Embedded Files
בגרות קיץ תשפ"א 2021
הסרט התיעודי, מעצם שמו, הוא כזה שנתפס כמתעד מציאות, אך בפועל מדובר בתפיסת מציאות מאוד מסוימת, תפיסתו של הבמאי. במאי הסרט, כמי שמקבל את כל ההחלטות החשובות ביותר, ובמקרים רבים גם הגה את רעיון הסרט, בוחר מה להציג לצופה, אילו מסרים להעביר ואילו מסרים לא להעביר. חשוב להבין שהסרט התיעודי לא מחוייב לאובייקטיביות, מראש ולפני הכל הוא יצירה של הבמאי, הוא שונה מהותית מכתבת חדשות שאמורה לשקף את המציאות (וגם בחדשות, כפי שאנחנו יודעים, זה לא תמיד קורה).
לימוד הזירה צריך להיעשות מתוך נקודת הנחה שאין אובייקטיביות בקולנוע הדוקומנטרי. הבסיס לכל הלימוד הוא שמדובר בהחלטות בימוי, ואנו דנים בהחלטות בימוי. לדוגמא- מדוע הבמאי בחר במרואיין זה או אחר? מדוע הסרט צולם מזוית אחת ולא אחרת? באיזה נרטיב בחר הבמאי? באיזה "צד" הוא בסיפור? אם היית הבמאי מה היית עושה אחרת?
התלמיד צריך ללמוד להיכנס לראשו ונעליו של הבמאי, זה יהווה גם בסיס טוב לסרט שהוא עצמו יפיק בסיום לימודיו במגמה. על התלמיד להבין מהם שיקולי הבימוי, ואיך הקולנוע הדוקומנטרי מאפשר חופש פעולה שכזה לבמאי (מומלץ מאוד מאוד לקרוא את תאורית האוטר שמופיעה בחלק המאמרים כאן)
תמצית הזירה
תמצית הזירה
בזירה זו התלמיד לומד מהו קולנוע דוקומנטרי, ואילו סוגים של סרטים תיעודיים קיימים. כמו כן נלמדים סוגי המעורבות של הבמאי והחלטות בימוי הקשורות בקולנוע הדוקומנטרי. בתוך כך יילמדו בזירה מושגי יסוד מעולם הקולנוע הדוקומנטרי, וכן מושגים הקשורים בו בעקיפין, כגון "האדם החד-ממדי" ו"אובייקטיביות מול סובייקטיביות".
בסיום הלימוד של זירת הקולנוע הדוקומנטרי, התלמיד יידע :
*מהו קולנוע דוקומנטרי ואילו תתי-סוגות הוא כולל.
*מה מבדיל בין קולנוע דוקומנטרי ובין כתבה חדשותית,
*מה ההבדלים שבין אובייקטיביות לסובייקטיביות, וידגים זאת באמצעות עולם התוכן של הקולנוע הדוקומנטרי.
*התלמיד יעשיר את עולמו התרבותי בצפייה בסרטי קולנוע דוקומנטריים מהארץ ומהעולם, וינתחם על בסיס המושגים הנלמדים בזירה זו ובזירות קודמות.
כנדרש בכל אחת מהזירות, גם בזירת הקולנוע הדוקומנטרי ידונו התלמידים בדילמות הקשורות בקולנוע, בהחלטות הבימוי, בתפקידו של הבמאי בסרט, בקולנוע הדוקומנטרי ככלי לאקטיביזם חברתי ועוד.
אתרים לצפייה חוקית בסרטים דוקומנטריים ישראליים ובין-לאומיים: וואלה VOD, אתרי הערוצים המסחריים, יוטיוב וכן נטפליקס בתשלום חודשי סמלי. כמו כן אפשר לשלב סרטים של בוגרי המגמה. חשוב להקנות לתלמידים הרגלי צפייה ביקורתית, ולהיעזר בדף הקריטריונים לניתוח הסרט על פי הנלמד. דוגמה לדף כזה מוצגת בסוף הפרק.
וואלה VOD, קישור לעמוד סרטי התעודה
מושגים מרכזיים לזירה
*אובייקטיבי: שאיפה וניסיון של יוצרי סרטים דוקומנטריים להאיר את המציאות בסרטים באופן מאוזן שאינו מתערב, מחנך או מכוון, קרוב ככל האפשר לאמת הממשית.
ביקורת על כך בדברי נלסון גודמן: מבט "אובייקטיבי" הוא למעשה מבט בנאלי, זה המוכר לנו, זה שחונכנו עליו והורגלנו אליו. הוא לגיטימי לצורך תקשורת, אך אין לראות בו תופעת טבע. בעיני הוגים המפרשים את המציאות בהקשר של מלחמת מעמדות או מאבקי שליטה, "אהבת היש כיש" אינה אלא גנבת דעת והונאה עצמית. לתפיסתם של יוצרי סרטים מאואיסטים-רדיקליים, ובראשם ז'אן-לוק גודאר (1930) וז'אן פייר גורין (1974-1968), קבלת העולם כפי שהוא מצטלם פירושה השלמה והתעלמות מאי-הצדק ומכזבי השליטים.
*הבניה חברתית של המציאות: ברטולד ברכט טען כי הריאליזם באמנות פירושו למעשה הוא הצגת נקודת הראות של השליטים כנקודת הראות השלטת. בהסתירו את המכשור הקולנועי ואת המניפולציות הנעשות בו, יוצר הריאליזם הנטורליסטי אשליה שהמציאות ניתנת להצגה אובייקטיבית ומאוזנת. כך ז'אנר זה משחק לידי השליטים, בהיותו מתכתב עם האשליה שהשליטים מבקשים ליצור, ולפיה המציאות אינה ניתנת לשינוי. האמן הריאליסטי מחויב לנפץ את הדימוי האובייקטיבי של המציאות. הסרטים "האובייקטיביים" יוצרים שגרת צפייה המקנה לגיטימציה למבט מן הצד והופכת את מוסכמות "האובייקטיביות" לתופעת טבע. ז'אן לואי בודרי טען כי ראייה "אובייקטיבית" היא תוצר של האידיאולוגיה הבורגנית, שראשיתה כבר בתקופת הרנסנס. הצילום הקולנועי מממש את האידיאולוגיה הקפיטליסטית המעוניינת במציאות שניתן לכמת ולמדוד על מנת לסחור בה.
*תיעוד: תעודה, Document, בעברית: מסמך או תיעוד-עד; בלטינית: ללמד. מילים המרמזות על דיווח דידקטי, אינפורמטיבי ואובייקטיבי של ההתרחשות המצולמת; מציאת האיזון העדין בין האקראי לבין ההכרחי. הגדרה זו מתאימה רק לחלק מהז'אנרים של הסרט התיעודי, אך הכינוי דבק בו.
*קולנוע תיעודי (דוקומנטרי): מקור השם "דוקומנטרי" הוא מהמילה דוקומנט, מסמך. סרט דוקומנטרי הוא סרט המתעד את המציאות ומסתמך עליה, בשונה מסרט עלילתי שהוא סיפור בדוי. בקולנוע דוקומנטרי אפשר לצלם אירועים בעת התרחשותם או לשחזרם בדיעבד למטרת תיעוד. הסרט הדוקומנטרי אינו בהכרח המציאות עצמה, אלא פרשנות שלה מנקודת ראותו של יוצר הסרט. התכלית אינה לשמש "מצלמת אבטחה" המתעדת את המציאות ותו לא, אלא מדובר בתכלית אמנותית המביאה לידי ביטוי אמירה ערכית של היוצר.
בבואנו לנתח סרט דוקומנטרי, עלינו לשאול:
בבואנו לנתח סרט דוקומנטרי, עלינו לשאול:
של מי נקודת המבט בסרט? האם יש נקודות מבט אחרות? האם הן מיוצגות בכבוד או שמא באופן מגוחך? מה אנחנו יודעים על הרקע התרבותי והאידיאולוגי של הבמאי? האם הדבר ניכר בסרט? מהם מקורות המימון לסרט?
של מי נקודת המבט בסרט? האם יש נקודות מבט אחרות? האם הן מיוצגות בכבוד או שמא באופן מגוחך? מה אנחנו יודעים על הרקע התרבותי והאידיאולוגי של הבמאי? האם הדבר ניכר בסרט? מהם מקורות המימון לסרט?
תת-סוגות מרכזיות בקולנוע התיעודי
לקולנוע התיעודי תת-סוגות רבות. להלן נתמקד בשש המרכזיות:
1. נרטיבי קלאסי: בסרט כזה הבמאי מסתיר את נוכחותו, והסרט מורכב לרוב מראיונות, מצילומים ומקריינות (voice over) של "מספר יודע כול". אמצעים אלו מעצימים את "רושם האמת" ואת האשליה של צפייה במציאות כפי שהיא. מקובל לראות בסרט של רוברט פלהרטי (Flaherty)
משנת 1922 הסרט התיעודי הראשון. בסרט הגיע הבמאי אל "האחר", אם כי שנים לאחר מכן התברר כי מעורבותם של היוצרים התיעודיים במציאות הייתה עמוקה, ושבסרט היו קטעים מבוימים. לדוגמה, מאחר שלא הייתה אפשרות לצלם בתוך האיגלו, המשפחה צולמה שוכבת מחוצה לו, ועל ידי עריכה נוצרה אשליה שהקטעים צולמו בתוך האיגלו. בהמשך, התמקדו הסרטים התיעודיים במקומות רחוקים מהמערב ואקזוטיים או באסונות טבע. צילומים תיעודיים שנראים בעינינו כיום מובנים מאליהם בערוצים כגון נשיונל ג'יאוגרפיק או דיסקברי היו אז בגדר חידוש מרעיש.
דוגמאות:
"המורה אירנה" : בחייהם של 26 ילדים תתרחש השנה תפנית משמעותית - הם עומדים לפגוש את אירנה. כבר למעלה מ 10 שנים שהמורה אירנה מתפקדת כ"מורה למשימות מיוחדות". אירנה, שעלתה לפני כ 15 שנים מרוסיה, היא מחנכת בבית הספר היסודי "גבעת גונן" הממוקם בלב שכונת הקטמונים שבירושלים, הידועה כשכונת מצוקה מוזנחת שקורסת תחת בעיות כלכליות ואבטלה גואה. מרבית הילדים הלומדים בבית הספר חיים במציאות קשה, ומחפשים את דרכם בין תקווה לייאוש. אירנה יוצאת למלחמה אינסופית בקשיי היום יום ובבירוקרטיה המתישה, נחושה בדעתה להצליח היכן שכל האחרים הרימו ידיים, כדי לתת לילדי הכיתה תקווה לחיים טובים יותר. "המורה אירנה" vimeo.com/318572675
"ילדי השמש" – הבמאי רן טל מציג את מיתוס הקיבוץ באמצעות חומרים ארכיוניים וקריינות. טל בונה נרטיב של חברה שרצתה להוות דוגמה לשיתופיות ולשוויון, ומתעד מה עלה בגורלה. https://youtu.be/LfAzXNWFmXo
"טהורה לעד" טהורה לעד הוא סרט תיעודי זוכה בפרס האמי שיצא בשנת 2017 ועקב אחר קבוצת הכדורגל הישראלית בית"ר ירושלים בעונת 2012/2013, אותו ביימה מאיה זינשטיין. youtu.be/3Nj65jeWBoQ
2. תעמולה:
סרט קולנוע שיש בו צורה כלשהי של תעמולה. סרטי תעמולה עשויים להיות "עטופים" בדרכים רבות, כשלמעשה הם סרטים שהופקו על מנת לשכנע את הצופים בעמדה פוליטית ספציפית או על מנת להשפיע על דעת הקהל או על התנהגות הצופים. לעתים קרובות הדבר נעשה באמצעות הצגת מידע סובייקטיבי, ובמקרים רבים – מידע שנועד להטעות את הצופים בכוונה תחילה.
דוגמה: https://www.youtube.com/watch?v=kEW_n2P9Gqo (תעמולה - "ניצחון הרצון" )
– הבמאית לני ריפנשטאל (קישור לסרט המלא). הסרט מתעד את כינוס המפלגה הנאצית בשנת 1934. הבמאית טענה: "אין בסרט סצנות מבוימות, אין קריינות כלל, הכול אמיתי". האם אכן כך? יש לדון בעת הצפייה בסרט במיקום המצלמות, בזוויות הצילום, בקצב העריכה ובסגנונה וכן בפסקול. בעיני המתבונן מהצד הרושם הוא חד-משמעי: העצמת מנהיגותו של הפיהרר, אדולף היטלר.
3. דוקו-אקטיביזם:
במאי הסרט מבקש להתערב במציאות החברתית והפוליטית, לחולל בה שינוי ולהניע תהליכים. סוגה זו מהווה חלופה לתוצרי התקשורת הממוסדת, היא מערערת על ה"אמת" שמנפיקה המדיה ועוסקת בסוגיות שנדחקו לקרן זווית.
דוגמאות:
"בית שאן – סרט מלחמה" – רינו צרור ודורון צברי סוקרים את מאמציה של קבוצת כדורגל מבית שאן להישאר בליגה הלאומית. זהו סיפור התגייסותה של העיירה כולה להישרדותו של מועדון כדורגל חסר אמצעים, בעולם של קבוצות מבוססות היטב, וביחסי כוחות של דוד מול גולית.
"באולינג לקולומביין" – מייקל מור (2002).
https://youtu.be/ucfNZfRJFNI "מגש הכסף - פרק 1"
https://youtu.be/-_cIjR3iabs "המדריך למהפכה"
youtu.be/7bI3aMk9Zg8 "שיטת השקשוקה"
4. דוקו-דרמה:
שחזור אירועים ודמויות היסטוריות מתוך שימוש בנתונים ובממצאים אמיתיים. כך יכול הבמאי "להתכתב" עם דמויות ועם אירועים מהעבר ולהחיותם. לדוגמה, סדרת "המקוללים" של חגי לוי ה'פוגש' פיקטיבית דמויות הנערצות עליו, ומנהל עמן שיחה נוקבת תוך תיאור חייהן ויצירתן.
דוגמאות: https://youtu.be/ASQqW7_8j4E - טריילר "סבנה"
"ואלס עם באשיר" – סרט אנימציה של הבמאי ארי פולמן (2008).
5. תיעודי אישי:
נקודת מבט סובייקטיבית ואישית של היוצר המספר על אירוע בחייו מתוך המציאות שלו. נעשה תת-ז'אנר נפוץ מאוד עם הזמינות הטכנולוגית שהפכה את הטלפון החכם לכלי לתיעוד המציאות שכמעט כל אדם נושא עמו לכל מקום.
דוגמאות:
"הסודות של אידה" – הבמאי אלון שוורץ (2017).
https://youtu.be/i0wQ5KByAik - האולימפיאדה הראשונה של אמא
"יצאתי לחפש אהבה... תכף אשוב" – הבמאי דן קציר (1997).
"תומר והשרוטים" - סיפורה של הדרך שעברו תומר – מדריך נוער ומנהל בית קפה תל אביבי בשנקין, וה "השרוטים" – חבורת נערים מהעיירה אזור.
אחרי שנתיים של התקרבות וכנגד כל הסיכויים הם מחליטים להעלות הצגה מקורית במתנ"ס המקומי. הנושאים הטעונים של אלימות, זהות מינית מבולבלת ותחושת ניכור, שעולים במהלך המפגש, הופכים אותו לטעון וכמעט בלתי אפשרי. התהליך שמתפתח הוא רצוף משברים, והגבולות הולכים ומטשטשים. ככל שהנערים הולכים ונפתחים, כך הם רוצים לדעת ולגלות יותר. הם חושפים את עצמם, ומגלים שכל הזמן הזה תומר הסתיר מהם סוד.
"אמא תגידי" - סרטה התיעודי של אורנה בן דור, המתעד בכנות אדירה את סיפור יחסיה הרעועים עם אמה ובתה, . הסרט, שהשתתף בדוקאביב האחרון, מציג בצורה אמיצה סיפור על שלושה דורות של נשים דעתניות, הזקוקות להתחלה חדשה בכנות אדירה פורשת בן דור את מפרט יחסיה הרעועים-קרובים עם אמה, ניצולת השואה, ומנהלת איתה חשבון נפש מצולם ומתועד בצורה מהודקת ולעיתים אכזרית.
בן דור, יחד עם עמי טיר, ארגה סרט כואב ומריר, אבל אמיץ, שמתחיל בקריאתה של הפסיכולוגית הפרטית שלה ששולחת אותה לעשות סרט על אמא שלה כדי לפתור ולסגור את המעגל הכואב והעמוס משקעים שנוצר ביניהן במהלך השנים. המסע הופך מטלטל כשבן דור חושפת מול אמה את הרגשות הכבדים שהיא אוחזת איתה מגיל צעיר, אז למעשה ברחה מחיי המשפחה עם אמה. בנוסף, היא מערבת בסרט את בתה בת ה-18 אביגיל, ובודקת את השלכות הקשר עם אמה על הקשר שלה עם בתה. התוצאה מעוררת מחשבה, נוגעת ומכאיבה. סיפור על שלושה דורות של נשים עקשניות, דעתניות, לעיתים אפילו דעתניות מדי, שמשליכות זו על זו את ארגזי המטענים הרגשיים שלהן וזקוקות להתחלה חדשה, לפתרון ממשי שיותיר אותן משפחה.
6. דוקו-ריאליטי:
ז'אנר של ריאליטי המתיימר להתנהג כקולנוע תיעודי. דוקו-ריאליטי יתעד את המציאות כפי שהיא מתועדת בקולנוע התיעודי, אך בליווי מאפיינים הדומים לאלה של ז'אנר הריאליטי, כגון משימות, תחרות, ניצחון או הפסד, ומוטיבים נוספים שתכליתם היא צבירת רייטינג. תכניות מסחרית אלו מציגות משתתף אחד או יותר ומלוות אותם בלי התערבות. חלק מהתכניות ילוו את המשתתף בחיי השגרה שלו, בעבודה ובשעות הפנאי, כשלמעשה הסדרה אינה נוקטת קו עלילתי מסוים. לעתים יוצגו אינטראקציות בקרב קבוצת חברים, בני משפחה או משתתפים העובדים יחד, במקרים אחרים אין קשר בין המשתתפים בתכנית, פרט לתכונה מסוימת המשותפת להם, ולעתים המשתתפים בתכנית כלל אינם מכירים זה את זה ונפגשים רק בסוף התכנית, אם בכלל. המשותף בין כלל תכניות הז'אנר הזה הוא שהן מציגות את חייו של המשתתף בלי התערבות. יהיה זה אדם מן היישוב או לחלופין ידוען ססגוני – בכל מקרה, מדובר בתיעוד חייו ובנעשה בהם, ובמתן אפשרות לצופה לחוות את חייו של אדם אחר למשך הסדרה.
דוגמאות: "בייבי בום": מומלץ להתייחס לדילמה שנוצרה סביב סדרת הדוקו-ריאליטי "בייבי בום". הזכייניות המסחריות צריכות לעמוד בסטנדרטים שלפיהם עליהן לספק תוכן תיעודי. ערוץ 10 ביקש להכיר בתכנית "בייבי-בום" כתכנית תיעודית, ולא כתכנית ריאליטי. לאחר דין ודברים החליטה הרשות השנייה להכיר בתוכן זה כתכנית דוקו-ריאליטי.
קישורים:
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000912437
הרשות השנייה בודקת אם "בייבי בום" הוא דוקו או ריאליטי
"בייבי בום" הוכרה כתכנית תעודה, ולא ריאליטי
דוקו
דוקו
תיעודי
תיעודי
מושגים חוצי זירות
1. גלובליזציה: באמצעות תהליכי גלובליזציה אנו עדים למגוון רחב של סרטים דוקומנטריים מכל מקום בעולם המגיעים אל כל מקום בעולם. הקולנוע הדוקומנטרי מאפשר חשיפה למבחר תרבויות, עמים, בני אדם ומגמות עולמיות. הקולנוע מעמיק את הידע ועוסק במבחר תחומים באופן נרחב יותר מאשר מתאפשר באמצעות סוגי מדיה אחרים. אמנם הגלובליזציה מאפשרת מידע זמין בזמן אמת באמצעות חדשות, תכניות טלוויזיה, סוכנויות ידיעות ועוד, אך העמקה אמיתית והיכרות תרבותית אותנטית מתאפשרת רק באמצעות עיסוק נרחב בתופעה.
דוגמאות: "נאנוק בן הצפון" – סרטו של הבמאי רוברט פלהרטי. נחשב לסרט הדוקומנטרי הראשון. https://youtu.be/cLERFRQl5EY
"בייביז" – סרט דוקומנטרי ייחודי, שזכה להצלחה גם בבתי הקולנוע המסחריים, שאליהם סרטים דוקומנטריים לרוב אינם מגיעים. הבמאי הצרפתי תומאס בלאס תיעד במשך שנה ארבעה תינוקות, מלידתם ועד לצעדיהם הראשונים. כל אחד מהתינוקות הוא ממקום אחר בעולם ומתרבות שונה. בסרט עצמו כמעט שאין מלל, והצופה חווה את הסרט כולו מנקודת מבטם של התינוקות, תוך העמקה בתרבות שממנה מגיע כל אחד מהם והצצה נדירה לצורות חיים במקומות אחרים בעולם.
בסרט מוצג עירום נשי, כחלק מההווי התרבותי של נשים באפריקה. אף שאין מדובר בעירום מיני, מומלץ להתחשב ולהתנהל לפי המקובל בבית הספר ובהתאם לאוכלוסיית התלמידים.
קישור - https://vod.walla.co.il/movie/2720329
2. אקטיביזם חברתי: הקולנוע התיעודי מאפשר ללוות את תהליך התהוותו של האקטיביזם החברתי, החל בשלביו הטרומיים של המאבק וכלה בסיומו ובתוצאותיו. האקטיביזם החברתי אמנם מסוקר באמצעי התקשורת, אך לרוב ניתן בהם ביטוי לרובד הנגלה לעין הצופה, כלומר לתוצר הסופי של המאבק ולהתגלמותו בפועל. לעומת זאת, ההעמקה בתהליכים תת-קרקעיים שהובילו למאבק, ברגשות, בהתלבטויות ובהתחבטויות היא משימה התואמת את איכויותיו של הקולנוע הדוקומנטרי, והוא עשוי לספק הצצה נרחבת אל עמקי המאבק או הפעילות החברתית.
דוגמאות:
"שיטת השקשוקה": סרט תיעודי דוקו-אקטיביסטי ישראלי משנת 2008 שיוצריו הם העיתונאי ואיש הטלוויזיה, כיום חבר הכנסת, מיקי רוזנטל, והבמאי אילן עבודי. "שיטת השקשוקה" עורר הדים ואף סערה ציבורית-חברתית חריפה בעקבות התחקיר התיעודי המעמיק של יוצרי הסרט סביב יחסי הון-שלטון בישראל בכלל, דרך הצגת הקשרים הבעייתיים של המדינה עם משפחת עופר עתירת ההון. "שיטת השקשוקה" זכה לשבחים בקרב קהלים נרחבים, וכן להכרה בקרב קהילת היוצרים המקומית. הסרט זכה אף בפרסים יוקרתיים בקנה מידה מקומי, בין השאר על עבודת התחקיר שבתשתיתו הדוקומנטרית.
קישור - https://youtu.be/7bI3aMk9Zg8
"סאלח, פה זה ארץ ישראל": סרט תיעודי ישראלי משנת 2017 שיוצריו הם דוד דרעי, דורון גלעזר ורותי יובל. הסרט עוסק בסיפור קליטתם של יהודי צפון אפריקה בישראל של שנות ה-50, ויישובם בעיירות פיתוח. הסרט מסתמך על מחקרים אקדמיים שתיעדו את התהליך לצד העוול ההיסטורי שנעשה לעולים ומתועד בארכיונים, וכן על הזווית האישית שכן גם הוריו של דוד דרעי, מיוצרי הסרט, נמנים עם עולי מרוקו, והם יושבו בירוחם באותה תקופה. טענתם של יוצרי הסרט היא שנגד העולים ממרוקו ננקטה אפליה, והם נשלחו ליישב את הפריפריה בדרכי רמייה, בעוד עולים מאירופה משוכנים באזורי המרכז. הסרט מגבה את טענתו המרכזית בפרוטוקולים של הסוכנות היהודית מאותה תקופה, הנחשפים בסרט בפעם הראשונה, ומוגשים בקריינות של ירון לונדון, בעל תדמית העיתונאי הדעתן, הסמכותי והחקרני. הסרט דן גם בבעיות התעסוקה, הכלכלה והדיור ובהסללה בחינוך בעיירות הפיתוח, ומובאים בו ראיונות עם עולי שנות ה-50, וכן עם מרואיינים שעסקו בקליטת העולים. בחלק מהסדרה מובאות תגובות של עולי שנות ה-50 בתום הקרנה מוקדמת של הסדרה בפניהם.
קישור - https://reshet.tv/vod/sallah/
"שתיקת הארכיון": סרטה של יעל חרסונסקי המציג את סיפור הפקתו של סרט התעמולה הנאצי הארוך והמשמעותי ביותר. סרט התעמולה הופק בגטו ורשה במאי 1942, סמוך למועד רציחתם של תושבי הגטו במחנה המוות טרבלינקה. מסמך תיעודי נדיר זה נמצא לאחר המלחמה בארכיון גרמני סודי, במצב שלפני עריכה סופית. מחומר הגלם ניכרים אפיוני הבימוי וכן המניפולציה של יוצרי הסרט באופן הצגת הגטו היהודי, ההתנהגות היהודית ו"השחיתות" היהודית – הטיפוסיות לכאורה – אל מול העוני. קולנוענים דוקומנטריים רבים שעסקו לאחר המלחמה בשואת היהודים השתמשו בקטעים קצרים מסרט התעמולה, כמעט תמיד באותם קטעים, כאילו היו מסמך נאמן למציאות ששררה בגטאות. סרט זה שהשתמר מימי השלטון הנאצי נחשב למסתורי ביותר במצבור הסרטים ששרדו לאחר המלחמה בארכיון הסרטים של הרייך השלישי: זהותם של יוצריו לא נודעה מעולם, וכן הסיבה להפסקת הפקתו בטרם הושלמה עבודת העריכה. כבפעולה ארכיאולוגית, שכבה אחר שכבה, חושף הסרט "שתיקת הארכיון" את זוועות התקופה, דרך סיפור הפקתו של סרט תעמולה נאצי. הסרט הדוקומנטרי מעמת את הדימויים המרכזיים בתסריט התעמולה אל מול עדויותיהם של ניצולים שנכחו בעת הצילומים ברחובות הגטו, לצד קטעי יומנים שכתבו יהודים תושבי הגטו ואף יו"ר היודנראט צ'רניאקוב. תחבולות הבימוי של סרט התעמולה נחשפות בין השאר באמצעות פרוטוקול חקירה של אחד הצלמים הנאצים, שרואה אור בפעם הראשונה בסרט הדוקומנטרי.
קישור - https://youtu.be/Elsj3y8gGn4
3. רב-תרבותיות: הקולנוע התיעודי עורך לצופה היכרות עם קבוצות אוכלוסייה בעולם שסביר להניח שלא היה נחשף אליהן באופן מעמיק בדרך אחרת. עם זאת, מידת החשיפה בסרט דוקומנטרי ואופייה נקבעים לפי ראות עיניו של הבמאי, ולפיכך הצפייה היא ביקורתית, מתוך הצבה מתמדת של שאלות, כגון: האם הבמאי מחובר לתרבות שהוא מתעד? האם הסרט עוסק בתרבות עצמה או במחשבות על התרבות? מהם הרגשות המשתקפים מתוך הסרט? האם יש גילויי התנשאות, גזענות, שנאה, אהבה או חיבה כלפי התרבות המתועדת? כיצד רגשות אלה באים לידי ביטוי בהיבטים כגון הבימוי, העריכה או התחקיר? מהי מחויבותו של הבמאי כלפי התרבות שהוא מתעד?
דוגמאות:
"אני לא פיליפינה": סיפורה של ילדה פיליפינית עיוורת תושבת ישראל ושל אמהּ המאמצת.
קישור - https://www.youtube.com/watch?v=ZaNOjs2NNLM
"אימא, אבא, התאסלמתי": סיפורה של בחורה ישראלית יהודייה שמחליטה להתאסלם. הסרט מספק הצצה לרב-תרבותיות ייחודית מאוד בין המשפחה הדתית ובין הבחורה שהתאסלמה, ובינה ובין חברותיה וקרוביה.
קישור - https://youtu.be/iVH2DmzimDQ
4. ספורט ולאומיות: הקשר בין ספורט ללאומיות, כפי שנלמד בזירת "עיתונות ספורט", תועד רבות בקולנוע הדוקומנטרי.
דוגמאות:
לני ריפנשטאהל, המשחקים האולימפיים, ברלין 1963: אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לקשר בין שני מישורים אלה באה לידי ביטוי בתיעוד אולימפיאדת ברלין שנת 1936 במצלמתה של במאית הקולנוע לני ריפנשטאהל. צילומיה נועדו בין השאר לצרכים תועמלניים בחזית הבין-לאומית, כדי להוכיח לעולם שבגרמניה "הכול בסדר", כשבחדרי חדרים כבר תוכננה השמדה המונית. התיעוד נעשה מתוך האדרת גרמניה והמפלגה הנאצית ובייחוד העצמתו והאדרתו של היטלר.
קישור - https://youtu.be/PcOsWLRnYeM
"טהורה לעד": סרטה של הבמאית מאיה זינשטיין, שתיעדה עונת משחקים אחת של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים. הרקע לסרט הוא צירופם של שני שחקנים מוסלמים לקבוצה, כשבתחילת עונת הכדורגל 2012/13 יוצאת בית"ר ירושלים, אז בצמרת ליגת העל, למשחק ידידות בצ'צ'ניה. בעקבות המשחק, בעל הקבוצה דאז, ארקדי גאידמק, רוכש עבור קבוצתו שני שחקנים צ'צ'נים. זו הייתה הפעם הראשונה שמוסלמים משחקים בקבוצה, ובעקבות הבאתם פותח ארגון "לה פמיליה" של אוהדי בית"ר ירושלים במחאה מאורגנת. המחאה כללה קריאות גזעניות, החרמת הקבוצה ופעולות אלימות אחרות.
שם הסרט נגזר מכרזה שאוהדי הקבוצה נושאים, ועליה הכיתוב שנראה למרחוק גם בסרט: "בית"ר טהורה לעד".
הסרט זכה בפרס על הבימוי והעריכה לסרט תיעודי, במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים לשנת 2016, ובציון לשבח בקטגוריית "החוויה היהודית". כמו כן, הסרט היה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית סרטי תעודה לשנת 2017.
5. מגדר וייצוג נשים: עם השנים, יותר ויותר נשים ממלאות תפקידי מפתח בתעשיית הקולנוע, בין השאר כבמאיות סרטי תעודה. נשים במאיות מרבות לעסוק בסוגיות מגדר, נשיות וייצוג נשים. בסרטים אלה ניכר שיפור בייצוגן של נשים בקולנוע הדוקומנטרי: נשים כדמויות ראשיות, חזקות, שאינן נתמכות או נזקקות לגבר שיחלץ אותן ממצבים שנקלעו אליהם. נשים בסרטים הדוקומנטריים החדשים זוכות לבמה לביטוי רעיונותיהן והאידיאולוגיה שלהן, בחשיבה מהפכנית שאינה מצייתת לסדר החברתי הפטריארכלי המצוי.
דוגמה:
"דימונה טוויסט": סרטה של מיכל אביעד, המתעד את סיפורן של שבע נשים המתגוררות בדימונה כבר כמה עשורים. הן אינן ילידות ישראל, כל אחת מהן מאזור אחר על פני הגלובוס, אך הגישה של כל אחת מהן לחיים היא מהפכנית ביחס לתקופתן, בכל הנוגע לזוגיות, לקריירה, לגידול ילדים, לגירושין ועוד.
קישור- https://youtu.be/LfAzXNWFmXo
6. מרכז ופריפריה: היחסים בין המרכז לפריפריה נדונים כמעט בכל זירה תקשורתית, אך כשמדובר בקולנוע התיעודי, שמור ליחסים מורכבים אלה מקום של כבוד. הקולנוע התיעודי מאפשר דיון ביחסי פריפריה מרכז וכן בסוגיות המיוחדות לפריפריה באופן שאינו אקדמי אמנם, אך גם אינו שטחי. אותה פריפריה הנתפסת כמקום שכוח-אל בזירות תקשורת רבות, לרבות הזירה החדשותית, קמה לתחייה בזירה התיעודית וזוכה לגוונים משלה, פנים ושמות.
דוגמאות:
"בית שאן סרט מלחמה": קבוצת הכדורגל של בית שאן נאבקת על מקומה בליגה הלאומית. בתוך כל המאבק על ההישארות בליגה מתגלה סיפורם האישי של תושבי הפריפריה, המרוחקים מהמרכז מבחינה גיאוגרפית, אך בעיקר תודעתית וכלכלית, ונאחזים בדבר הכמעט-יחיד המהווה עבורם מקור לגאווה מקומית – קבוצת הכדורגל של בית שאן. שחקניה אמנם משחקים כדורגל בליגה הלאומית, אך נאלצים להשלים הכנסה במבחר דרכים. הסרט מציג את העיר בית שאן בדרך המכבדת את תושביה, והקהילה המקומית מצטיירת באור אחר, המשפר את מעמדה ביחס לתיוג הפריפרי הרווח. הסרט זכה בפרס אופיר לסרט התעודה הטוב ביותר לשנת 1996.
קישור - https://youtu.be/qmZ1kNHFj3E
לאחר הצפייה בסרט מומלץ לצפות בכתבה "בית שאן סרט מלחמה – 20 שנה אחרי", הכוללת ריאיון עם הבמאים, וחזרה למה שעלה בגורלה של כל אחת מהדמויות בסרט המקורי.
קישור לכתבה "בית שאן סרט מלחמה – 20 שנה אחרי" - https://www.10.tv/news/20870
"כביש 90": סדרת דוקו המאפשרת ללמוד על יחסי מרכז-פריפריה.
קישור לפרקים המלאים של הסדרה - http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-11492-93234,00.html
7. האדם החד-ממדי: מושג המשמש בזירה זאת, אך מתכתב גם עם החלון לזירות: מתוך התיאוריות הביקורתיות צומח המושג שניסח הרברט מרקוזה, בטענה נגד הקפיטליזם והחברה התעשייתית: בעולם חד-ממדי החברה עסוקה ביצירת צרכים שקריים ("אני חייב סמארטפון חדש"), זאת בעיקר באמצעות התקשורת, והפרסום לסוגיו, וסוחפת את אלה הפועלים בתוכה ("האדם החד-ממדי") למערבולת של ייצור-צרכים-צרכנות, שבתוכה האדם יכול לחוש מסופק לכאורה, אם כי לזמן מוגבל בלבד, על פי ההתניות, רק אם רכש מוצר חדש. האדם בעולם התעשייתי עסוק במרדף אינסופי אחר מוצרים ומילוי הצרכים השקריים שהתקשורת מטפחת, ובמציאות שכזו יתקשה לפתח חשיבה ביקורתית ואקטיביזם חברתי.
Report abuse