הפרשנות הקלסית של ה-תנ"ך היא שגל מהגרים אחד של יוצאי מצרים בא ממצרים חצה את המדבר (חצי האי סיני) כבש את הארץ והתנחל בה, אולם קריאה מעמיקה מעלה שלא כך היה, אלא שהמהגרים ארצה באו מארצות שונות וגם בהפרשי זמן. להלן מספר דוגמאות בנושא:
במפגשם של יצחק ורבקה פה בארץ רואים שיצחק הקדים את רבקה. יצחק הוא דמות אב משבט אפרים שמוצאו ממצרים, ואילו רבקה היא דמות המייצגת את שבטי חרן.
גם שבט בנימין הקדים את שבטי חרן ולכך יש מספר דוגמאות:
עשו שהו בן דמותו של בנימין נולד לפני יעקב.
כשמגיע יעקב מחרן הוא חונה ליד פניאל (ברא' לב ל). פניאל הוא משושלת בנימין ומכאן שמשפחת פניאל הקדימה את בואה ארצה לפני שבטי חרן ואף הקימה ישוב קבע.
יעקב המגיע ארצה מחרן פוגש את עשו הנמצא כבר בארץ, ושוב קבלנו את אותה התוצאה.
בני בת-שוע אשת יהודה נולדו לפני בני תמר. בת-שוע היא בת דמותה של רחל ובניה הן משפחות בנימיניות (ועל כך נדון בהרחבה בהמשך), ואילו תמר היא בת דמותה של לאה ובניה הן משפחות מסופוטמיות ושוב קיבלנו את אותה התוצאה הפעם ברמה השבטית של שבט יהודה.
כפי שנראה בהמשך שבט מנשה הוא שבט ארמי שמוצאו מהבשן. סוד היותו אחיו של אפרים וגם סוד היותו מצרי מוסבר בכך שנחלתו המאוחרת זהה בערך לקדומה בתקופה המצרית בארץ והיותה של בית-שאן מרכז שלטון מצרי בארץ (זאת בדומה להיותם של הפלישתים בני מצרים).
לזווית ראיה כזו דרוש גל מהגרים מאוחר יותר הפוגש את מנשה בצפון בקעת-הירדן באזור שלטונם של המצרים.
ובסכום בני רחל: אפרים, בנימין ומנשה הם דרומיים מחד, רועי צאן (פרוש השם רחל הוא כבימינו כבשה), וכן גם ותיקים בארץ לעומת שבטי חרן.
וותיקים משבטי רחל הם בני בלהה דן ונפתלי ובני לאה המאוחרים יששכר וזבולון שהם שבטים מקומיים מקדמת דנה (עד כמה שהנתונים הקיימים בידנו מספקים מידע בנושא) גם בני זלפה גד ואשר הם שבטים כנעניים אולם גם הם מהגרים מאזורי צפון הלבנון.