פרשת עיקוף אדום

פרשת עיקוף אדום מתחילה כאשר בני-ישראל נמצאים בקדש-ברנע. לפי הכתוב בבמדבר כ' יד'-כא', מבקשים בני ישראל ממלך אדום את רשות המעבר, ולא רק זאת, אלא מציעים תשלום עבור השימוש במעבר ובמקורות המים בדרך. מלך אדום מסרב להם. מכאן נפסק (לכאורה) סיפור זה ואנו עוסקים בפרשיות נוספות כגון: הר-ההר אשר מצוין שהוא נמצא על גבול ארץ אדום, ומות אהרון שם. וכן פרשת הקרב עם מלך ערד. פרשת עיקוף אדום נמשכת (לכאורה) בפרק כא' ד', שבו נאמר "ויסעו מהר-ההר דרך ים-סוף לסבוב את ארץ אדום", ולאחר הפסקה קצרה העוסקת בפרשת הנחשים נמשך מסעם כמתואר בפסוקים יא'-יג', דרך התחנות אובות, עיי-העברים, נחל-זרד, ומשם לנחל-ארנון, מעברו, והם כבר בארץ-האמורי שמצפון לארנון.

מקובל על כולם ש"עיקוף אדום" בוצע מדרום לאדום וממזרחה, ושלערבות-מואב פרצו דרך ממזרח.

ונשאלת השאלה מדוע מסכימים כולם שכך בוצע העיקוף? הרי בכל התורה אין, ולו מלה אחת, המספרת על מסלול כזה. ישנם המגדילים לעשות, ויודעים להסביר על סמך הנאמר בפרק כא' ד' וההמשך שבפסוקים יא'-יג', וכן מהשוואת תחנות המדבר אשר בספר במדבר פרק לג', תוך השוואתו למאורעות מזרח הירדן, ששבטי בית-רחל (כך!), הם שהלכו בדרך הקצרה אל מזרח הירדן, ואילו יתר השבטים סבבו את אדום מדרום וממזרח והם אלה שהביאו את מורשת 40 שנות המדבר. ישנם כאלה שאף הציעו על סמך במדבר כ' טז' ששם נאמר שקדש-ברנע נמצאת על קצה גבול אדום, שקדש המקראית מקומה בפטרה שבירדן, שכן שם נמצאת אדום ושרק כך לדעתם ניתן להסביר את הפרשה.

אנסה כעת להסביר את פרשת עיקוף אדום בדרך אחרת. מיקומה של קדש-ברנע במעין המזוהה כיום בשם זה אינה ניתנת לערעור, שכן רק כך ניתן להסביר פרשיות שונות כגון פרשת-המרגלים וגם פרשה זו.

לפי במדבר כ' טז' נמצאת קדש על קצה גבול אדום, מכאן שהר-הנגב היה בידי האדומים ושהדרך שרצו לעבור בה הייתה "דרך הבשמים" הידועה. דרך זו באה מהמדבר הערבי, נמשכה בערבה, נכנסה לנחל-צין, תוך שימוש בכל המעיינות שבו, ולאחר מכן עברה את קו פרשת-המים מצפון למדרשת שדה-בוקר, והמשיכה מערבה עד לרפיח. שם התפצלה לכיוונים שונים, צפונה לאורך הים, מערבה למצרים, ואף עלתה על אניות כדי להביא את המטענים אל מעבר לים. בתקופות מאוחרות יותר צמחו על דרך זו הערים עבדת ושבטה, אשר התפרנסו בין השאר ממתן שירותים וגביית דמי-מעבר משיירות אשר בחרו ללכת בציר זה. גם מלכת-שבא, כשביקרה את שלמה, באה אליו לא רק כדי ליהנות  מזיו חכמתו, אלא גם כדי לתאם את מעבר השיירות, שכן הנגב נכבש בימיו של דוד מידי האדומים.

אפשרות אחרת לדרך זו, ובה נדון בפרק זה, יצאה מקדש-ברנע, הלכה דרך נחל-צין לערבה, פנתה צפונה, נכנסה לנחל-זרד ובו עלתה עד לרמת עבר-הירדן המזרחי, והמשיכה לעבר סוריה ומסופוטמיה. זוהי "דרך-המלך" הידועה.

היותו של הר הנגב הישראלי "אדום" עולה גם ממספר ציטוטים מספר יהושע הנה:-

בפרק טו' א' בתיאור גבול דרום נחלת יהודה נאמר "...אל גבול אדום מדבר צין נגבה מקצה תימן".

ובהמשך בפרק טו' כ'  בתיאור ערי נחלת-יהודה נאמר שוב "ויהיו הערים מקצה למטה בני יהודה אל גבול אדום בנגבה...".

ביהו' יב' ז' באה רשימת מלכי הארץ אשר הוכו ע"י בני-ישראל בעבר-הירדן ימה "מבעל-גד בבקעת-הלבנון ועד להר החלק  העולה שעירה".

הנושא מוזכר גם בעובדיה א' יט' "וירשו הנגב את הר עשו…", ומן התוכן ברור לחלוטין שהכוונה לכיבוש הנגב על ידי בני-ישראל מבני עשו.

מהיות הנגב הצפוני-מערבי שלנו מרכז המחיה והציטוטים של בני-ישראל, עולה שגם ההר-החלק נמצא באזור זה והפסוק המדבר על כיבושי יהושע "מן ההר החלק העולה שעיר…" דומה לפסוק "מקדש ברנע ועד עזה", ולכן נראה שההר-החלק  הוא רמת-מטרד הנראית כשלחן מישורי לעומדים במישורי שיבטה-צאלים, ואילו הר-שעיר נמצא דרומה לרמת-מטרד מה שמחזק את זיהויו של הר-כרכום כהר-שעיר.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                         

ממצאי הארכיאולוגיה שבהר-כרכום שבנגב הישראלי מלמדים מעל לכל ספק שהר זה היה הר פולחני לדתות שונות במשך אלפים רבים של  שנים . ממצאים אלו הופכים אותו להיות מועמד מתאים להיות הר-שעיר. ראה בהמשך דיון על כך שמשמעויות אמונה מאמונות הר-שעיר חדרו ושולבו באמונות עם-ישראל.

נחזור כעת לעיקוף אדום. בני-ישראל מבקשים לחצות את הר-הנגב (אדום) בדרך הקלאסית והם מסורבים, וכיצד הם מגיבים? התשובה הפשוטה ביותר שהם עוקפים את ההר המרכזי של הנגב מצפון, דרך בקעת באר-שבע ושם הם מתחככים במלך-ערד ונלחמים בו. כלומר הם עוקפים את אדום (הר הנגב בפרשה זו) מצפון ולא מדרום. מיקומם של בני-ישראל בעת שנאמר הפסוק שבפרק כא' ד' אינו ידוע, ונניח שהם נמצאים בערבה, במוצא נחל-צין לערבה. כלומר כל ההנחה שבני-ישראל פנו דרומה בנקודה זו "דרך ים סוף לסבוב את אדום" מבוססת על פרק כא' ד' בלבד, ועל גרסת ספר דברים פרק ב' ראה להלן. ההנחה שים-סוף בפסוק זה הוא מפרץ-אילת, נשענת על הנחה אחרת שבני-ישראל חיו בארץ-גושן בארץ הדלתה, ושים-סוף הוא אולי מפרץ-סואץ, האגמים המרים, ועוד הצעות שונות. אולם אם ארץ-גושן ושור נמצאות בדרום הארץ הרי שבהחלט יתכן שים-סוף הוא מקום אחר לחלוטין. ננסה להציע כאן שפסוק כא' ד' הוא מעין התווית כיוון כללית (בדומה ל"דרך אפרתה" ברא' לה' יט') ואילו פסוקים יא'-יג' הם הפירוט של פסוק ד'. על ההצעה לזיהויו של ים-סוף אדון להלן.

קושי רב יוצר הביטוי "המדבר שעל פני מואב ממזרח השמש" (פס' יא') שבו נמצאת עיי-העברים, שכן ניתן להבין ממנו שמדבר זה נמצא ממזרח למואב, ובנושא זה אדון בהרחבה בהמשך.

רשימת התחנות שבספר במדבר פרק לג' מאשרת ותומכת במסלול שהוצע לעיל. ברשימה מוזכרות התחנות הדרומיות, אילת ועציון-גבר (וראה הדיון על גרסת ספר דברים) לפני מאורעות קדש-ברנע, בהמשך מוזכר שאהרון מת בשנת ה-40 ליציאת-מצרים (במד' לג' לח'), לאחר מכן מוזכרות בדרך מהר-ההר לאובות, תחנות המדבר צלמונה ופונון. שתי תחנות אלו מזוהות ממזרח לנחל-הערבה כאשר פונון נמצאת כ30- ק"מ מדרום לים המלח, וצלמונה כ-30 ק"מ דרומה לפונון. בפרק לג' לא מוזכר "המדבר שעל פני מואב", אלא רק שעיי-העברים נמצאת על גבול מואב. מרשימת תחנות זו, בולט מאד כיוון התנועה צפונה ממוצא נחל-צין ועד הכניסה לנחל-זרד. בפרק כא' לא הוזכרה פונון בשמה, אולם הגישה המקובלת היא שפרשת נחש-הנחושת (כא' ו'-ט') מיוחסת למכרות הנחושת שליד פונון, ומכאן ההתאמה המלאה שבין במדבר כא' ו-לג'. נראה שגם השם עיר-נחש (דה”א ד' יא'-יב') נגזר מהשורש נחושת, ומכאן הזיהוי עם חורבת-נחאס באזור מרבצי הנחושת שתוארו.

הנקודה המכרעת התומכת בהצעה זו נובעת מההיגיון של המסע, שכן הציר נחל-צין נחל-זרד היה ציר מסעות מוכר וידוע בעת ההיא. 

גרסת ספר דברים (ב' א'-יז') שונה מגרסת ספר במדבר במידה ניכרת. לפי גרסה זו הלכו בני-ישראל מקדש-ברנע דרומה לכיוון עציון-גבר. גם לפי גרסה זו ניתן להבין בנקל שהר-שעיר הוא הר-הנגב הישראלי, אולם עיקוף אדום הוא מדרום ולא מצפון כגרסת ספר במדבר. מהתוכן ניתן להבין שבעציון-גבר נגמר עיקוף אדום ושם הם פונים צפונה ומגיעים ל"מדבר מואב" דרך הערבה, כלומר ש"המדבר שעל פני מואב" (במד' כא' יג') נקרא כאן "מדבר מואב" ומקומו גם כאן בצפון הערבה. בשתי נקודות נוספות שונה גרסת ספר דברים מגרסת ספר במדבר, האחת שאין כאן זכר לפרשיות מות אהרון, והקרב עם מלך-ערד, והשניה שהמעבר דרך אדום נעשה ברשות האדומים ובתשלום ושהוא מתחיל בעציון-גבר, ומתייחס כנראה לקטע המעבר בערבה מעציון-גבר צפונה, ולא למעבר בנחל-צין כפי שהוצע קודם לכן בעת הדיון על גרסת ספר במדבר.

ההצעה שצפון הערבה נקראה בשמות "מדבר מואב" (דב') וכן גם "המדבר שעל פני מואב" (במד') מאוששת גם ע"י גרסת ספר מל"ב ג' ט'-כ', שכן שם יוצאים מלכי ישראל ויהודה ותוקפים את מלך מואב דרך "מדבר אדום", ומן הדיון עולה באופן ברור שהכוונה לעיקוף ים-המלח מדרומו, כדי לתקוף את מואב מכיוון נחל-זרד. כלומר נראה שצפון הערבה נקראה בשם "מדבר" ושעל-פי התקופה ההיסטורית והעם ששלט בקטע זה נקראה "מדבר מואב", או "מדבר אדום". הקושי שנוצר מן הביטוי "המדבר שעל פני מואב ממזרח השמש" (במד' כא' יג') ניתן לפתור ע"י כך שמסלול תנועתם של בני-ישראל בקטע מסוים היה מזרחה לכיוון נחל-זרד ואז "המדבר שעל פני מואב" היה ממזרח לבני-ישראל הצועדים מזרחה ולא ממזרח למואב.

לסכום, פרשת עיקוף אדום מתחילה בקדש-ברנע. לאחר שהם מסורבים, כדי לא להילחם במלך אדום הם בוחרים ללכת דרך בקעת באר-שבע ושם הם נלחמים במלך-ערד. הם יורדים לנחל-צין ודרכו יוצאים לערבה, שם הם פונים צפונה ודרך נחל-זרד העשיר במים הם ממשיכים מזרחה ועולים על גב ההר המואבי באזורים גבוהים עשירי מים ומרעה. לאחר מכן הם חוצים את הארנון ומגיעים לארץ-האמורי שמצפון לו.

להעדרם של המואבים בתיאור המעבר ניתן לתת מספר הסברים:

 1) הישות המואבית שהחלה להתהוות רק בסביבות 1300 לפה”ס עדין לא הייתה קיימת, ולכן המסע המדובר התרחש מוקדם יותר. 2) לפי דברים ב' כט' הרשו האדומים והמואבים את המעבר בגבולם. כך שיתכן שגרסת במד' כא' מתעלמת מהמעבר דרך מואב בשל היעדר אירועים חשובים בקטע זה של הדרך,. 3) לפי גרסת חלק מהמפרשים, בני-ישראל לא חצו את מואב אלא עקפו אותה ממזרח. לא ננקוט עמדה בקשר לכל ההצעות האלו, ונציין רק שציר התנועה לפי גרסת עבודה זו הוא זה שצוין לעיל.

מדוע הלכו בני-ישראל בדרך זו? פרשת עיקוף אדום מתחילה לאחר המפלה שבפרשת המרגלים. כלומר לאחר הניסיון להגיע להר המרכזי ישירות צפונה. הם מחליטים להגיע אל עבר-הירדן המזרחי אל השבטים העבריים שחיו שם, והדרך שהלכו בה התבצעה על ידם פעמים רבות בעבר והייתה עניין של שגרה, למעט סירובו של מלך-אדום. נראה שהסיבה הרגילה לנדודים במסלול זה הייתה, שהירדן היה מחסום גיאוגרפי קשה, בעיקר לעדרים ולמטען, ודרך זו הייתה הקלה ביותר לביצוע. זהו גם ההסבר מדוע לא מימשו את ניצחונם על מלך-ערד, ולא עלו צפונה על קו ספר-המדבר של ההר המרכזי, שכן מלכתחילה רצו להגיע אל ממזרח לירדן.

האמור בספר דברים א' יט' על מסע לקדש-ברנע דרך הר-האמורי (יהודה ושומרון): "ונסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר ראיתם דרך הר האמורי כאשר צווה יהווה אלוהינו אותנו ונבוא עד קדש ברנע", מרמז אולי על מסע שראשיתו ממזרח לירדן, חצית הירדן במעבורות, ומסע לקדש-ברנע דרך ההר המרכזי (יהודה ושומרון). אם אכן עמד לרשותם של בני-ישראל מסלול כזה, כי אז יתכן שזה היה המסלול שבו רצו ללכת לפני קרב פרשת-המרגלים אך מכיוון דרום לצפון, ורק בשל חסימת ציר זה בחרו בציר הארוך דרך הנחלים צין וזרד. החשיבות הרבה של פסוק זה היא בתלישותו מכל אירוע אחר, ומכאן שהוא מוכיח את הדו-סטריות והרב-פעמיות של השימוש בציר זה, ואולי גם ע"י אוכלוסיות אחרות. בנושא זה נשוב ונדון ובהרחבה בפרק הדן ביציאת-מצרים.

נשאר עוד להציע שבמקרה זה, זה היה מסעו של שבט אפרים לבדו, אם כי יתכן בהחלט שבמסלול זה הלכו שבטים נוספים ובשני הכוונים במאות השנים שקדמו להתנחלות.

גרסתו של יפתח (שופ' יא' טו'-יח') שונה מגרסאות הספרים במדבר ודברים והיא מדברת בפרוש על מסע מדרום צפונה תוך עקיפת אדום ומואב מדרום וחדירה לגלעד ממזרח. דיון בנושא זה ראה בהמשך בפרק הדן במוצאו של שבט בנימין.

לגבי מועד קרבות מזרח הירדן, נראה שלא יכלו להתרחש לפני המאה ה-יג' לפה”ס, שכן לפני תקופה זו כל הישויות המוזכרות בפרשה (עמלקים ,אדום, מואב ועמון) לא היו קיימות עדיין, ומכאן שהקרבות התרחשו בתקופה שבין -1300 1200 לפה”ס , כלומר בתקופה ששבטים עבריים כבר שהו בכנען ומשני עברי הירדן. בנושא זה מגלה לנו הארכיאולוגיה שבין השנים 1300-1900 לפה”ס אזור הנגב-הישראלי, אדום, מואב ועמון היו כמעט שממה והישויות שלהן צמחו בערך במקביל לישות הישראלית.