תמצית הזירה

תכנים בידוריים ממלאים חלק נכבד בשדה התקשורת העכשווי, הן במערב והן בישראל. תכנים אלה זוכים לפופולריות גבוהה ולתשומת לב רבה בשיח הבין-אישי והציבורי. ואולם השפעות הבידור הטלוויזיוני על החברה ועל התהליך האזרחי-דמוקרטי שנויות במחלוקת. אמנם אפשר להצביע על צרכים תפקודיים חשובים שהבידור ממלא עבור צרכניו, הן ברובד האישי, והן במישור הקהילתי ובהקשר החברתי, אלא שמנגד, לעתים קרובות תכניות הבידור נתפסות כמוצר ירוד המוביל לזילות המרחב הציבורי, וככלי להעברת מסרים הגמוניים שנועדו לשימור יחסי הכוחות החברתיים. יש הטוענים כי ז'אנר זה של תכניות הבידור הן כמו סם להמונים. זירת תכניות המציאות תבחן היבטים מרכזיים של בידור טלוויזיוני והשפעותיו הציבוריות, מתוך התמקדות בז'אנר (סוגה) הדומיננטי בשנים האחרונות בטלוויזיה הישראלית – תכניות מציאות. תכניות אלה הן כנראה התופעה הטלוויזיונית הבולטת של העשור האחרון במרבית מדינות המערב, ובאחרונה גם חברות שמרניות בעולם – באסיה, במזרח התיכון, באפריקה ועוד – מאמצות את המתכונת של תכניות מציאות.

הזירה תציג דיון בתכנים ובמקרי בוחן טלוויזיוניים בולטים מתכניות המציאות הישראליות של השנים האחרונות, ובתוך כך תדגיש את הרלוונטיות שלהם לחייהם של בני הנוער. כל זאת בשילוב הקניה של מושגים מחקריים מרכזיים הנוגעים לתפקודיו החברתיים, התרבותיים והציבוריים של בידור טלוויזיוני מסוג זה.

נראטיב

תכניות מציאות מהוות זירה חברתית מרתקת לחקר ההתנהגות האנושית ולתפקיד אמצעי התקשורת בחברה. תכניות ריאליטי מקדמות ומעודדות מאפיינים חברתיים כגון חומרנות, הישגיות, תחרותיות ויריבות. מאפיינים אלה משרתים את בעלי הכוח והשררה בחברה. תכניות הריאליטי מייצרות מציאות בדיונית ומקסם שווא שלפיו "הכול אפשרי". לכאורה, לכל צופה יש הזדמנות שווה להשתתף בתכנית, ולכל צופה ניתנת הזדמנות להיות פעיל ובעל זכות בחירה במהלך התכנית, אך בפועל מציאות זו אינה פוגשת את המציאות הממשית.

מושגים מרכזיים

תכניות מציאות: ההגדרה הרווחת ל"תכניות מציאות" היא תכניות המציגות משתתפים שהם בני אדם אמיתיים, בעת שהם חווים אירועים מתוכננים . בשל המגוון הרחב של תת-ז'אנרים, יש קושי מובנה בהגדרה אחת גורפת לתכניות המציאות. עם זאת, אפשר לאפיין תכניות אלה לפי מאפיינים קבועים של מרבית התכניות בסוגה: המשתתפים הם "אנשים פשוטים", המגלמים את עצמם, לעתים לצד ידוענים ו"כוכבים". רובן מבוססות על תחרות שבסופה מוענק לזוכה פרס: סכום כספי נכבד, מכונית, דירה, חוזה דוגמנות או מעמד של "שגריר" בחו"ל, הצעת נישואים או טיפולי אסתטיקה יקרי ערך, הכול בהתאם לתוכן הריאליטי. בתכניות המציאות אין תסריט קבוע מראש, והעלילה תלויה בהתנהגותם ובהתנהלותם של משתתפי הריאליטי. לפחות חלק מהתכנים מצולם מחוץ לאולפן: בסביבת המגורים של המשתתף, במקום עבודתו או באזור הבילויים שלו, האירועים בתכנית מוצגים בהקשר עלילתי, והתכלית העיקרית של תכניות המציאות היא לבדר את הצופים.

תת-סוגות של תכניות מציאות: (1) תכניות מבוססות הפקה ומשתתפים – תכניות המכוּנות גם תכניות אוטרקיות, מכיוון שהן מספקות את צורכיהן באופן עצמאי, ואינן תלויות בגורמים חיצוניים כגון קהל הצופים בבית. תכניות לדוגמה הן "הישרדות", "הרווק", "מאסטר שף" או "הדוגמניות". ההפקה והמשתתפים הנבחרים על ידי ההפקה הם המנוע העיקרי מאחורי ההדחות וההתקדמות בתכנית. הצופים אמנם ממלאים תפקיד מסוים בתכניות אלו, כגון "הצלה" של אחד המתמודדים, אך אין מדובר בתפקיד מרכזי; (2) תכניות מבוססות טקסט (תכניות פוטג') – דוגמת "שוטרים" (Cops), הבנויות על תפקיד פסיבי יותר של ההפקה, ובעיקר עריכה של קטעים מצולמים המגיעים ממצלמות מעקב, ממצלמות נסתרות, ממצלמות ביתיות, או משעות צילום ארוכות של צוותים המתלווים למקצוענים, בעיקר צוותי הצלה, בשגרת היום-יום שלהם; (3) תכניות מבוססות קהל (אינטראקטיביוֹת), דוגמת פורמט איידול (Idol) ותכניות תחרות כישרונות נוספות, שהקהל בהן ממלא תפקיד מרכזי בהדחות ובקידום מועמדים משלב לשלב בתחרות שבמרכז העונה כולה. תכניות אלו משודרות במקרים רבים בשידור ישיר בפני קהל באולפן, המגיב לשידור ולמתרחש על הבמה, ותגובותיו הן חלק חשוב מהתכנית. לקהל באולפן תרומה חשובה עבור המשתתפים, המנחים וההפקה בכללותה, בהמרצת הצופים בבית להשתתפות פעילה בתכנית.

סודות ההצלחה של תכניות הריאליטי: (1) מציאות ובדיון – תכניות טלוויזיה מסוגות שונות זוכות להצלחה בזכות יכולתן לשקף מציאות ולקרב את הצופה אל המציאות; (2) חדשנות – יש בסוגת הריאליטי רכיבים רבים של חידוש והפתעה. אמנם זה כשלעצמו אינו תוכן טלוויזיוני חדש, אך הוא "הסתעף" לכיוונים חדשים, והסוגה לבשה פנים חדשות שמרתקות את ההמונים; (3) מציצנות – קלוורט (Calvert, 2000) משייך את תכניות הריאליטי לתופעה כללית יותר של "מציצנות מתוּוכת". ההצצה לפרטיותם של אחרים מסקרנת רבים מאתנו, אך מלווה באופן טבעי בתחושת אי-נעימות. על פי קלוורט, "מציצנות מתוּוכת" היא צריכת מידע על חייהם האמיתיים לכאורה של אחרים, הכרוכה לעתים בחדירה לפרטיותם, באופן חד-צדדי, בדרך כלל למטרות בידור, באמצעות התקשורת. המציצנות המתווכת חוסכת מאתנו את אי-הנעימות ומאפשרת גישה קלה לפינות הפרטיות והאינטימיות ביותר; (4) ההפקה והייצוא – מנקודת ראותה של מערכת ההפקה, עלותן של תכניות מציאות היא מהנמוכות, והן אינן כרוכות בהשקעה כספית עתירת סיכון, שכן הרווחים מובטחים בזכות רייטינג גבוה. הן קלות להפקה, ומעבר לזה הן נוחות מאוד להפצה ולייצוא לשווקים עולמיים, ואפשר למכור את התכניות עצמן, את הפורמט או את הרעיון לזכיינים אחרים או למדינות אחרות; (5) אשליית ההשתתפות הדמוקרטית – הצופים יכולים לקדם או להדיח מתמודדים ולהשפיע על השבת מועמדים מודחים, וכל זאת בקלות יחסית: הם יכולים להצביע באמצעות מסרון, ביישומון (אפליקציה) או באתר האינטרנט. לכאורה הכוח בידי הקהל לקבוע את המשך העלילה ואף להחליט מיהם המנצחים ומי המפסידים, המעורבות בצפייה ואף ההנאה ממנה גוברות, ובתוך כך מתעצמת תחושת ההזדהות של הצופים.

גישת השימושים והסיפוקים: גישה זו (כ"ץ וגורביץ', 1974) מניחה שבחירת הצופה במה לצפות מונעת מצרכים בכמה היבטים: (1) צרכים אסקפיסטיים – הסחה, בריחה מהשגרה, הפגת מתחים, הדחקת צרות והשכחת בעיות; (2) צרכים חברתיים – הצפייה מספקת אמצעי להתחברות עם אחרים ופלטפורמה ליחסים אישיים ולהתערות חברתית. זאת לצד התפתחות יחסים פארא-חברתיים עם הדמויות בריאליטי; (3) צרכים רגשיים – זהות אישית, פיתוח הכרה עצמית, חיזוק ההערכה העצמית; (4) צרכים קוגניטיביים – הצפייה מספקת את יצר הסקרנות השכלתני של הצופה. הוא עוקב אחר הדמויות וההתרחשויות וסקרן לדעת מה מתפתח ועל מה מדברים "כולם".

קהל פעיל (אקטיבי): מושג הנגזר מהגישה התרבותית של חוקר התקשורת הול. הנמען הוא אקטיבי, מתמודד עם התקשורת ואינו מופעל על ידה. הקהל מגיב לתכנים, מנסה לשנות אותם וכך מעניק פרשנות ועשוי להשפיע על הטקסט התקשורתי הבא. פעילות הקהל יכולה להתבטא במבחר דרכים: כתיבת מכתבים למערכת, תגובה בבלוגים. הקהל האקטיבי הוא "בררן", כלומר בוחר במודע לאילו תכנים הוא מעוניין או אינו מעוניין להיחשף, ועושה שימוש מושכל בשלט שבידו. קהל אקטיבי זה הוא גם קהל מפרש: צורך מסרים תקשורתיים ומנהל משא ומתן עם התכנים, לאו דווקא בדרך שהמוען התכוון אליה מראש.

קהל סביל: גם מושג זה נגזר מהגישה התרבותית של הול, ונועד להגדיר סוג של קהל המצוי בקוטב המנוגד לקהל הפעיל.

טקסט פתוח: מכוון לקבוצה גדולה של צופים, נתון לקשת רחבה של פרשנויות ומאפשר סוגי קריאה רבים, בהתאם למטען התרבותי והאסוציאטיבי של כל נמען. לדוגמה, סוד ההצלחה של מדונה טמון בין השאר בעובדה ששיריה נתונים למנעד רחב של פרשנויות ("Like a prayer", "Papa don't preach" ואחרים).

טקסט סגור: מסר המיועד לקבוצה מסוימת, ואינו נתון לפרשנויות. מאפשר פחות סוגי קריאה ולעתים אינטראקציה מורכבת. ככל שהמסר סגור יותר, כך צפוי שיובן באורח חד-משמעית בקרב הנמענים.

"עולם כיס": סביבה מובנית, מנותקת ממציאות החיים היום-יומיים של המשתתפים ומלאכותית במידת-מה. תכניות ריאליטי המבוססות הפקה ומשתתפים מתקיימות ב"עולם כיס" ומאפשרות לעתים קרובות לחשוף את הזהות הפנימית של המשתתף, תוך נטרול השפעות סביבתיות.

פּוֹלִיסֶמִיּוֹת: חוקר התקשורת ג'ון פִיסְק (Fiske) פיתח תפיסה פוליסמית ביחס לתכני התקשורת, והוא מציב אותה כנגד הגישה ההגמונית, המתאפיינת בהבניה חד-צדדית של המשמעות בהתאם לאינטרסים של האידאולוגיה השלטת. פיסק מעביר אל הנמען את האחריות לפענוח המסרים המוצפנים בטקסט. טענתו העיקרית היא שכשם שהטקסט הטלוויזיוני הוא פוליסמי, רב-משמעי, כך קהל הצופים הוא פלורליסטי ומורכב ממגוון קבוצות ותת-תרבויות בעלות מטענים ערכיים מגוונים. ריבוי המשמעויות המובלעות בטקסט מאפשר לקשת רחבה יחסית של קבוצות חברתיות להעניק לטקסט משמעויות, כל קבוצה על פי דרכה. כך מבטיח הטקסט את הפופולריות שלו בקרב ציבור רחב של נמענים.

רב-תרבותיות: מושג המציין דיאלוג, כבוד הדדי, קבלת השונה, סובלנות ויצירת מכנה משותף עם תרבויות אחרות ועם בני אדם מתרבויות אחרות. חברה המדגישה את השונות בין הפרטים המרכיבים אותה אף מחזקת את יסודותיה. גישה זו אינה מטשטשת את ההבדלים בין הזהויות השונות בחברה, אלא להפך: מדגישה את הריבוי כמרכיב יסודי ומעצים של החברה. הגישה הרב-תרבותית מתנגדת לתפיסה של היררכיה תרבותית, כלומר תרבות "עליונה ומועדפת" לעומת תרבות "נחותה", אלא מעדיפה מטיבה תרבות מגוונת שאינה אחידה.

ייצוג: דימוי המבקש לשקף או לשחזר בטקסט דבר-מה מן העולם האמיתי. הייצוג הוא תמיד תוצר של יוצרי הטקסט ומתווך על ידי המדיום שבו הוא מועבר. על כן, הייצוג הוא מטיבו פשטני ומוגבל לעומת המציאות. תוצרי התקשורת הם נדבך חשוב בעולם הסימבולי, יחד עם תוצרי עולם הספרות, לדוגמה. בעולם הסימבולי משתקף העולם הריאלי, אך הוא תמיד רק ייצוג מסוים של המציאות ולא המציאות עצמה. כדי לשקף את המציאות משתמשת התקשורת בסמלים – סימנים מילוליים, חזותיים וקוליים – ויוצרי הטקסט, המפיקים, בוחרים באילו סמלים להשתמש, כיצד להשתמש בהם, ובאיזה מדיום. סוגיית הייצוג עולה גם בעניין ייצוגן המצומצם של קבוצות מוחלשות בחברה, וההקשר השלילי שייצוגן מזוהה עמו. מכאן ברור כי תהליך הבחירה הנתון בידי גופי התקשורת הוא תהליך פוליטי שבכוחו להשפיע על דעת הקהל ועל ציבורים שלמים. כבכל תוצר של המדיה, גם תהליך זה, העוסק בבחירת הייצוגים, בהקשרים של "מי", "מה" ו"איך", כרוך בהבניה חברתית של המציאות.

הדרה: דחיקה לשוליים, הוצאה מהכלל. הרחקת בני אדם או מגזרים שלמים מהחברה הכללית במבחר דרכים. אמצעי תקשורת ההמונים מדירים חלקים נכבדים מהציבור מהמרחב התקשורת

מושגים חוצי זירות

מושגים חוצי זירות

מתוך חלון לזירות: תיאוריות ביקורתיות – אסכולת פרנקפורט

אסכולת פרנקפורט מפנה אצבע מאשימה כנגד אמצעי התקשורת ותפקודם: תאגידים כלכליים שולטים בשוק הבידור, וכך מצליחים להסיח את תשומת לב האזרחים מהעניינים הבוערים באמת, כגון שחיתות פוליטית ומחדלי מלחמה. נקודת המפגש של תיאוריה זו עם תכני זירתנו עשויה לבוא לידי ביטוי בכמה אופנים. ראשית, הטענה היא כי יש קשר בין מידת ההתמסרות של הצופים לתכניות ריאליטי לבין יציבות שלטונית. לנקודת מבט זו כמה עוגנים, לדוגמה: ברוב תכניות הריאליטי יש לקהל אפשרות להצביע ולהשפיע, אם באמצעות מסרון ואם בדרכים אחרות, המעוררת חוויה דמוקרטית בהיותן נגישות לכל אדם. מעורבות זו של הקהל מספקת לו אשליה של הליך דמוקרטי, ברוח "מי שמצביע – משפיע", וכך מסיתה את תשומת לבו מהמציאות הממשית, זו שלמעשה אינה מאפשרת לאזרח הקטן להשפיע על קובעי המדיניות ולחולל שינוי אמיתי.

מתוך זירת חדשות: מרכז ופריפריה

אלי אברהם, חוקר תקשורת, טוען בספרו "התקשורת בישראל, מרכז ופריפריה", כי הדימוי הציבורי על עיירות הפיתוח מעוצב בידי התקשורת, ונצרך בהסכמה בידי הנמען, כעולם פאסיבי-שלילי-מזרחי-קולקטיבי-פרימיטיבי. ייצוג זה משמש בידי התקשורת להנגדת העולם האלטרנטיבי האקטיבי-חיובי-מערבי-אינדיבידואלי-מודרני.

התכנים המוצגים בתכניות המציאות מעידים כי סוגה זו מספקת במה שוויונית לתושבי הפריפריה, המייצגים קבוצות מיעוט בחברה הישראלית. לפיכך אפשר לראות במרחב זה של תכניות מציאות אמצעי מחולל שינוי המקרב בין קצוות שקודם לכן היו נפרדים זה מזה.

אחד ממקרי הבוחן הבולטים בהקשר זה הוא זכייתה של נינט טייב בעונה הראשונה של תכנית הריאליטי "כוכב נולד".

דילמה מרכזית

דילמה מרכזית

תכניות ריאליטי: ייצוג הוגן או ייצוג סטריאוטיפי של קבוצות מיעוט בחברה הישראלית?

הדילמה: מחקרים מראים כי תכניות בידור משמשות בין השאר לייצוג, לייצור ולחיזוק סטריאוטיפים במגוון תחומים, ובהם מגדר, לאום ודת. עם זאת, תכניות ריאליטי נתפסות כמנהלות קשר מיוחד ורב-משמעי עם המציאות, וכמקדמות ייצוג פלורליסטי נרחב של קבוצות באוכלוסייה. האומנם?

רקע ופירוט: כדי לבחון סוגיה זו על המורה לחשוף את התלמידים לאופני הייצוג של קבוצות שונות באוכלוסייה בתכניות המציאות, הן מבחינת תדירות ייצוגן, הן מבחינת הנורמות הערכים המנחים את הדמויות, והן מבחינת מערכת היחסים שהן מקיימות עם דמויות שהן ייצוג של קבוצות אחרות בתכנית. על המורה להנחות את התלמידים לבחון עד כמה ייצוג זה מתיישב עם

סטריאוטיפים מקובלים לאותו ייצוג, או שמא הוא חותר לשינוי ולהרחבת הדימוי ביחס לאותה קבוצה.

דילמה חוצת זירות

דילמה חוצת זירות

תיאוריית הבניית המציאות, מתוך זירת החדשות, יכולה לשמש אותנו גם בדילמה זו

מציאות או מציאות מדומה - הבניית מציאות

הדילמה: האם תכניות מציאות אכן מציגות מציאות, או שמא זוהי מציאות מבוימת המוכתבת על פי אילוצי המדיום ואילוצי רייטינג

רקע ופירוט: בעבר הייתה ההבחנה ברורה בין תכניות עלילתיות לתיעודיות; בין שחקן למי שאינו שחקן; בין דרמה כתובה לדרמה מאולתרת, בלי תסריט כתוב מראש, ולפיכך – בין מציאות למציאות מדומה (הבניית המציאות). תכניות ריאליטי מייצגות תהליך הולך וגובר של טשטוש גבולות בין המושגים. לכאורה, תכניות אלה מתייחדות בפעילות שאינה מונחית תסריט, אך האם אכן אין תסריט המכתיב את המהלכים העלילתיים? תהליך ליהוק המתמודדים, בחירת הרכב המשתתפים, הנורמות ההתנהגותיות המתגבשות בתכניות אלו, והעובדה כי הן מצולמות וערוכות – כל אלה מעידים כי מדובר בייצוג מעוצב ומבוים היטב של מציאות, ועל כן היא מלאכותית, סינתטית, מומצאת ומדומה. אלא שדווקא בזה טמון סוד כוחן של תכניות המציאות: הן פועלות באזור של "בין לבין", בין מציאותי למומצא, בין אמיתי וממשי למבוים ומתוכנן, כך שהצופה אינו יודע בוודאות גמורה אילו קטעים אותנטיים לחלוטין, ואילו מהם מבוימים בוודאות.

חשוב שהדיון בדילמה זו יתכתב עם תיאוריית הבניית המציאות של גרבנר (Gerbner, 1969 בתוך הרשמן ווימן, 2011), הקובעת כי המציאות המוצגת באמצעי התקשורת היא מציאות חדשה וממוסגרת, השונה מהמציאות הממשית, וכי לחשיפה מאסיבית לתכני המדיה יש השפעה על תפיסת המציאות של צרכני המדיה. הצופה לומד לקבל את הנחות היסוד המוצגות במדיה כנורמטיביות וכערכיות.

מטרת הדיון בדילמה: ההתמודדות עם הדילמה עשויה לפתח גישה מפוקחת וביקורתית לצריכת התכנים, והכרה בעובדה שהתכנים הם ייצוגים ה"ממסגרים" מציאות.

מקורות רלוונטיים: שלוש כתבות שפורסמו ב"העין השביעית" – (1) "סקין" מאת חנוך מרמרי; (2) "קללת הפורמט" מאת נועם יורן; (3) "בשל לי דמעה" מאת יובל דרור.

תמצית מאמרים

רשימה ביבליוגרפית

הול, ס' (1993/2004). הצפנה, פענוח. בתוך: ליבס, ת', טלמון, מ' (עורכות): תקשורת כתרבות (כרך ב'). תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 565-554.

וימן, ג', כהן, י', הרשמן שטרית, מ' (2007). תכניות המציאות בישראל: בין מציאות לדמיון, בין תמימות למניפולציה, בין ציבורי לפרטי. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

פיסק, ג' (1995). טלוויזיה: פוליסמיות ופופולריות. בתוך: כספי, ד' (עורך). תקשורת המונים: מקראה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. עמ' 190-173.

Neiger, M. (2012). Cultural Oxymora: The Israeli Idol Negotiates Meanings and Readings. Television & New Media. 13(6): 535–550. [link to journal]

* מאמר זה קיים גם בעברית.

תמצית מאמרים

לירן-אלפר, ד', גפן-קושילביץ, ש'. ילדים מבשלים ושרים מהלב – ייצוגי ילדים בתכניות ריאליטי בטלוויזיה המסחרית בישראל.

המחקר בוחן כיצד מיוצגים ילדים בתכניות הריאליטי "מאסטר שף ילדים" ו"בית ספר למוזיקה", ששודרו בפריים טיים הטלוויזיוני בערוץ 2, בשנים 2012-2011. המחקר מנסה לאתר משמעויות וערכים הטמונים בייצוג ילדים בתכניות מציאות בישראל. ממצאי המחקר מראים כי השינויים במעמד הילד בחברה ניכרים במסרים מורכבים ואף מנוגדים. נראה כי נעשה שימור תום הילדות ואף האדרתו: המבוגרים התייחסו לילדים בחיבה מגוננת לצד חלוקת תפקידים ברורה ובה הם בעלי האוטוריטה, הניסיון והידע והם הקובעים את הכללים להתנהלות ולהצלחה במשחק, בדומה למצב במציאות. עולם הילדות הובחן מעולם המבוגרים, ששימשו מנטורים לילדים בתהליך כולו. אלא שבשלב מסוים "התלמיד עלה על מורו" – הילדים זכו לשבח, לא רק על התנהגותם הבוגרת לגילם, אלא כמי שהגדילו לעשות ממוריהם, הן בשירה והן בבישול. מחקר זה היה חלוץ בניתוח תכניות ריאליטי שהעמידו ילדים במרכז ההתמודדות. לפי המחקר, הילדים אמנם הוצגו כעצמאיים, סלקטיביים ובוגרים, אך עדיין נזקקו לחיבוק של ההורים ולעצות המבוגרים בכניסתם למרחב הציבורי החדש על המרקע. מייצוגי הילדים עולה על פי רוב מערכת ערכים שמרנית ומסורתית, שאינה מאתגרת את סמכות המבוגרים. עם זאת, ייצוג הילדים במרכז הבמה בתכניות הפריים טיים המשפחתיות משנה ואף מטשטש את האבחנה המסורתית בין מרחב פרטי לציבורי וכן בין עולם הילדות האמוציונלי לעולם המבוגרים הרציונלי.

למעוניינים בהרחבה:

נייגר, מ'. אשליית הבחירה הדמוקרטית (2005)

המאמר בוחן את תכניות המציאות מבוססות המשוב, דוגמת "כוכב נולד 2" ו"האקדמיה לצחוק", במרקם התרבות הישראלי, ובתוך כך מציג פירוק תיאורטי של תכניות המציאות למרכיבי הפורמט ולמרכיבי התוכן. הפורמט מבוסס על שלושה מרכיבים: (1) אשליית השיטה הדמוקרטית – מרכיב המדגיש את האופן שתכניות המציאות משתמשות בשיטת הבחירות הדמוקרטיות, שמקורה במרחב הציבורי, כדי להכריע בסוגיות הקשורות במרחב הבידורי; (2) הכתרה מהירה – מעודדת את ציבור הצופים להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת כדי "להכתיר" בסוף כל פרק את המתמודד המועדף עליהם. עבור ציבור הצופים מהווה פעולת ההכתרה ראיה לכך שמעורבותם בתכניות היא בעלת משקל בהתפתחות העלילה; (3) פלורליזם ממוסד – מרכיב המצביע על העובדה שתכניות המציאות פותחות את שעריהן בפני משתתפים מכל שכבות האוכלוסייה. כך הן סוללות את הדרך עבור המפרסמים ונותני החסויות להשתמש בזמן הפרסומות של התכנית כדי להגיע אל המכנה המשותף הרחב ביותר של צרכנים, על בסיס בחירה מודעת של הפקת התכנית במגוון רחב של טיפוסים ומעמדות.

מעבר למרכיבי הפורמט, עוסק המאמר במרכיבי התוכן הניתנים לחלוקה לשני סוגים: (1) הזרם המרכזי – לדוגמה, הניתוח חושף כי רובם המכריע של השירים שהושמעו במהלך "כוכב נולד 2" ניתנים לשיוך לזרם המרכזי של הזמר העברי; (2) סינדרלה: תכניות המציאות נוטות לרקום עלילות סינדרלה סביב מיעוטים – מגדריים, אתניים, לאומיים ועוד. מרכיב זה מגביר את הזדהותם של הצופים, ומביא לידי כך ש"הכתרת" מתמודדים היא בבחינת הישג לז'אנר, המעניק לו משנה תוקף להמשיך ולהתפתח. המאמר אף מבקש לאתר עדויות אמפיריות לעובדה שבהקשר זה תכניות המציאות אכן מצליחות לרכוש את שיתוף הפעולה של הצופים. המאמר מציג טיעון שלפיו הז'אנר נוטה לעטות חזות פלורליסטית פוסט-מודרניסטית המקדשת את המשחק האנרכי נטול הגבולות, אך למעשה מאחורי הדברים ניצבים יוצרי התכניות והמפרסמים, שהם בעלי תפקידים מרכזיים בהבניית מסרים חברתיים-תרבותיים, כלכליים ופוליטיים המחזקים את יסודות ההגמוניה.

וימן, ג', כהן, י', בר סיני, ע'. כוכב מושפל: בחינת הקשר בין השפלה בתכניות מציאות ובין הנאת הצופים מהן (2009).

תכניות המציאות זוכות להצלחה רבה בישראל ובעולם כולו. יש בהן התמודדות חושפנית ונוקשה לעתים על פרס, על תואר או על תפקיד נכסף. אך מעבר להכתרת הזוכים יש בתכניות אלה גם השפלה של המתמודדים או של המפסידים. על שכיחות ההשפלה בסוגה טלוויזיונית זו אפשר ללמוד גם מהיקף מחאתם של צופים נזעמים היוצאים נגד התופעה. להשפלה בתכניות אלה פנים רבות: מתיחת ביקורת אישית על מתמודדים כושלים והטחת עלבונות בהם מפי השופטים, חשיפת הכושל בצערו, התפלשות פומבית בבוץ, הצגת תמונות מביכות ביותר של משמניהם או של צרותיהם המשפחתיות, אכילת חיות ושרצים לשם הישרדות ועוד. ההנחה הסמויה של מערכות ההפקה היא כי ההשפלה היא גורם המרתק קהלים, מגביר את ההנאה מקידום המתח והריגוש של הצופים ותורם להצלחת התכנית.

מחקר זה מנסה לענות על השאלה, האם אכן השפלת מועמדים תורמת להצלחת התכניות? במערך ניסויי נבדק הקשר בין תפיסת ההשפלה ובין מידת הנאתם של הצופים. נמצא כי ככל שעוצמת ההשפלה גוברת, כך פוחתת מידת ההנאה של הצופה. ממצאי המחקר נידונים בהקשר של מדיניות הפיקוח מטעם גופי הרגולציה בישראל על שידור תכניות ריאליטי בשידורי הטלוויזיה הישראלית.

בהקשר זה, נוסיף שני מסמכים המתארים תהליכים חברתיים שנועדו למנוע פגיעה נפשית, דוגמת השפלה, בקרב משתתפי ריאליטי:

• · אמנה בנושא השתתפות ילדים בתכניות טלוויזיה

השתתפות ילדים בתכניות טלוויזיה היא חלק ממימוש זכותם לחופש הביטוי, אלא שמן הראוי שזכות זו תהיה מאוזנת אל מול החובה להבטיח את טובת הילד, ובכלל זה זכויות ואינטרסים אחרים שלהם, הנובע משלב התפתחותם, פיזית ורגשית. יש לתת את הדעת גם לעובדה שהשתתפותם של ילדים בתכניות עלולה להיות כרוכה בהשפעות עליהם גם לאחר הגעתם לבגרות. לפיכך, חוברה אמנה שחלה על יוצרים ומפיקים של תכניות טלוויזיה בהשתתפות ילדים ועל גופים המשדרים תכניות כאלה. האמנה מצורפת כנספח לחוזה ההתקשרות בין חברת ההפקה לבין ההורה כמייצג את טובת הילד. האמנה מתייחסת לתנאים להשתתפותם של ילדים בתכניות טלוויזיה, ולהסכמה להשתתפות ילדים בתכניות טלוויזיה וחזרה מהסכמה, וכן גם לכללי ההתנהלות לאחר הפקת התכנית.

• · דוח הוועדה לקביעת עקרונות אתיים לקיום "תכניות מציאות"

קישור לדוח: http://mishkenot.org.il/Hebrew/docs/ethics/IMA_Kod_Reality.pdf

מאחר שתכנית ריאליטי המתנהלת על מי מנוחות וברוגע עלולה לשעמם ולהרחיק את הצופים, הרי שכדי לשמור על שיעורי צפייה גבוהים בתכנית, עליה להתנהל ככל האפשר באווירה משברית מתמדת; על כן, דפוס האישיות של כל משתתף עשוי לקבוע את התאמתו לאידיאל משברי זה, וכן תנאי הלחץ הפיזי של מרחב התכנית ועוצמת המצוקה הנפשית שהמשתתפים נתונים בה. רבים טוענים, כי התכנון מראש של גרימת תנאי מצוקה ולחץ, קבועים או משתנים, וההתבוננות התצפיתנית בהתנהגותם של המשתתפים בתוך "תא הלחץ" בכל רגע ורגע גובלת בניהול ניסוי רפואי בבני אדם. סוציולוגים ופסיכולוגים טוענים זאת השכם והערב, בייחוד לנוכח העובדה שמאז תום מלחמת העולם השנייה, ניסויים רפואיים בבני אדם בארץ ובעולם נתונים בפיקוח קפדני באמצעות אמנוֹת בין-לאומיות. הידועה שבהן היא "הצהרת הלסינקי" שפרסמה ההסתדרות הרפואית העולמית משנת 1964. לו היינו בוחנים תכניות ריאליטי במדדים של ניסוי רפואי בבני אדם, ספק אם הייתה ועדת הלסינקי מוסדית בישראל מאשרת את קיומן של רבות מהן, ולו בשל העדר הסכמה מדעת של המשתתפים בהן. כל ניסוי רפואי בבני אדם מחייב הסכמה מדעת של המשתתפים בו. הסכמה זו אמורה להינתן באופן חופשי ומרצון של המשתתף בניסוי, לאחר שהוסברו לו כל הסיכויים והסיכונים שהוא מקבל עליו מראש בשעה שהוא מתנדב להשתתף בניסוי. להבדיל, בתכנית ריאליטי כדי שהתכנית תצליח שיווקית, פרטים מהותיים ממנה מוסתרים מהמשתתפים על מנת למצות את גורם ההפתעה עד תום. יתר על כן, החשיפה החברתית העצומה, המעמד החברתי הנגזר ממנה, לחץ הצופים והחתירה לזכייה בפרס הגדול המובטח למנצח היחיד – כל אלה עלולים לשבש את שיקול דעתם של המשתתפים ולכפות עליהם את המשך ההשתתפות בניגוד גמור לטובתם הנפשית או הגופנית. לפיכך, למעשה אין כל בסיס לקבלת הסכמה מדעת של המשתתפים. משתתפי תכנית ריאליטי יתקשו, ככל הנראה, לסרב לדרישות המופנות אליהם כשהן מגיעות מדמויות סמכותיות, כגון "האח הגדול", והם יקפידו למלא אחריהן, גם אם מדובר בדרישות משפילות הפוגעות בכבודם, שכן כל סירוב מצד משתתף עלול להוביל לביקורת של שאר המשתתפים או של הצופים בבית; וחמור מכול – הסירוב עלול להביא לידי הדחתו מהתכנית. מכיוון שכך, המשתתפים בתכניות ריאליטי מבצעים משימות שבתנאים רגילים לא היה עולה בדעתם להסכים לבצע.

על מנת להבטיח שהמשתתפים בתכנית הריאליטי אכן כשירים פיזית ונפשית לעמוד בקשיים הצפויים להם במהלכה, קבעו חברי הוועדה את הכללים האתיים החלים הן בשלבי מיון המועמדים והן בתהליכים המתרחשים במהלך התכנית עצמה. יתרה מכך, כללים אלה תקפים גם לאחר ההשתתפות בתכנית; האחריות לבריאותם של המשתתפים בתכנית ריאליטי אינה פגה משהסתיימה התכנית, והמפיקים מחויבים לקבל עליהם אחריות גם לתקופה סבירה ומוסכמת לאחר התכנית. בהקשר זה, מומלצים לקריאה שני מאמרים:

1. "ברוכים הבאים לריאליטי, ייתכן שתצאו מצולקים נפשית", מתוך עיתון "הארץ" (אוקטובר, 2015).
2. "הקרבנות האלמוניים של הריאליטי", מתוך עיתון "ידיעות אחרונות" (ינואר, 2017).

ההגדרה המדעית של "תכניות מציאות" היא תכניות המציגות בני אדם אמיתיים בעת שהם חווים אירועים מתוכננים או אמיתיים. המאפיינים העקרוניים של תכניות המציאות הם:

1. המשתתפים מגלמים את עצמם: אמנם בתכניות מציאות רבות המשתתפים הם ידוענים (סלבריטאים), והם ממלאים תפקידים בתכנית הריאליטי, כגון שופטים, ובמקרים אחדים הם גם הדמויות המרכזיות, אך בכל מקרה, המשתתפים מגלמים את עצמם, ואינם משחקים. במקרים רבים אלו הם "אנשים רגילים", שאינם ידוענים, ואף אינם שחקנים מקצועיים.
2. הדיאלוגים והאירועים הנתפסים בעין המצלמה (חלקם) אינם מבוימים: אין תסריט קבוע מראש. פעולות הדמויות והתגובות להן הן ספונטניות. אך עם זאת, יש חוקים ברורים שעל פיהם מתנהלת התכנית, והם מוכתבים בידי צוות ההפקה.
3. צילום מחוץ לאולפן: לפחות חלק מהתכנים מצולמים מחוץ לאולפן, בסביבת מגוריהם, עבודתם או מקומות הבילוי של המשתתפים.
4. קיומו של הקשר עלילתי: האירועים בתכנית מוצגים בהקשר עלילתי.
5. תכלית בידורית: המטרה העיקרית של התכנית היא לבדר את הצופים.

ראשית הז'אנר של תכניות המציאות בשנת 1992, בסדרת הטלוויזיה "העולם האמיתי" (The Real World), ששודרה בערוץ אם-טי-וי האמריקני. הסדרה הייתה עיבוד אמריקני של "האח הגדול" הגרמני: בכל עונה שוכנה בבית קבוצה של צעירים אלמונים שאינם מכירים זה את זה למשך כמה שבועות. הסדרה נחשבת לאחת הראשונות שסללו את דרכו של ז'אנר תכניות המציאות אל עבר מעמדו כיום.

מקור נוסף לתכניות המציאות הוא תכניות המצלמה הנסתרת. גם בתכניות אלו המשתתפים לרוב הם אלמונים הנופלים בפח שנטמן להם לעיני המצלמה המתצפתת. תכניות המציאות מפתחות מרכיבים מסוימים של תכניות המצלמה הנסתרת: בתכניות אלו המצלמה גלויה ונסתרת, והצופים אמורים להאמין, לדוגמה, שחבורת המתמודדים ננטשו לבדם בפינה אקזוטית מבודדת של העולם, כשבפועל, המצלמות עוקבות אחריהם 24 שעות ביממה, והמשתתפים לעתים מתעלמים מהן, ולעתים מכירים בנוכחותן באופן ישיר וגלוי.

אפשר להציע חלוקה סכמתית של תכניות המציאות לשלוש קטגוריות, בגישה המאמצת את החלוקה המסורתית לשלושה מרכיבים – הפקה, טקסט וקהל:

1. תכניות מבוססות הפקה ומשתתפים: תכניות אוטרקיות, המספקות את צורכיהן בעצמן, כגון "הישרדות", "הרווק", "מאסטר שף" או "הדוגמניות", שבהן ההפקה והמשתתפים הנבחרים בידי ההפקה הם המנוע העיקרי מאחורי ההדחות וההתקדמות בתכנית. הצופים אמנם ממלאים תפקיד מסוים בתכניות אלו, כגון "הצלה" של אחד המתמודדים, אבל אין מדובר בתפקיד קריטי או מרכזי. חלק מתכניות אלו מתקיים בתוך "עולם כיס" – סביבה מובנית ומלאכותית במידת-מה, המנותקת ממציאות החיים היום-יומיים של המשתתפים.
2. תכניות מבוססות טקסט (תכניות פוטג'): דוגמת "שוטרים" (Cops), הבנויות על תפקיד פסיבי יותר של ההפקה, ובעיקר עריכה של קטעים מצולמים המגיעים לידיה ממצלמות מעקב, ממצלמות נסתרות או ממצלמות ביתיות, או מימי צילום אינטנסיביים של צוותים המתלווים למקצוענים, בעיקר צוותי הצלה, בשגרת היום-יום שלהם.
3. תכניות מבוססות קהל (אינטראקטיביוֹת): דוגמת פורמט איידול (Idol) ותכניות תחרות כישרונות נוספות, שבהן הקהל ממלא תפקיד מרכזי בהדחות ובקידום מועמדים משלב לשלב במעלה התחרות שלאורך התכנית. מדובר בתכניות המשודרות לרוב בשידור ישיר מול קהל באולפן, המגיב לשידור ולמתרחש על הבמה, ותגובותיו הן חלק מהותי מהתכנית. קהל זה, מטרתו להמריץ ולשלהב את הצופים בבית להשתתפות פעילה בתכנית, לצד פנייתם של המשתתפים, המנחים וההפקה בכללותה לצופים (Nieger, 2012).

סודות ההצלחה של ז'אנר הריאליטי

תכניות המציאות הן רווחיות במיוחד, מאחר שהן משלבות הפקה זולה יחסית עם רייטינג מסחרר. אין צורך בתסריט או בשחקנים מקצועיים, והוצאות ההפקה מזעריות. תמונת המציאות שיוצרים המפיקים בתכניות אלה אין מטרתה לתעד את המציאות "כפי שהיא", אלא לשרת את צורכיהם ואת צורכי התעשייה שהם עובדים עבורה. הממד המרכזי בתכניות המציאות הוא התחרות. כללי המשחק של תכניות המציאות מבוססים לרוב על שיסוי המשתתפים זה בזה. אושרו של הזוכה יכול להיות מושג רק באמצעות כישלונם והשפלתם של המשתתפים האחרים. המסר של תכנית המציאות, על פי פרוז (Francine Prose), הוא שהמציאות היא שדה קרב דרוויניסטי, שרק הטובים והחזקים בו שורדים. התפיסה החברתית של תכניות המציאות היא תפיסת "משחק סכום אפס", שלפיה תנאי הכרחי לניצחון הוא גרימת מפלתם של האחרים – לא תהפוך למנצח, אלא אם כן תגרום לאחרים להפסיד. וכשמדובר בגרימת הפסד לאחרים, גם אמצעים של רמאות והונאה כשרים, כי "מדובר בסך הכול במשחק".

סוד ההצלחה של תכניות המציאות טמון בארבעה מרכיבים עיקריים:

1. מתח בין מציאות לבדיון: הטלוויזיה משתמשת בטכניקות הייחודיות למדיום – שחזור אירועים, "הילוכים חוזרים" של אירועים מצולמים, צילומי רחוב, צילום חובבים ועוד – כדי לקרב ולשקף מציאות. בתהליך זה עובר הדגש מתסריט או מטקסט טלוויזיוני אל התמונה ואל ייצוג המציאות באמצעות תמונות.
2. חדשנות: בז'אנר הריאליטי יש מרכיבים רבים של חידוש והפתעה. הז'אנר אמנם קיים כבר שנים רבות, אך מעמדו במגמת עלייה, ובכל פעם הוא מתרחש בתת-ז'אנר אחר ולובש פנים חדשות.
3. מציצנות: "מציצנות מתוּוכת" היא צריכת תמונות ומידע על חייהם האמיתיים לכאורה של אחרים, הכרוכה לעתים בחדירה לפרטיותם, באופן חד-צדדי, בדרך כלל למטרות בידור, באמצעות אמצעי התקשורת. ההצצה לפרטיותם של אחרים מסקרנת רבים מאתנו, אך מלווה בתחושת אי-נעימות. המציצנות המתווכת על ידי התקשורת מונעת מצרכן התקשורת אי-נעימות זו.
4. קלות ההפקה והייצוא: עלות הפקתן של תכניות ריאליטי היא מהנמוכות. יתרה מכך, הן קלות להפקה ונוחות להפצה ולייצוא לשווקים עולמיים. מנגד, הרווחים מהן גדולים, הרייטינג גבוה ויש אפשרות נוחה למכור את הפורמט.

מדוע הציבור צופה בתכניות ריאליטי?

שיעורי הצפייה הגבוהים בתכניות הריאליטי ניתנים להסבר על פי גישת "השימושים והסיפוקים". גישה זו מניחה שהצופים בוחרים במודע במה לצפות. הם מונָעים על ידי צרכים אסקפיסטיים, חברתיים, קוגניטיביים ורגשיים.

• צרכים אסקפיסטיים: הסחה, אשליה, בריחה מהשגרה, הפגת מתחים, הדחקת צרות והשכחת בעיות.
• צרכים חברתיים: הצפייה מספקת אמצעי להתחברות עם אחרים ופלטפורמה ליחסים אישיים או להתערות חברתית במציאות הממשית. לצד זה מאפשרות תכניות המציאות יחסים פארא-חברתיים עם משתתף מועדף.
• צרכים רגשיים: זהות אישית, פיתוח הכרה עצמית, חיזוק ההערכה העצמית.
• צרכים קוגניטיביים: הצפייה מספקת את יצר הסקרנות של הצופה ברמת התוכן. הוא עוקב אחר הדמויות וההתרחשויות וסקרן לדעת מה מתפתח, ועל מה מדברים.

מציאות או מציאות-מדומה?

תכניות הריאליטי בנויות על טשטוש התחומים שבין מציאות לבדיון. הן נקראות "תכניות מציאות", אך ברור כי הן מניפולציה של המציאות ולא ייצוג ממשי שלה. אם נבחן את מאפייני תכניות המציאות במבט מפוכח, הרי שאחת השאלות המרכזיות שתצוף על פני השטח היא: האם באמת אין תסריט מבוים הקובע את המהלכים העלילתיים? אמנם צופי תכניות הריאליטי אינם רואים בתכניות אלו השתקפות מדויקת של המציאות, אך בכל מקרה עולה השאלה, האם אין לתכניות אלו השפעה ארוכת טווח על תפיסותיהם של הצופים את המציאות?

תיאוריית הבניית המציאות קובעת כי המציאות המוצגת באמצעי תקשורת ההמונים היא מציאות חדשה, השונה במרכיבים רבים שלה מהמציאות האמיתית. על פי תיאוריה זו, חשיפה מסיבית לאורך זמן לתכנים המשודרים באמצעי תקשורת ההמונים, מבנָה תדמיות המשפיעות על תפיסת המציאות בקרב צרכני התקשורת.

אחד התהליכים המרכזיים בהבניית המציאות הוא תהליך ה"טיפוח". גרבנר טוען כי המציאות המיוצגת באמצעי התקשורת משפיעה במישרין על אמונותיהם של הצופים ומנחילה דימויים על המציאות, כגון הדימוי על עולם רע ומפחיד. יתרה מכך, המציאות התקשורתית מטפחת אמונות ודימויים על המציאות, המתבררים כחשובים ליציבות הסדר החברתי.

הקהל האקטיבי

מחקר על הפרשנות התרבותית גילה כי צופים בעלי רקע שונה זה מזה מפרשים מסרים תקשורתיים זהים בדרכים שונות. מאגרי התגובות והתכנים שמייצר הקהל הפעיל של התכניות מאששים מסקנה זו. לקהל האקטיבי של התכניות יש מרחב אפשרויות להגיב, להיות פעיל ולהביע את דעותיו, באמצעות: ביקורות טלוויזיה ומאמרי דעה בעיתונות הזרם המרכזי; תכניות טלוויזיה נלוות, המופקות בידי הגוף המשדר; סיקור במגזיני בידור טלוויזיוניים, מודפסים ואינטרנטיים; אתרים נלווים רשמיים ואפליקציות רשמיות, למגוון הפעילויות והאפשרויות שהם מציעים – החל בצריכת טקסטים וכלה בהצבעות; פעילות רשמית מטעם הפקת התכנית בפייסבוק ובטוויטר; כתיבה של צופים ומעריצים על תכניות במגוון אתרים ויישומים חברתיים, כגון בלוגים, פורומים, טוקבקים ופייסבוק; העלאת קטעים נבחרים מתכניות מציאוּת לאתר יוטיוב, עם או בלי עריכה והתערבות של צופים (על פי פיסק).