שני סיפורים שונים

עיון בסיפורי ספר בראשית מעלה שישנם בו שני סיפורים שונים על מוצא השבטים והתהוותו של עם-ישראל:-

הסיפור הראשון מספר על התכנית האלוהית, המתחילה ביציאת אברהם מאור-כשדים, ממשיך בהתהוותה של משפחה מצומצמת בת 70 נפש הכוללת את אבות השבטים והמשפחות. ירידת משפחה זו למצרים. התרבות המשפחה והתהוותו של עם-ישראל והשבטים. ולאחר מכן יציאת-מצרים, כיבוש הארץ וההתנחלות, בארץ המובטחת עוד לאבי האומה.

הסיפור השני מתחיל עוד באבי האנושות, נח. נמשך בהתפצלות והתהוות העמים, תוך התייחסות רק לאב הקדמון של כל עם ועם, ולגבי ישראל נמשך הפירוט למוצא השבטים והמשפחות.

על מנת להסביר את הסיפור השני נסביר להלן רק את סיפור מוצאם של הפלשתים. על-פי בראשית פרק י' מוצא הפלשתים מהמצרים. מקובל על החוקרים ששיוכם של הפלשתים הוא לקבוצת "גויי הים" אשר ברובם באו מהצפון בדרך היבשה. הפלשתים לעומת זאת באו בדרך הים, נחתו בלוב, כלומר ממערב למצרים, ולאחר שנהדפו ממצרים הגיעו בדרך היבשה לאזור התנחלותם הידוע בשפלת החוף הדרומית. מכאן שנקודת ההשקפה של המספר היא של תושב ארץ-כנען אשר יודע שהפלשתים הגיעו ממצרים, ובכך הוא מסתפק לגבי מוצאם. בהמשך התנ"ך מופיע ידע נוסף על מוצאם האמיתי של הפלשתים.

דיון אחרון זה על ההיסטוריה של הופעת הפלשתים באזור העיר עזה נראה שהוא מחייב ידע שלא עמד לרשותו של המספר. נראה לכן שהעובדה שהפלשתים הם "בני" מצרים דומה להסבר על "מצריותו" של שבט מנשה, כלומר שהישות הפלשתית צמחה בחסות המרכז השלטוני המצרי בעזה.

בחינת השבטים לגבי מוצאם מסווגת אותם לפי קטגוריות שונות למשל:-

גבירות לעומת שפחות, וכל גבירה שונה מרעותה, וגם לשפחות יש זיקה כל אחת לגבירתה. האם יש משמעות לסיווג זה?

סיווג לפי ארצות מוצא. לפי סיווג זה מוצאם של 9 שבטים הוא מחרן שהם השבטים הצפוניים. שני שבטים ממוצא מצרי: אפרים ומנשה, ואילו בנימין מוצאו מישראל.

לפי הדוגמה שהובאה על הפלשתים, גם כאן יש צורך במיקומו של המספר. ההסבר הטוב ביותר הוא, שהסיפור צמח בישראל, והוא מספר על שבטים שבאו מחרן ועל שבטים שבאו ממצרים.

הסיווג לפי הגבירות מוצע על-ידי החוקרים, כקבוצה של רועי צאן: שבטי בית-רחל, לעומת שבטים רועי בקר, או בקר וצאן במעורב (לאה פרושה באכדית פרה). הסבר זה באם הוא נכון מחייב הסבר נוסף, מצב כזה מחייב ניתוק של מאות בשנים, ומחייב גם מחיה בתנאי שטח שונים הגורמים למחיה על חית-מרעה שונה. באם ננסה למצוא קשר בין שני הסיוגים, יתכן למצוא הסבר הגיוני, למשל, ששבטי בית-רחל הם הדרומיים, ממצרים, ואילו שבטי בית-לאה היו צפוניים: מחרן. ניתוק ממושך דיו, יאפשר את הסיווג הניתן ע"י התורה ממש כפי ששיבת-ציון בימינו היא מארצות-פזורה שונות, לרבות מורשת, מראה חיצוני, שפה, מנהגים ועוד ועוד, השונים מאוד פזורה אחת מרעותה. וראה הנאמר על אברהם "ואברהם כבד מאד במקנה  בכסף ובזהב ...." (ברא' יג' ב'), ואילו על לוט נאמר "וגם ללוט ההולך את אברהם היה צאן  ובקר ואוהלים" (ברא' יג' ה'). ועל מורכבות דמותו של אברהם ראה דיון בהמשך שכן כאן מדובר על מרכיבו הדרומי של אברהם. על מרכיבו הצפוני של אברהם נאמר בברא' יב' טז' "...ויהי לו צאן ובקר...", וראה הדיון על הירידה למצרים בפרק  "ארץ רעמסס". גם כאשר מארח אברהם את המלאכים (ברא' יח') הוא מכין עבורם בן-בקר. ומכאן שגם אברהם  זה הוא אברהם הצפוני, כפילם של יעקב ורבקה.

השבטים שמוצאם מהשפחות הם כנראה שבטים שאינם די טהורי-גזע, או במלים אחרות, בעלי רמת התבוללות אנושית ותרבותית גבוהה. לפחות כפי שהדבר נראה למספר בתקופת מפגש השבטים בארץ, בעת כבוש הארץ וההתנחלות. בהמשך יוצע הסבר שונה,  שגם על פיו באו שבטי השפחות מאזורי מחיה שונים. נציין כאן רק עובדה מעניינת אחת, שהשבטים גד ואשר, שניהם בני זילפה, ושניהם בעלי שמות של אלים כנעניים.

הרעיון שהסיווג של השבטים הוא לפי מוצאם הגיאוגרפי מחוזק עפ"י דוגמאות נוספות הידועות מחקר המקרא. כך למשל, סיווג בני-נחור לפי שתי נשותיו מקובל שהוא מציין את פרישת שבטי בני-נחור באזורים גיאוגרפיים שונים, בתקופה מסוימת. בהמשך נביא דוגמאות נוספות על סיווג משפחות לפי מוצאן הגיאוגרפי, המצוין בתנ"ך ע"י אם מתאימה.

באם ננתק את הסיפור הראשון מהשני, יתכן בהחלט שסיפור ירידתו של יוסף (לבדו) למצרים, והולדת אפרים ומנשה שם, שייך במקורו לקבוצת הסיפורים השניה, ורק לאחר מכן כאשר חובר המיתוס היפה והמושלם (ספר שמות), כלומר סיפור מספר אחד, ירדו גם שאר שבטי-ישראל למצרים, אלא שהפעם כפרטים ולא כשבטים.

גם סיפורי יהודה עם בת-שוע ותמר שייך לקבוצת הסיפורים השניה, שכן ניתוח מפת ההתנחלות של משפחות בת-שוע מעלה שהן נפרשו בשפלת-יהודה המערבית, ואילו משפחות בית-תמר נפרשו והתנחלו בגב-ההר ובמורדות המזרחיים שלו. גם שני סיפורי הכיבוש של נחלת יהודה חופפים את מוצא הנשים-האמהות של שבט יהודה, שכן לפי ספר יהושע נכבשה תחילה שפלת יהודה המערבית, ורק לאחר מכן, חברון ודרום הנחלה. ואילו לפי סיפור הכיבוש שבספר שופטים, הכיבוש הוא בדיוק הפוך וראשיתו בגב ההר. כלומר שתי הגרסאות של כיבוש נחלת-יהודה אינן שתי גרסאות שונות של אותו הכיבוש, אלא סיפורים משלימים דווקא, של שני כיבושים של שתי תת-הנחלות של שבט יהודה המורכב משני תת-שבטים על-פי סיווג לאמהות שונות. ישנה גם חשיבות רבה לנקודת היציאה לכיבושים אלה אולם על כך נדון בהמשך. יודגש כאן שזהו סווגו של ספר בראשית, כי עבודה יסודית על הרכבו של שבט יהודה מעלה שהרכבו מורכב הרבה יותר.

סיפור כיבושה של שכם ע"י שמעון ולוי (ברא' לד'), או ע"י שבט יעקב (ברא' מח' כב') שייך כנראה אף הוא לקבוצת הסיפורים השניה, אלא ששיוכו קשה מאוד.

בהמשך רשימות אלו ננסה להביא דוגמאות ולהוכיח, עד כמה שהדבר ניתן, שהסיפור השני הוא הנכון. כלומר, בתקופה מסוימת הגיעו השבטים לארץ-כנען מכוונים, בדרכים, ובזמנים שונים, ורק שבטי בית-רחל (אפרים, בנימין ומנשה) באו מהדרום.