בגרות קיץ תשפ"א 2021
מקוויל, ד' (2014). מבוא לתקשורת המונים (עמ' 86-55). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
הפרק בוחן את היחסים בין התקשורת לחברה תוך התייחסות לכוחם של אמצעי התקשורת, לקשר שבין התקשורת לאינטראקציה חברתית, לתפקיד התקשורת בהפצת מידע וידע ולבחינה הביקורתית כבעיה או כאשמה באירועים חריגים. הפרק עוסק גם בהגדרת רעיון ההמון, בתהליך תקשורת ההמונים, בהגדרת תקשורת ההמונים כמוסד חברתי ובקשר לקהל ההמונים, בתרבות ההמונים ובתרבות הפופולרית. הפרק מפרט את הפרדיגמה הדומיננטית בתיאוריה ובמחקר ואת מאפייניה וכן את הפרדיגמה החלופית והביקורתית ומאפייניה. לבסוף מובחנים בפרק ארבעה מודלים של תקשורת: מודל העברה, מודל טקסי או הבעתי, מודל הפרסום (תקשורת כמופע למשיכת תשומת לב) ומודל קליטה (קידוד ופענוח של שיח תקשורת).
נגבי, מ' (2011). חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל (עמ' 42-13). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
הפרק עוסק במהות ובערכים של חופש העיתונות. הוא מסביר את חשיבותו של חופש הביטוי ואת גבולותיו. בפרק מובא ניתוח של הפסיקה הראשונית בישראל בסוגיית חופש הביטוי בבג"צ קול העם (בהיעדר חוקה או חוק המבטיחים בישראל את חופש הביטוי או את חופש העיתונות). בפרק מובא ניתוח של מבחן הוודאות הקרובה בהגנה על חופש הביטוי. בנוסף דן הפרק בסוגים השונים של הביטוי והמתבטאים בישראל. חלק בפרק מוקדש לחופש המידע וחשיבותו, כמו גם להשלכותיו ולמגבלותיו. את הפרק חותם העיסוק בהשלכות המהפכה החוקתית על מעמדו של חופש העיתונות.
רייך, צ' וגודלר, י' (2016). הספקן בחדר החדשות: כלים לסיקור עיתונאי במציאות מתעתעת (עמ' 34-20). ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
לכאורה ייצור חדשות עובד כמו מכונה פשוטה: מצד אחד נכנס מידע חלקי, ראשוני וטעון בדיקה, ומהצד האחר יוצא מידע מבורר ומוגמר. בתווך, בין שני אלה, מתקיים תהליך של בחינה ואימות. הפרק מראה עד כמה המציאות שונה גם בכניסה למכונה, גם ביציאה ממנה וגם במתרחש בתוכה. בפרק משורטטים מאפייניו של המידע העיתונאי, אתגרי ההתמודדות עמו והשאלות הנוגעות להטלת ספק במידע, המופיעות מהסוף להתחלה: החל בשאלות על המידע הקונקרטי שמופיע בידיעה המתפרסמת (שיכולות להועיל מאוד גם לצרכני תקשורת ספקנים), עבוֹר בשאלות על תהליך העבודה העיתונאי הנוגע למידע וכלה בשאלות על המידע הראשוני שממנו הכול מתחיל.
ברק, א' (1996). המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה. משפטים, כ"ז, 228-224.[1]
מאז פרשת קול העם הוכר חופש הביטוי כערך יסוד של המשטר במדינת ישראל. כיום ניתן לדבר על מסורת חופש הביטוי בישראל. למסורת זו מספר בעיות. חלקן קשורות למבחן קול העם עצמו. חלקן קשורות ליחסה של המסורת לתקשורת הציבורית (טלוויזיה ורדיו) ולעיתונות הפרטית. עיקר הרשימה בוחן עניין אחרון זה. העיתונות הפרטית נהנית מחופש ביטוי. עם זאת היא עצמה במה אשר אמורה להגשים את חופש הביטוי של בני הציבור. כדי להבטיח הפעלה ראויה של חופש זה מוצעת למחשבה התזה לפיה יש לראות בעיתונות הפרטית ״גוף דו-תכליתי״. מכוח מעמד זה יוטלו על העיתונות הפרטית מספר חובות המוטלות על גוף ציבורי, כגון החובה להימנע מניגוד עניינים, איסור ההפליה, החובה לקיים דיווח אמיתי ואמין וזכות הגישה. הרשימה מנתחת את מעלותיה וחסרונותיה של ההצעה, ומעמידה אותה לבחינת הציבור.
דיין אורבך, א' (1997). המודל הדמוקרטי של חופש, עיוני משפט, כ, 438-377.[2]
חופש הביטוי מוגן חוקתית כדי לאפשר יצירת שיח ציבורי עשיר ופתוח אשר חיוני לקבלת החלטות מושכלת במדינה דמוקרטית. המאמר סוקר עקרונות תיאורטיים של חופש הביטוי בדמוקרטיה ומשרטט את מאפייניו של השיח הציבורי העשיר הכולל מידע, רציונליות, שיקול דעת עצמאי, כוחו של ההיגיון, השתתפות והתמודדות עם קונפליקטים.
ידין, ש' (2015). קצר בתקשורת: בין אינטרס ציבורי לאינטרס פרטי ברגולציה של ערוץ עשר. דין ודברים, ח', 446-391. [3]
המאמר מתמקד בבחינת תפקודה של הרשות השנייה כגוף הרגולטורי המפקח על ערוצי טלוויזיה ורדיו וביניהם ערוץ 10. המאמר סוקר את המערכת הכוללת חוקים, תקנות, כללים ותנאי זיכיון ומנתח את הדינמיקה של הארכות הזיכיון בין הרשות השנייה לבין ערוץ 10.
לימור, י' ומן, ר' (1997). עיתונאות, איסוף מידע, כתיבה ועריכה (עמ' 556-533). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
הפרק עוסק במגבלות הנורמטיביות על עבודתו של העיתונאי הנובעות מהצורך לאזן בין ערכים שונים ומנוגדים. לדוגמה, זכות הציבור לדעת מול זכותו של אדם לפרטיות, להגנה על שמו הטוב וכדומה. בין השאר כולל הפרק התייחסויות לפקודת העיתונות (שבוטלה ב-2017), איסורי פרסום שונים, הצנזורה הצבאית, חוקים כגון איסור לשון הרע, הגבלות על פרסום קטינים, הגנת הפרטיות, וכן עיסוק בפעילות מועצת העיתונות בישראל ותקנון האתיקה.
דרור, י' (2011). עיתונות מקוונת (עמ' 133-104). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
הפרק עוסק בסוגיות עיתונאיות ברשתות החברתית ומביא כדוגמה את פייסבוק ואת טוויטר. הפרק מציג את הרשתות החברתיות כמקור עיתונאי וככלי עבודה ועוסק באתיקה העיתונאית של הרשתות החברתיות. השינוי שעשו החדשות החברתיות, כך שהצרכנים לא רק מקבלים מידע שנבחר על ידי שומרי הסף במדיה המסורתית, אלא גם מתאימים לעצמם תכנים באמצעות כלים טכנולוגיים. הפרק כולל גם התייחסות להרגלי ההפצה.
הרפר, כ' (2001). עיתונות בעידן הדיגיטלי. בתוך שנער, ד' (עורך), אינטרנט: תקשורת, חברה ותרבות: מקראה (עמ' 349-313). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
המאמר עוסק "ברגע הקובע", כלומר האופן שבו סיפור או אירוע מסיים הגדיר מדיום מסוים או מותג מסיים. הפרק דן בשינויים שפרסומים מקוונים גורמים ביניהם: שינוי תפקיד העורך והכתב, דרך הסיפור, נגישות לאמצעי הפצת מידע ועוד. המאמר דן בתפקידם של שומרי הסף ובשינוי תפקידם בעיתונות הדיגיטלית.
אילנה דיין – נאום לאחר הזכייה בפרס מפעל חיים[4]
נאום לאחר קבלת פרס מפעל חיים בטלוויזיה מ-9 במרס 2018. בנאום חולקת אילנה דיין את משנתה על תפקידה של העיתונות – לוודא שאף אחד לא יצליח לכבות את האור.
לדבריה, אין להאמין לעיתונות "על עיוור", אבל יש להאמין בה כדי להדליק את האור ולברר מה קרה מפני ש"העיתונות נועדה לשרת את הנשלטים, לא את השולטים", כמו שאמר בית המשפט העליון בארצות הברית בפסק הדין שבו התיר לפרסם את מסמכי הפנטגון ולחשוף איך השלטון רימה את האומה. לגישתה, העיתונות היא מהצד של הכביש, לא של הגלגל. העיתונות היא האוזן הקשבת למי שנעשק, נמעך, נגנב והוחלש, והמגאפון למי שקולה הושתק במשך שנים. לדבריה, עיתונאים בוחרים צד, אבל לא לפי מפה פוליטית, אלא לפי המפה של העובדות.
[1] https://openscholar.huji.ac.il/sites/default/files/law/files/80mishpatim-27-2-223.pdf
[4] https://www.facebook.com/Uvda.keshet/posts/1867229273349458
שינוי אחרון: 16/02/2019, 11:09