הצפונית כבר הייתה מחוץ לתחום שאיפותיהם הריאליות של השבטים. הישוב חמת שונה מקבוצת יישובים זו, שכן הוא נמצא בסוריה התיכונה, אולם נראה שההסבר שנתנו נכון גם לגביו.

השבט החריג מכל השבטים מבחינת עומק תרבותו המצרית הוא שבט אפרים, ואפשר לכן להניח שמקורו של השבט הוא מצרים גופא (פתרוס וכוש) ולא רק ארץ-גושן כפי שהצעתי בתחילה. בתקופה מסוימת עבר כנראה להתגורר בארץ-גושן (דרום הארץ), ואת כל מאות השנים שלפני ההתנחלות חווה באזור זה. לפי ספר דברי-הימים נראה ששבט אפרים בילה את צעדיו הראשונים בארץ דווקא באזור ההר המרכזי (וכן גם יער-אפרים שבגלעד). הפתרון לקושי זה מעלה הצעה ששבט אפרים אינו הומוגני, ושבחלקו הוא "מצרי" (שבט יוסף) ובחלקו כנעני ו/או מחרן (שבט אפרים שהתאחד אח"כ עם שבט יוסף), ושהישות אפרים התגבשה סופית רק לאחר ההתנחלות. לגבי מוצאו של הפלג האפרתי מהגלעד, ראה דיון בהמשך בדיון על דמותה של רות המואביה.

אופיו של שבט מנשה קשה מאד לזיהוי, ונראה לכן ששבט מנשה התגבש בעת ולאחר ההתנחלות ממרכיבים שונים מאוד זה מזה. משפחות מכיר ויאיר מקורן ככל הנראה צפוני, מכיר היה כנראה במקורו שבט ארמי מהבשן והוא קרוב לפי הסבר זה לגשור ומעכה, ואילו יאיר הגיע כנראה מאזורי הפרת. משפחת גלעד מקורה הוא ככל הנראה דרומי רחוק וזאת בדומה לשבט בנימין. הרובד הכנעני של השבט בולט בתיאורם של חפר ותרצה כמלכי-כנען הכבושים, ואילו על הרובד המצרי לא ניתן להצביע. יתכן אפוא, שסיווגו כאחי אפרים היה מזווית הראיה שכבר הוצעה בקשר ליחסי הגומלין שלו עם השלטון המצרי בכנען, או שאולי משפחת מנשה המקורית, זו שנתנה את שמה לשבט, אכן ספגה מורשת מצרית ממושכת, ושמקום מושבה הקדום היה ביחד עם הרובד המצרי של שבט אפרים. לפי הצעה כזו אכן היה יוסף אביהם של שתי המשפחות אפרים ומנשה ושמשפחות אלו התאחדו עם גורמים נוספים ונתגבשו לשבטים בעת ולאחר הכיבוש וההתנחלות. ראוי גם לשים לב לעובדה שלשני שבטים אלה היה גם אב שונה ולא רק אמם שונה מה שמחזק את הדעה על מקורם המאוד שונה של שבטים אלה.

דן  ונפתלי הם לפי התורה בני-בלהה שפחת רחל. נראה שסיווג זה נובע מהעובדה ששניהם חיו בארץ-כנען בתקופה שלפני ההתנחלות ושסיווגם כבני השפחה נבע מכך שלא טיפחו יחסי גומלין עם השלטון המצרי. שבט דן חי כנראה בנחלתו הידועה מספר שופטים, ואילו שבט נפתלי חי כנראה באזור נחלת מנשה וההר המרכזי. בתקופה זו התנחלו חלק ממשפחות השבט באזור זה, ויתרת השבט נדד אח"כ לאזור נחלתו שלאחר ההתנחלות. ראוי לשים לב שגם שבט דן שינה אז את נחלתו וששניהם בחרו להתגורר יחד גם לאחר ההתנחלות.

לגבי שבט נפתלי כדאי לציין שאחת ממשפחות השבט נקראת אחירע, ומכאן רמז ברור להשפעה ואולי מוצא מצרי של משפחה זו, שכן "רע" הוא אלוהות השמש המצרית (וראה דוגמה בדיון על משפחת אחימות משבט לוי). לגבי שבט דן, ישנה האפשרות שזהו גוי מגויי-הים, ונראה שזיקתו לשבט נפתלי נוצרה בעת שהייתם הסמוכה בתקופה 

שלפני ההתנחלות. ישנה כמובן האפשרות ששבט דן איננו הומוגני. חלקו האחד הוא מרכיב ממוצא כנעני, ומרכיב זה הוא שכבש את העיר דן בצפון ובנה בה את הבמות. המרכיב השני הוא גוי מגויי-הים ועל גורלו המאוחר שלאחר ספר שופטים אין לנו כל ידיעות. ראוי לציין שלבד מהשם דן הייתה ללאה ויעקב גם בת-דינה, כך שיתכן שקיומם של דן ודינה פותר את בעיית חוסר אחדותו של שבט דן, כשאחד מהם הוא ממרכיב כנעני והשני מגויי-הים.

שבטי בית-לאה מקורם בחרן והם שהביאו את המורשת המסופוטמית ארצה והם שהחדירו אותה אח"כ במינון גבוה לתנ"ך. אין זה מן הנמנע שלא הגיעו ארצה יחד, אלא שנדדו בין כנען לחרן במשך מאות בשנים לרבות שמירה על קשרי חיתון כמפורט בתורה. גם חלק ממשפחות קבוצה זו התנחל באזור ההר המרכזי ועבר-הירדן המזרחי, מה שמוכיח על קיום קשר שכולל חיתון והתנחלות מעורבת עם השבטים שהקדימו לבוא והתנחלו באזור נחלת מנשה, ההר המרכזי ועבר-הירדן.

השבטים גד ואשר בני-זילפה שפחת לאה הם כנראה "כנעניים צפוניים" מאזורי צפון פיניקיה ואולי גם לבנון הדרומית. שבטים אלה הם שהביאו את מורשת אזורים אלה, והטמיעו אותה במורשת הישראלית. זיקתם לשבטי חרן ואף זה לזה, היא כנראה מלאכותית מאוד, ורק צפוניותם היא המקור לסיווגם כקרובים לשבטי חרן.

השבטים יששכר וזבולון נראים כקרובים במוצאם, במורשתם ואף בקשריהם, לפני ולאחר ההתנחלות, לשבט אשר, וסיווגם לבני-לאה אינו ניתן להסבר לפי הנתונים שבידנו.

שבט בנימין הוא שבט ממוצא דרומי רחוק. הוא שהביא עמו את מורשת האמונה באלוהות דרומית, בנוסף למנהגי מורשת דרומיים נוספים. לפי דיוננו לעיל משפחת גלעד נשארה ממזרח לירדן ונספחה לשבט מנשה, ואילו חלק מהשבט (בית בת-שוע) המשיך וכבש את שפלת יהודה המערבית ונספח אח"כ לשבט יהודה.

ובסכום, בדומה למוצא העמים נראה שגם מוצא השבטים והמשפחות תוך סיווג לאמהות, הוא התייחסות גיאוגרפית לגבי מוצא השבטים לפני הגעתם לכנען. אם הייתה גם זיקה קדומה ביניהם נראה ממעט הדוגמאות שהבאנו שאומנם כך היה. כך היה בעת התארגנות השבטים שמעון ולוי בעת כיבוש שכם, ושל השבטים יהודה ושמעון בעת כיבוש נחלתם, גם מעברם של זוגות השבטים דן ונפתלי, וכן זבולון ואשר להתנחלות שכנה מצביע על אותה מגמה. הקשר של אבות האומה להרכבה בתקופה שלאחר הפילוג עולה מתיאורו של עמוס (ז' ט') בו הוא מתאר את מלכות הצפון וכן גם את בית-ישחק (פסוק טז') באותה משמעות. האם היה גם לפילוג הממלכה ולא רק למוצא השבטים קשר להתגבשות מורשת האבות ומוצא השבטים?

דמות מעניינת היא דמותה של רות המואביה, שכן ברוח עבודה זו, מצביע נתון זה על מרכיב מואבי בהרכבו של עם-ישראל, ויותר מכך, הטענה היא שבית-דוד הוא ממוצא מואבי. גם הולדתו של יוסף בחרן הוא חריג שאינו תואם את רוח עבודה זו, ולכן היותו של הפלג האפרתי של שבט יהודה צפוני, לפחות תוך נתק ממושך ביותר מהפלג הדרומי מזמין גם ארץ-מולדת צפונית, וזה תואם לכן את היותה של רות מואביה ומחזק כיוון זה של חשיבה. ראה לעיל הדיון על כך שבני-שת, כלומר בני-לוט הם מאזורי מחיה שממערב לפרת. היותו של בית-המלוכה, כלומר הפלג האפרתי מהגלעד ממוצא מואבי, הופך אותו לשונה מהפלג האפרתי הדרומי, והוא דומה לכן לשבט מנשה מבחינת מוצאו, מה שמסביר היטב את היותם של השבטים אפרים (רק הפלג הצפוני) ומנשה אחים, כלומר ממוצא משותף. באם היה גם פלג אפרתי זה ממוצא ארמי הרי שזה מסביר היטב את קירבתו של פלג אפרתי זה לשבט יהודה שגם הוא היה ממוצא ארמי. היותם של אזורי מערב-הפרת, ארץ מכורתו של פלג זה של שבט אפרים יכול להסביר גם את הקשר להר-גבנונים, שכן כפי שנידון לעיל באזורים אלו נמצא מקומו של הר-גבנונים. גם היותו של הר זה מקודש הן על מאמיני "אלוהים" והן על מאמיני "יהווה" מוסבר הסבר הגיוני שכן אפשרי שבתקופת שהייתם של השבטים יהודה ולוי באזורים אלו נוצרה הזיקה והקשר שבין שבט יהודה לפלג אפרתי זה.

גם היות העיר לוז בארץ החיתים ועיר נוספת ובאותו שם בנחלת שבט אפרים קושרת את שבט אפרים לאזורי הצפון, וגם זהו חיזוק לטענה של קשר גיאוגרפי בין שבט אפרים לאזורי הצפון.

מלבד קשר של מוצא צפוני למשפחת האפרתי ישנה גם אפשרות נוספת שכדאי להעלותה והיא שפלג זה הוא ממוצא דרומי ומשותף לשבט אפרים, אולם שפלג זה הצפין ושהה שהות ממושכת מאוד באזורי הצפון ושאז נוצרה הזיקה שבין משפחת האפרתי לשבטי הצפון הנוספים ובראשם שבט יהודה.

בנוסח הבטחה אשר בספר יהו' א' ג' שם נאמר "...כל ארץ החיתים...". ברוח עבודה זו הרי שנוסח זה מצביע על גורם שבטי שארץ זו היא ארצו הקדומה ולכן גם ארץ הבטחתו. דיון זה  על מוצאו של מרכיב צפוני של שבט אפרים יכול לתרום לדיון זה. ישנה אפשרות שנתון זה מצביע על מרכיבו מגויי הים של שבט דן שכן ישנו חומר המצביע שהדננים באו מארץ-החיתים כלאמר מטורקיה. ואולי זה פשוט הרבה יותר כך למשל ישנה האפשרות שהכוונה היא לחיתים ממש כמו אורי החיתי שהתמזגו בעם והיו לחלק ממנו.

בימנו אנו נחשב יהודי כמי שנולד לאם יהודיה. העולה מעבודה זו הוא שנשים/אמהות  מייצגות מוצא לפי סווג גיאוגרפי לכל מרכיביו של עם-ישראל, ומכאן שנוהג זה הוא עתיק יומין, ושורשיו הם בימים הקדומים ביותר של התהוותו של עם-ישראל. 

ולסיכום פרק זה, נסתכן ונציע גם שלעיר בית-שאן ולשלטון המצרי בה, היה תפקיד מפתח ביצירת הזיקות הבן-שבטיות, ובעיקר בין קבוצות שבטים שלא הייתה ביניהם זיקה קדומה, ומכאן שזהו המקום מבחינת כרונולוגית ומבחינה גיאוגרפית, שבו החלה להתגבש הישות הישראלית. ומפלאי תעלולי הגורל הוא שאזור העמקים איננו רק ערשה של הציונות המתחדשת, אלא גם ערש הלאומיות היהודית בראשיתה.