בכל הדיון עד כה, סיפקנו מספר הסברים למוצא שבטי בני הגבירות. שבטי בית-רחל הם רועי צאן ו/או הדרומיים ו/או בעלי התרבות המצרית. מאידך שבטי בית-לאה הם רועי בקר ו/או הצפוניים ו/או בעלי התרבות המסופוטמית. היותם בני ה"גבירות" נובעת, ככל הנראה, מהייחוס התרבותי (שיחסו לעצמם) של התרבות המצרית מחד ושל התרבות המסופוטמית מאידך. היותם של חלק מהשבטים "בני הגבירות" נובעת אולי לא ממורשתם הקדומה של השבטים אלא דווקא ממעמדם הבכיר של השבטים בנימין, יהודה ואפרים בין השבטים בתקופת המלוכה. עדיפותה של רחל ובניה על לאה, נובעת ככל הנראה ממוצאו של מספר סיפורי ספר בראשית (וראה דיון על בת-שוע ותמר לעיל).
מיהם בני השפחות, ומהו מקור זיקתן של ה"שפחות" ל"גבירות"? נציע להלן הסבר שגם שבטי בני השפחות מסווגים לפי מוצאם הגיאוגרפי, כאשר בני זילפה (גד ואשר) הם צפוניים, ושמכאן זיקתם ללאה, ואילו בני בלהה (דן ונפתלי) הם הדרומיים ושמכאן זיקתם לרחל. היותם בני ה"שפחות" יוסבר בהיותם נושאי תרבות נחותה לעומת בני ה"גבירות", כלומר שהם "כנעניים צפוניים" מחד ו"כנעניים דרומיים" מאידך.
לפי יהושע יא' טז'-יז', לקח יהושע את כל הארץ "מן ההר החלק העולה שעיר ועד לבעל-גד בבקעת הלבנון תחת הר חרמון". ביהושע יב' ז', באה רשימת מלכי הארץ אשר הוכו ע"י בני-ישראל בעבר-הירדן ימה "מבעל גד בבקעת הלבנון ועד להר החלק העולה שעירה". וראה דיון על לבוא-חמת שנמצאה אף היא בבקעת-הלבנון.
בעל-גד היא ככל הנראה מרכז פולחני לאל גד, אלוהי המזל לפי המורשת הכנענית, ויש כל הסבות להניח שהיה מקודש גם על שבט גד שלנו וזהו גם מקור שם השבט. ההסבר הפשוט ביותר לשם השבט ולאמונה באל גד הוא ששבט גד נדד במקורו תקופה ממושכת דיה בלבנון והיה ספוג במורשת עממי האזור.
עובדה נוספת הקושרת את גד ללבנון, כאזור המחיה הקדום של השבט, היא שאחת ממשפחות השבט נקראה "משפחת הצפוני" (במד' כו' טו') ושמה נגזר ככל הנראה מהר-צפון (על חשיבותו ראה הסבר להלן). את משפחת צפון יש ליחס ככל הנראה לישוב צפון שבנחלת גד (יהו' יג' כז'). כידוע נתנו שבטי נוודים שעברו לחיי קבע את שם משפחתם לשם הישוב שהקימו (ולא להפך), וראה למשל דוגמה מודרנית שבה הישוב כפר-שיבלי (ליד הר-תבור) מורכב כולו מבני משפחת שיבלי בלבד והם יודעים גם לספר שמוצא המשפחה מחרן, ושהגיעו ארצה בשנת 1100 לספירה בערך. כבר נדונה הקמתה של העיר נבו ע"י בני שבט ראובן. והנה גם כאן למרות שאין הדבר כתוב במפורש ניתן להניח שהישוב צפון ניבנה ע"י משפחת צפון משבט גד. העובדה שהישוב חרב ע"י בני-ישראל מעלה השערה שגם שבט גד הקדים בואו לאזור תקופה ממושכת דיה כדי לעבור להתנחלות. אם הישוב "צפונ" שבמכתבי אל-עמארנה הוא הישוב צפון הנדון כאן, הרי שיש לנו הוכחה טובה על קדמות התנחלותו של שבט גד באזור. בנוסף אפשר להניח ששבט גד היה זר דיו לגל התנחלות שני, זרות הגורמת להרס וטבח (זאת בהתאמה למשפחות: חפר, תירצה ושימרון). גם העובדה שבעל-גד נכבשה ע"י בני-ישראל תומכת בהצעה על זרותו של שבט גד לגל המתנחלים השני.
משפחה נוספת הכלולה בשבט גד היא משפחת ארוד (במד' כו' יז'), לפי (ברא' י' יח') וגם (דה”א א' טז'). ארוד הוא בן כנען אלוף עם הארודי ומבני הצידונים. בדומה למשפחת צפון נראה שגם כאן נגזר שם המשפחה משם עיר הנמל החשובה ארוד, הנמנה על בני כנען (ברא' י' יז', כתיב זהה אולם ניקוד וקריא שונים), הנקראת כיום רואד ונמצאת בין טריפולי ללדקיה, כלומר באותו מרחב צפוני כמו: הר-צפון, בעל-גד ולבוא-חמת.
שמוצאו של גד צפוני ניתן ללמוד גם מ-דה"א ה' יא' "ובני גד לנגדם ישבו בארץ הבשן…". על מיקום צפוני של שבט גד לא דובר בתקופת ההתנחלות מעולם, ונראה לכן שמדובר בארצו הקדומה של שבט גד, מהתקופה לפני שירד דרומה אל מדרום לירמוק ואף מדרום ליבוק.
מרכז תרבותי חשוב של הכנעניים הצפוניים הייתה העיר אוגרית. עיר זאת חרבה בשנת 1200 לפה”ס בערך, ואין להניח שהשפיעה השפעה תרבותית על שבטי העברים לאחר חורבנה. מכיוון שאוגרית חרבה לפני ההתנחלות, הרי שאת כל ההשפעה והדמיון שבין תרבות אוגרית לתנך יש לייחס לאנשים אשר הביאו מאזורים אלו הן את השפה העברית, הדומה מאוד לאוגריתית, והן את ההשפעה התרבותית, אשר בחלקה מצותתת בעבודה זו. לא אדון כאן בהרחבה על ההשפעה של תרבות אוגרית על שירת ומורשת התנ"ך ואביא כאן רק שתי דוגמאות בנושא זה. במכתבי אוגרית נמצא חרס הנושא את הכתובת "הנה אויבך הבעל, הנה אויבך תמחץ, הנה תצמית שונאיך", המזכיר כמובן את תה' צב' י' בשנויים הדרושים. גם ההוראה שלא ללכת בדרכי האמורי מתבארת היטב לפי הדוגמה הבאה ממכתבי אוגרית שם נמצאה הכתובת "טבח גדי בחלב, טלה בחמאה", המזכיר כמובן את ההוראה התנכית ההפוכה "לא תבשל גדי בחלב אמו" (דב' יד' כא'). למרות הדין המקראי שצוטט ניתן למצוא בתורה ביטויים ונוהגים שתאמו דווקא את הדין האוגריתי. מנהגים אלו מוסברים כמובן ע"י שהיה בעם ישראל רובד כנעני במוצאו, ורק בשעה שנערכו ספרי התורה התכחשו לרובד זה וטענו שמורשת זו היא השפעה זרה ולא מקורית הנובעת מהרכבו של עם ישראל. הנה:-
"חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים ואלים" (דבר' לב' יד').
בספר ברא' יח' ז'-ח' מתואר האירוח של אברהם למלאכים תוך שהוא מכין עבורם בן-בקר עם חלב וחמאה.
כבר נדונה קדושתם של ההרים גריזים ועיבל בקרב שבטי הדרום, ושל הר-סיני (גבנונים?) בקרב שבטי הצפון, והנה בתהילים פט' יג', יש רמז שגם ההרים תבור, חרמון, ימין וצפון (כ-70 ק"מ מצפון לאוגרית) גם הם היו מקודשים, לפחות על חלק מהשבטים העבריים. גם הפסוק משירת- משה "עמים הר יקראו, שם יזבחו זבחי צדק" (דב' לג' יט') מתכוון לתבור שהיה מקודש לשבטי הסביבה: יששכר, זבולון ונפתלי (וראה דיון בהמשך על היותם של כל השבטים האלה כנעניים במורשתם ובמוצאם), וכן ניתן להביא ציטוטים רבים נוספים בנושא זה. קדושתו של הר-צפון שינתה במהלך הזמן את משמעותה עד כדי כך שמשורר תהילים (מח' ג') מכנה את הר-ציון "ירכתי-צפון", כלומר כמקום הראוי להיות מקום משכנו של האלוהים, אולם ידוע שבמקור היה הר-צפון מקום משכנו של האל בעל, ושפולחן האל בעל נקרא אף בעל-צפון. כן מופיע הביטוי "ירכתי-צפון" בין הכתבים שנמצאו באוגרית ומשמעותו שם היא בדיוק מקום מגוריו של האל בעל בהר-צפון.
לגבי שבט אשר ישנן תעודות מצריות (מכתבי אל-עמארנה) משנת 1400 לפה”ס המצינות ללא ציון שם, שבטי עפירו הבוזזים את עמק-יזרעאל ואת עמקי עכו וצור. ואילו משנת 1300 לפה”ס ישנן כבר תעודות המזכירות את השם "אשר" (א-ס-סר-רא), והמעניין בתעודות אלו הוא שציון השם אשר מופיע כשם מקום ולא כשם עם (האם זהו רמז שמשפחת אשר התנחלה ונתנה את שמה לישוב כלשהו?). אשר מוזכרת כעיר בנחלת מנשה (יהו' יז' ז'), והיא מזוהה כ-18 ק"מ מצפון-מזרח לשכם. האם יתכן שזהו הישוב "אשר" המוזכר במכתבי אל עמארנה? אין לפנינו אפוא, תאור מוצאו של שבט אשר, ורק זיקתו לגד מעלה את הסברה שגם מוצאו שלו הוא מלבנון או מהגליל הישראלי. רמז הקושר אולי את שבט אשר לאזורי צפון הלבנון הוא הזכרת העיר אפקה כעיר שבני ישראל לא הורישו (יהו' יג' ד') , שכן עיר זו מזוהה בכפר הלבנוני אפקא שבימינו, הנמצא כ-40 ק"מ צפונית מזרחית לבירות. בספר שופטים א' לא' לא הוריש אשר את אפיק. ובאם אפיק (שופ' א') היא אפקה (יהו' יג') כי אז זהו הרמז הדרוש, שכן במקרה כזה ישנה אפשרות ששבט אשר שהה באזורים אלו, ושאזורים אלו הם ארץ הבטחתו. לימים נדד דרומה ואזורים אלו נשארו כארץ הנשארת עבורו.
בדומה לתופעה הכללית של התנחלות משפחות בתחום ההר המרכזי, כך הדבר גם עם שבט אשר, למשל שועל (דה”א ז' לו') שנתן את שמו לארץ-שועל (שמ"א יג' יז'),. בארא, שהוא כנראה צורה שונה של בארות,. ברזית,. שלשה, הקשור בארץ שלשה,. בריעה, המופיע גם בשושלת היוחסין של שבט בנימין, מה שמרמז כמובן על פיצול משפחות שארע כנראה בעת שהותה של משפחה זו בנחלת בנימין, אם כי אין ביכולתנו להחליט על מקורה של המשפחה. מדוגמאות אלו עולה שחלק ממשפחות השבט (לעתיד) נדדו באזור ההר המרכזי ואף התנחלו בו, ואין הכרח שהשבט כולו שהה בתקופה הקדומה, זמן ממושך דיו, באזור ההר המרכזי (אם כי גם הסבר כזה הוא אפשרי, אלא שאז היה התנ"ך משייך את שבט אשר עם בני-בלהה ולא בני-זילפה). לפי גבולות החלוקה (יהו' יט' כח') הגיעה נחלת אשר עד לצידון, מה שנוגד את האמור בברכת-יעקב על מקום מושבו של שבט זבולון (ועל כך בהמשך).
לגבי שבט זבולון מעניינת הזכרתו בברכת-יעקב (ברא' מט' יג') "זבולון לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות וירכתו על צידון". מתיאור נחלתו של שבט זבולון וכן מהידוע על שנויי גבולות נחלתו בתקופה שלאחר ההתנחלות לא ידועה כל תקופה בה שהה השבט באזור צידון. יתכן שיש פה זכר לתקופת נוודותו של השבט בתקופה שקדמה להתנחלות, מה עוד ששבט יוסף נזכר אף הוא בנחלתו הקדומה שור-ארץ-גושן.
מקובל על החוקרים פרוש שמו של זבולון מלשון "בית", אולם האם אין הביטוי "זבל" אחד מכינויי האל בעל באוגרית?, ושמכאן נוצרה המשמעות "הנשיא"?. כך נמצא בכתבי אוגרית שבעזרת הצמדים (מטה כפול) ניצח בעל את זבול-הים (דהיינו נשיא הים) ואת שופט הנהר, ומכאן שהקשר בין עיסוקו הימי של זבולון ושמו ברור עוד יותר. נראה שמשמעות שמו של השבט היא דווקא ממקור זה ובכך הוא מצטרף לשבטים גד ואשר הן במשמעות שמו והן במוצאו הגיאוגרפי והתרבותי, וכדאי לשים לב לעובדה שהשבטים אשר וזבולון בחרו להתגורר זה ליד זה (כזוג האלים בעל ואשרה), מה שמרמז על קירבה של ממש ולא רק על אזורי מוצא. נראה ששבט זבולון אחר להתנחל לעומת שבטים אחרים, שכן בתיאור נחלת שבטי בית-יוסף "ובאשר יפגעון מצפון וביששכר ממזרח" (יהו' יז' י'), אין שבט זבולון מוזכר כלל, נראה לכן שההצעה ששבט זבולון שהה בתקופה זו באזור נחלתו המוזכר בברכת-יעקב פותר את הבעיה הנובעת מפסוק זה, ואין צורך להניח ששבט זבולון עדיין לא היה קיים, ושהיה חלק משבט יששכר, כפי שהוצע ע"י מספר חוקרים. יתכן גם שסיבת נדידתו של שבט זבולון דרומה הייתה בשל הלחץ שהפעיל עליו שבט אשר, אשר גזל ממנו את נחלתו הקדומה.
בעיה נוספת לגבי שבט זבולון היא אי הזכרתו בפרקים הראשונים של ספר דברי-הימים. לכן אפשר להניח, ששבט זבולון לא רק אחר להתנחל, אלא גם אחר להיספח לאיגוד השבטים העבריים, ושמועד היספחותו היה מאוחר אף לשלב מסוים בעריכת ספר דברי-הימים, ושבשל סיבה זו לא נכלל בפרקים אלה.
חסרים נתונים שמצביעים על ארצו הקדומה של שבט יששכר, חומר שיכול אולי לרמז על פתרון השאלה בא משמות יישובים המופיעים בסיפורי התורה כשמות בתי אב. המשפחות ישוב ושימרון מזוהות ע"י רוב החוקרים כישובים בהר המרכזי, אולם נראה שהחוקרים מתאימים עצמם לתופעה הכללית שמשפחות משבטים רבים חיו כנראה בהר המרכזי ואף עברו להתנחל בו. אנסה כאן להעלות אפשרות אחרת. יישוב בעל שם ערבי שמשמעותו בעברית "ישוב" נמצא בקרבת העיר עכו, כלומר באזור נחלתו של שבט אשר. הישוב שימרון (מרון) אפשר שהוא תל-סמוניה אשר בנחלת זבולון (יהו' יט' טו'), וכן כדאי לציין שמלך שימרון השתתף בקרב נגד יהושע (יהו' יא' א'), והרי ההגיון מחייב שמדובר בשימרון שמיקומה צפוני שכן שימרון אשר בהר-אפרים כבר הייתה בידי בני-ישראל בעת קיומו של קרב זה. כמו כן אפשר להעלות השערה שכבר הועלתה במקומות נוספים על פיצול משפחות ישוב ושימרון והיספחות חצאי המשפחות לשבטים השונים. ההצעה לגבי שבט יששכר היא שגם הוא נדד במקורו באזורי הגליל הישראלי ודרום לבנון, ושלימים נדד והתנחל בנחלתו הידועה מספר יהושע. באם נכון הדבר ששימרון משבט יששכר הוא אותו שימרון בו לחם יהושע, הרי שהוא מצטרף לדוגמאות שכבר נדונו (חפר, תרצה וצפון), מה שמחזק את הטענה על אופיו הכנעני של שבט זה.
ראוי להזכיר גם את סדר לידת בני-לאה, ובו, נולדו הבנים זבולון ויששכר לאחר עצירת הלידה של לאה. יתכן אפוא שרק ארבעת השבטים הראשונים (ראובן, שמעון, לוי ויהודה) הם המסופוטמיים האמיתיים ואילו צירופם של יששכר וזבולון הוא מאוחר (וכנראה מלאכותי) ונוצר מסיבות שאינן ידועות לנו מהסיפור התנכי. הסברים אפשריים להכללת יששכר וזבולון בין בני לאה הם:-
א. סכום בניהן של רחל ולאה הוא שמונה לעומת ארבע בני השפחות ומצב זה זהה לבניהן של אשת ושפחת נחור. נראה הדבר שהיה כאן נוהג לתאר את עדיפותן של הנשים הגבירות על השפחות. וכמובן לאה לה היו ששה בנים ובת שזה מציין שבתקופה מסוימת של עריכת ה-תנ"ך הייתה לאה העדיפה בין נשות יעקב .
ב. הגרעין הסיפורי הוא של ארבעת בני לאה הראשונים. לימים נדדו שבטים אלו מאזורי חרן לאזור סוריה והלבנון ויתכן שאז נוצרה הישות הכוללת של בני-לאה, ואף של לאה וזילפה שפחתה.
היותם של שני בני-בלהה: דן ונפתלי שבטים בעלי אופי כנעני מחזקת אף היא את ההצעה לגבי אופים הכנעני של השבטים אשר, יששכר וזבולון, שכן נראה ששני שבטים אלה התגוררו בתחילה באזור ההר המרכזי, ובלחץ הנסיבות (ואולי אף בלחצם של שבטי ההר המרכזי) נדדו צפונה, התנחלו זה ליד זה, ובשכנותם של השבטים בעלי האופי הכנעני האחרים. וכך הפך הגליל הישראלי ל"גליל גויים", כלומר לריכוז של חמישה שבטים בעלי אופי כנעני.
מעניין מאוד לבחון את הפסוקים מישעיהו יא' יא'-יג', הנה: "והיה ביום ההוא יוסיף אדוני שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר יישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים: ונשא נס לגויים...". שני דברים מיוחדים בפסוקים אלו: המלה "שנית" מרמזת שכבר היה מאורע קודם בו קובצו נידחי-ישראל. מקובל לפרש שהכוונה היא שהפעם הראשונה היא יציאת-מצרים. אולם העולה מעבודה זו שאירועי מצרים אירעו פה בארץ, ושיציאת-מצרים היא יציאת שבטים בודדים ולא של כל העם, חלקם מצפון ביקעת-הירדן וחלקם מפלשת.
בימיו של ישעיהו עדין לא היה קיבוץ-גלויות שלאחר חורבן. עם כך, ישעיהו מדבר בהיכרך על קיבוץ מרכיביו של עם-ישראל בעת התהוותו.
ניתוח הרשימה בהמשך איננו זהה לעבודה זו על מוצאם של שבטי-ישראל, כך שאפשרי שישעיהו מדבר על פזורת הגולה בימיו. ובכל אופן לבד מאשור שלשם הוגלו גולי ממלכת-הצפון (גם אשור שייכת לדיון על מוצאו של מי משבטי חרן, וראה הדיון על הביטוי "ארם מקיר" אשר בעמוס), הרי שברשימה ישנם השמות שנער ועילם המזכירים שנים מארבעת המלכים (ברא' יד') אשר כפי שהוצע הם ארבעה משבטי הצפון של ישראל. חמת נמצאת בצפון סוריה, וגם משם באו חלק משבטי-ישראל על פי עבודה זו. גם הארצות הדרומיות מצרים, פתרוס וכוש (שתי האחרונות במצרים העילית), אפשר שיש פה מידע נוסף על מי משבטי-ישראל, כאשר המועמד הטבעי למוצא מצרי הוא כמובן יוסף. גם איי-הים המוזכרים יכולים בהחלט להצביע על מרכיב פלישתי או אחר מקבוצת גויי-הים שהשתלב בעם-ישראל.
באם היה מרכיב מגויי-הים אשר נשתלב עם הזמן בין שבטי-ישראל, הרי שהמועמד הטבעי הוא שבט דן. שמו של השבט נגזר כנראה מגוי בשם דומה הנזכר במספר מקורות: הדנ(י)ן המוזכר בתיאור מסעו לגבל של כהן מצרי (ונאמון) מהמאה ה-יא' לפה"ס. הדנ(ו)נ(ה) ממכתבי אל-עמארנה, וכן גם הדננים של כתובת הלניסטית (אזתופ) מהמאה ה-ח' לפה"ס. במניין בני יעקב נמצאת גם דינה שגם היא מועמדת מתאימה להיות אימו של גוי זה מגויי הים, אלא שכפי שרואים בהמשך הציטוטים המתאימים קושרים את שבט דן לאותו גוי.
כדאי לציין שדן מוזכר בברכת-יעקב (ברא' מט' מז'): "דן ידין עמו, כאחד משבטי ישראל...". כלומר אפשר לקבל את הפסוק כפשוטו שדן עדיין אינו אחד משבטי-ישראל.
בתיאור הולדתו של דן קראה לו אמו "דן" כי "דנני אלוהים וגם שמע בקולי..." (ברא' ל' ו'), והרי הביטוי "דנני" דומה מאוד לשמו של השבט במקורות החוץ תנכיים.
נראה שמחזור סיפורי שמשון הוא של גיבור משבט הקרוב לפלשתים אולם עדין שונה מהם (סיפורי שמשון מזכירים מאוד את סיפורי המיתולוגיה היווניים) , ושמכאן כל סיפורי הקרבה-שנאה שביניהם.
נראה שמחזור סיפורי שמשון הם ממקור גוי שונה, זאת בדומה למחזור סיפורי יוסף המצביעים על מוצאו המצרי של יוסף, סיפורי משה במדיין המצביעים על מרכיב מדייני שנשתלב בין שבטי-ישראל, וסיפורי אברהם, רבקה ויעקב בחרן המצביעים על קבוצת שבטים שעבר-הנהר הוא ארץ מכורתם. יתכן גם שדמותו של אברהם היא של דמות אב, ואולי גם של שבט שכור מחצבתו היא אור-כשדים. לימים נדד שבט זה לאזור חרן, ושם נתהוותה הישות של בני-לאה.
כדאי לדון גם בציטוט "דן גור אריה יזנק מן הבשן" דבר' לג' כב'. רבים מייחסים פסוק זה לתקופה שלאחר כיבוש ליש והפיכתה לישוב דן, ואז הם גוררים את הבשן גם לסביבות העיר דן. אולם בהחלט כדאי לחשוב גם בכיוון ההפוך, כלומר שהבשן נמצא במקומו, ושיש לנו פה זכר לתקופה בה שהה שבט דן בבשן עצמו, וזה מתקשר לכל הציטוטים הקשורים בבשן כמו רדיפתו של אברהם אחרי ארבעת המלכים עד משמאל (מצפון) לדמשק, וכן גם תצפית משה מהר-נבו (דבר' לד') בו הוא צופה "ואת הגלעד ועד דן", כמו גם הציטוט על שבט גד, הקרבות נגד עוג מלך הבשן ועוד.
בנאום בלעם (במד' כד' יז') נאמר "דרך כוכב מיעקב....ומחץ פאתי מואב וקדקד כל בני שת". נראה שהשם בני-שת מכוון לשם האתנוגרפי "שותו" הידוע ממקורות מצריים ומסופוטמיים.
שת בנם השלישי של אדם וחווה היה אבי אנוש (ברא' ד' כה'-כו') והוא נחשב לאבי בני-שת, בדומה לקין הנחשב לאבי הקינים.
רוב המידע על השותו בא מתעודות מארי מהמאה ה-יח' לפה”ס. השותו נדדו ממערב לפרת, והם גויסו לצבאות מארי בדומה לחבירו. לפי עבודה זו הגיעו חלק מהשבטים הישראליים גם הם מהאזורים שממערב לפרת, ובכך ישנו הסבר לבואם יחדיו ארצה של אברהם ולוט הנחשב לאבי מואב ואשר חלק מעם המואבים הם אותם בני-שת.