הארכיאולוגיה של 40 השנים האחרונות מגלה לנו עובדות רבות על ראשית ההתנחלות של המתיישבים הישראליים. ההתנחלות החלה בסביבות 1200 לפה”ס והיא מרוכזת בעיקר בהר המרכזי, כלומר באזור נחלותיהם של השבטים אפרים ומנשה, ממזרח לירדן, בגליל ובנגב. לפי אופים של האתרים של ראשוני המתנחלים עולה באופן ברור מוצאם הנוודי של מתיישבים חדשים אלו.
החסרון של הארכיאולוגיה הישראלית מאותה תקופה שהיא אינה מדברת, כלומר חסר חומר כתוב, המספר את סיפור מוצאם של מתיישבים חדשים אלה, וכן את סיפור המאורעות הקשור בהתנחלות.
המקור העיקרי העוסק במוצאו של עם ישראל הוא התנ"ך, והוא לצד מקורות ארכיאולוגיים צריך לספק לנו את המידע על תקופה זו. הבעיה בסיפור התנכי שהוא בלתי אפשרי, כלומר משקולים ולו הפשוטים ביותר עולה שלא יתכן שעם ישראל "נוצר" במצרים, יצא כעם אחד, שהה 40 שנה במדבר, כבש את הארץ והתנחל בה. כך למשל (וראה בהמשך נימוקים נוספים) אילו חי כל העם יחד בארץ-גושן היה נוצר עם אחיד והומוגני. העובדה שבראשית ההתנחלות היה העם בנוי משבטים השונים מאוד זה מזה מוכיחה שהשבטים באו ארצה מאזורי מחיה שונים ומרוחקים זה מזה.
ברשימות שלהלן ניסיתי להציע גישה חדשה לסדר המאורעות בתקופה זו. מעבודתי הגעתי לשתי מסקנות מרכזיות:-
1. במאות השנים קודם לתקופת ההתנחלות שלטה מצרים בכנען. ארץ זו נראתה כ"מצרים" בעיני השבטים הנוודים שהגיעו בתקופה זו לכנען (הישראלים). והמאורעות שהתרחשו ב"מצרים", התרחשו למעשה בכנען. עם חלוף השנים, בעת שנכתבו ספרי התורה עפ"י מקורות בע"פ ובכתב, הושלכו המאורעות מארץ כנען-מצרים לארץ מצרים, וכך נוצר השיבוש הגיאוגרפי של המאורעות.
2. השבטים המרכיבים את עם-ישראל הגיעו ארצה מאזורים גיאוגרפיים שונים, מאזורי תרבות ואמונה שונים, ואולי אפילו ממקורות אתניים שונים. והם התגבשו לשבטים ולעם רק בזמן ולאחר ההתנחלות.
מיזוג יסודות מרוחקים זה מזה יצר מחד את המתחים הבין-שבטיים ואף את הפילוג בעם, אך מאידך יצר גם את "הלחץ האבולוציוני" ליצירת מורשת היסטורית משותפת לכולם לרבות האמונה המשותפת באל אחד, שהפכה במרוצת השנים לאמונה המונותיאיסטית.