הנרטיבים המרכזיים של הזירה

שוק התקשורת הגלובלי והמקומי פועלים על פי שיקולים ומניעים המתאפיינים בתחרותיות, כסף(רייטינג), עוצמה ונטייה אידאולוגית, לצד המאפיינים הקבועים והמשתנים של שוק התקשורת: התפתחות טכנולוגית-רשתות חברתיות , תאגידיות וריכוזיות- קשרי הון שלטון, דיגיטציה של אמצעי התקשורת הבינאישית ותקשורת ההמונים.

כל אלה מעמידים בסימן שאלה את יכולתה של העיתונות והעיתונאים לפעול על פי נורמות אתיות וערכים מקצועיים להם מצווה העיתונות ככלל והעיתונאי בפרט, או כפי שבא לידי ביטוי בתקנון האתיקה החדש.

המושג אובייקטיביות אינו עוד רלוונטי במציאות התקשורתית העכשווית. מציאות זאת מעמידה את העיתונאי בדילמות מוסריות ומקצועיות כיצד לפעול ואת חובתו לפעול על פיהם ואם טעה לתקן את דרכיו.

מושגים מרכזיים

חבות התקשורת (media accountability): חובת התקשורת לקחת אחריות על פרסומיה ולתקן הפרות מקצועיות ואתיות. הדבר בא לידי ביטוי במסירת דין וחשבון על פעולותיהם של עיתונאים ומימוש פעולה מתקנת מילולית (דוגמת התנצלויות, הבהרות ותיקונים) או מעשית (שינוי בפועל בדרכי איסוף המידע והפצתו). מקורו של המושג בתחום המדיניות הציבורית ואין לו מקבילה ברורה בעברית. התרגום הנפוץ לכך הוא אחריותיות.

אתיקה: האתיקה היא תורת המוסר. האתיקה באה להדגיש את הערכים והנורמות. מה יאה, מה מוצדק ומה ההפך מכך. הקוד האתי קובע את רף ההתנהגות הרצויה

: נורמות מקצועיות: הערכים המקצועיים של עיתונאים 3 ערכים

אובייקטיביות: אי הבעת עמדה, נייטרליות, דיווח עובדתי נטול רגשות. הבחנה ברורה בין עובדה לדעה, סיפוק מידע מהימן

דיוק: יש לאמת כל דבר לפני שהוא מתפרסם. אין לפרסם דבר שאינו מדויק

איזון: מתן אפשרות שווה לצדדים השונים להשתתף בדיונים או בעימותים, מתן זמן ומקום זהה, מתן אפשרות להגיב

נורמות אתיות-מוסריות: כללי האתיקה מתוך תקנון האתיקה העיתונאית

ניגוד עניינים: עיתונאי יימנע ממצב שבו קיים חשש לניגוד בין חובותיו כעיתונאי לכל אינטרס אחר

פרטיות ושם טוב: לא יפרסמו עיתון ועיתונאי, ללא הסכמתו של אדם, דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם כן קיים עניין ציבורי בפרסום

טובת הנאה: עיתונאי לא יבקש ולא יקבל טובת הנאה כדי שידווח באופן אובייקטיבי

בדיקת העובדות: לפני פרסום ידיעה חייב העיתונאי לבדוק את נכונותה בכמה מקורות אמינים

תיקון טעויות, התנצלות ותגובה: טעויות, השמטות או אי דיוקים מהותיים בפרסום העובדות יש לתקן במהירות, בהגינות, ובהבלטה הראויה עם הפרסום המקורי

חיסיון עיתונאי: לא יגלה עיתונאי מידע שנמסר לו "לא לפרסום" ולא יחשוף את זהותו של מקור המידע, ללא הסכמתו של המקור

נאמנות לאמת: עיתון או עיתונאי לא יפרסם ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, לא מדויק, מטעה או מסלף

הפרות עיתונאיות: אי עמידה של העיתונאי בכללי האתיקה

חבות התקשורת וחשיבותה בחברה דמוקרטית

לכלי התקשורת יש תפקיד חשוב במדינה דמוקרטית. הם אחראים על

א. הפצת מידע חיוני לאזרחים.

ב. קביעת סדר יום ציבורי ופוליטי.

ג. פיקוח וביקורת על מוסדות השלטון.

דרכים לביצוע של חבות תקשורתית

תהליכי חבות תקשורתית נפתחים לרוב על בסיס זיהוי הפרה על ידי אזרח, איש ציבור או ארגונים אשר תפקידם לפקח על תוכני התקשורת. הם דורשים מארגון התקשורת לבדוק אם יש בדיווח חריגה מכללי האתיקה.

הגורמים שמזהים הפרות עיתונאיות

א. האזרחים (הציבור): על ידי ביקורת ברשתות החברתיות, פנייה ותלונה לארגון התקשורת שמבצע את הטעות או לכנסת. טוקבקים, בלוגים, תוכניות רדיו ועוד.

ב. אנשי ציבור ופוליטיקאים: על ידי פרסום ברשתות חברתיות וראיונות בתקשורת.

ג. ארגונים שעוסקים בפיקוח על התקשורת ובניטורה: כמו מבקר המדינה, האתר העין השביעית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, קשב, אג'נדה, האגודה לזכויות האזרח ואחרים.

ד. מוסדות התקשורת עצמם: שמבקרים זה את זה ואת עצמם כדי לשמור על על אמון הציבור ועל מעמדם כעצמאיים.

ה. גופי אסדרה: הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מועצת העיתונות, המועצה לשידורי כבלים ולוויין, משרד התקשורת.

גורמים שיכולים לחייב את ארגוני התקשורת לתקן את ההפרה

א. מועצת העיתונות: גוף שאחראי על בדיקת תלונות בכל הנוגע להפרות אתיות של גופי העיתונות בישראל. הוא הוקם על ידי העיתונות ויושבים בו מו"לים, עורכים, עיתונאים ונציגי ציבור.

ב. פניות הציבור של תאגיד השידור הישראלי.

ג. המועצה לשידורי כבלים ולוויין: גורם חוץ-מוסדי – רגולטור ממשלתי.

ד. הרשות השנייה: מטפלים בפניות הציבור לגבי שידורי הטלוויזיה והרדיו. גורם חוץ-מוסדי זה הוא רגולטור ממשלתי.

חופש הביטוי

זכותו של כל אזרח במדינה דמוקרטית להביע את דעתו ולפרסם מידע בכתב, בקול ובתמונה כך הוא משתתף ב"שוק הדעות" שחיוני לקיומה של הדמוקרטיה. חופש הביטוי מוגבל רק במקרים קיצוניים, כאשר קיימת סכנה ממשית לפגיעה בזכויות אחרות

חופש הביטוי כולל את חופש המידע – זכותו של האזרח לקבל מידע המצוי בידי הממשל והמנהל הציבורי או כזה הנוגע לפעולתם. זכות הציבור לדעת היא זכותו של האזרח לקבל מידע המצוי בידי מוסדות השלטון או נוגע לפעולתם. בין היתר, חופש זה מחייב את חופש העיתונות פעילות חופשית של התקשורת, כדי שתוכל לבצע את תפקיד השמירה על הדמוקרטיה, כולל ביקורת על השלטון ומוסדותיו

פלורליזם חשיפת הציבור למגוון הדעות הקיימות כדי שיוכל לגבש עמדה, גם אם מדובר בדעות קיצוניות. הפלורליזם כולל בתוכו גם מגוון של אמצעי תקשורת

חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מוגדרים כזכויות על, ומחייבים את העיתונאים למקצועיות ולהוגנות

התפיסה הרעיונית העומדת בבסיס חופש הביטוי: חופש הביטוי הוא אבן יסוד במדינה דמוקרטית. מדובר בזכות בסיסית המגנה על היכולת של כל אדם לומר ולפרסם את אשר על לבו ובזכות של אדם לשמוע, לקרוא או לקבל מידע.

הגישות המנמקות את קיומו של חופש הביטוי (הצדקות) הן: אמצעי לגילוי האמת, אמצעי למיצוי עצמי, אמצעי לתפקוד ולהעמקת הדמוקרטיה, אמצעי ליציבות חברתית

חופש הביטוי- 4 הצדקות לחופש הביטוי ע"פ אהרון ברק

הצדקה 1: חופש הביטוי כאמצעי לבירור האמת

הגישה הדמוקרטית טוענת, שלאיש - גם לא למי שנבחר לשלטון - אין מונופול על האמת ועל "הדעה הנכונה"

באמצעות דיון חופשי - ביטוי חופשי של דעות ומתן אפשרות לעמת ביניהן ולבחור מביניהן באמצעות חקירה ובקורת ועימות והשוואה בין נתונים שונים ודעות רבות, ניתן לגלות את האמת, או לפחות לחשוף טעויות ושקרים, שכן הדעות הקיימות כיום שוללות קיומה של אמת אחת.

קיים חשש, שאם תיאסר דעה מסוימת, בגלל שנחשוב שהיא שקרית או מוטעית, עשויה אותה הדעה להיות הנכונה, או שיש בה גרעין של אמת.

הצדקה 2: חופש הביטוי וההליך הדמוקרטי

השתתפות העם בתהליך השלטוני מתבטאת לא רק בהטלת פתק לקלפי אלא גם בהשפעה על השלטון במהלך כהונתו חופש הביטוי הוא האמצעי המאפשר לעם להשפיע על השלטון

כדי שהעם יוכל לשמש כריבון - לבחור נבחריו, צריך שיהיה בידו מידע. חופש הביטוי מאפשר קבלת מידע וזרימה חופשית של רעיונות העם יכול לנסות ולהשפיע על הנעשה במדינה באמצעות מתיחת ביקורת ומחאה. חופש הביטוי מאפשר לעם להביע דעתו. רק זרימה שוטפת של מידע, מבטיחה פעילות יעילה של מוסדות בחברה ומגבירה את מעורבות האזרחים בפעילות הממשל

הצדקה 3: חופש הביטוי כמאפשר הגשמה עצמית - מימוש עצמי של הפרטה

חופש הביטוי - הבעת דעותיו שלו ושמיעת דעות ועובדות מפי זולתו - מאפשר לאדם ללמוד, להתפתח ולהתקדם. בלימת חופש הביטוי, מונעת מהאדם לממש את הפוטנציאל שלו, גורמת לו תסכול ופוגעת בכבודו

הצדקה 4: יציבות חברתית

חופש הביטוי מאפשר להשיג מטרות בדרך של שכנוע ולא בדרך כוחנית. בזכות חופש הביטוי מוצא הלחץ החברתי את ביטויו באמצעות מילים ולא באמצעות אלימות, בדרך זו מתגברת הסובלנות בחברה והמשטר הדמוקרטי מתחזק.

הגבלות על חופש הביטוי: בחברה דמוקרטית חופש הביטוי חשוב גם לפרט וגם לחברה, אך הוא לא זכות מוחלטת שאין להגבילה. הקניית חופש ביטוי מוחלט לאחד מקפחת את חירותו של האחר. לכן ישנם מקרים שבהם חופש הביטוי של העיתונות וזכות הציבור לדעת עלולים לפגוע בזכויות אחרות חשובות לא פחות (ערכים מתנגשים) כמו:

1. חופש הביטוי מול פגיעה אפשרית בביטחון המדינה: פרסום מידע ביטחוני באופן חופשי עלול לסכן את האזרחים ולפגוע בביטחון המדינה, כי המידע המתפרסם בתקשורת חשוף לכולם, גם לאויבים. לכן ישנו גוף בשם הצנזורה הצבאית שמפקח מראש על המידע הביטחוני המתפרסם בה ומונע פרסומים הנתפסים בעיניה כפוגעים בביטחונם של המדינה, חייליה ואזרחיה.

דוגמה: האם לפרסם היכן הוצבו עמדות כיפת הברזל? מצד אחד חשוב שהציבור ידע; מצד שני אסור שהאויב ידע.

1. חופש הביטוי מול פגיעה אפשרית בשם הטוב: פרסום מידע חופשי על אישים ציבוריים עלול לפגוע בשמם הטוב. בישראל אסור להוציא את דיבתו של אדם רעה, כלומר לפגוע בדמותו בעיני הציבור, ועל מוציא הדיבה חלה חובה לפצות את הנפגע.

דוגמה: האם לפרסם מידע על התנהלותה של אשת ראש הממשלה? ואולי לא, כדי לא לפגוע בשמה?

1. חופש הביטוי מול פלישה תקשורתית לצנעת הפרט: פרסום מידע חופשי שעלול לפגוע בזכותו של אדם לפרטיות, במיוחד בנוגע לאישים ציבוריים.

דוגמה: האם לפרסם מידע על מחלה של ראש הממשלה? מצד אחד זכותם של האזרחים לדעת; מצד שני פרסום המידע הרפואי יפגע בזכותו לפרטיות.

פייק ניוז (fake news)

: חדשות שאינן נכונות. ההגדרה הראשונית לפייק ניוז מדברת על "מידע מומצא לחלוטין שמטרתו להונות קוראים כדי להגדיל תנועה לאתרי אינטרנט וכך לגרוף רווח כספי או פוליטי". הכוונה לידיעות חדשותיות כוזבות שמתחזות להיות אמיתיות ונכונות. הבחירות לנשיאות ארצות הברית העלו את המושג לתודעה הציבורית הרחבה (תומכי הילארי קלינטון טענו כי אחת הסיבות להפסד בבחירות טמונה בפייק ניוז שהפיצו תומכי טראמפ, בעוד שבמסיבת עיתונאים לאחר שנבחר לנשיא ארצות הברית האשים טרמפ בעצמו את התקשורת האמריקאית בפרסום פייק ניוז על קשריו עם רוסיה). ברשת האינטרנט ישנם אתרים שלמים שכל מטרתם היא להפיץ מידע מוטעה ומטעה. מנועי החיפוש ורשתות חברתיות משקיעים משאבים רבים בניסיון להתמודד עם התופעה. להרחבה ניתן להיעזר בכתבה של שחר סמוחה ב"גלובס": http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001179022

תרבות פוליטית שבה חלק ניכר מן השיח הציבורי מבוסס על פנייה אל הרגש ועל דעות אישיות, במקום שהאמת והעובדות יעצבו את דעת הקהל, ובלי להתייחס באופן קונקרטי לפרטיה של

המדיניות הציבורית. בתרבות הדיגיטלית החדשה לכל אדם עם מחשב וגישה לאינטרנט יש דרך להביע את דעותיו במרחב הציבורי ולהציגן כעובדה. קולו של כל אדם עשוי להישמע לגיטימי ובדה באמצעות משתמשים המאשרים אותו זה לזה ומכירים בו. התוכן נשפט לעתים קרובות לפי מספר התגובות וההקלקות שהוא זוכה להן, במקום על פי בדיקה מחקרית ואמינה של העובדות. בעידן השפע של המידע הנגיש לכול, המשתמשים מתמקדים בהכרת מידע בסיסי במקום לבדוק את המידע או לגבש עמדה עצמאית משלהם. האינטרנט מאפשר למשתמש לבחור את מקורות המידע שלו ובכך לחזק את עמדותיו ותפיסותיו, במקום להעמיד אותן במבחן המציאות.

מועצת העיתונות בישראל: גוף וולונטרי שהקימו במשותף אנשי עיתונות (מו"לים, עורכים ועיתונאים) ונציגי ציבור – כמו גופים מקבילים בעולם. המועצה מופקדת על שמירת הערכים של עיתונות חופשית וטובה, ובמסגרת זו היא קובעת את כללי האתיקה החלים על כלי התקשורת ואוכפת אותם. מטרותיה המרכזיות של המועצה הן: לשמור על חופש העיתונאות וזכות הציבור לדעת, להגדיר כללי אתיקה לכל העוסקים בתקשורת ולפקח על קיומם.

מועצת העיתונות דנה בתלונות על הפרת כללי האתיקה העיתונאית. היא מפעילה בתי דין לאתיקה, שבסמכותם לגזור על עיתונאי או כלי תקשורת עונשים שונים: מאזהרה ופרסום התנצלות ועד פרסום ההחלטה נגדו בעיתונים.

מסמך נקדי: מסמך העקרונות שחיבר איש קול ישראל נקדימון רוגל ב-1972 ובו מפורטים כללי האתיקה החלים על העוסקים בעיתונות משודרת (המסמך עודכן והותאם לשידור חדשות בסביבה תחרותית). מסמך נקדי נעשה מעין "תורה שבכתב" של העיתונאות במדינת ישראל. אף שהוא אינו מסמך מחייב מבחינת חוק אלא מבחינה אתית, הרבה עיתונאים ואנשי תקשורת מסתמכים עליו בעבודתם.

נציבות פניות הציבור של תאגיד השידור: נציב פניות הציבור של רשות השידור אמון על טיפול בתלונות הנוגעות לשידורים בערוץ 1, ערוץ 33 וקול ישראל. חוק רשות השידור קובע כי הממונה על קבילות הציבור ידון בקבילות ובתלונות הבאות מן הציבור בכל הנוגע למשדרי הרשות או לאופן פעולתה. כל אדם רשאי לפנות ישירות אל הממונה על הקבילות ולהתלונן בפניו. הממונה על הקבילות יכול למצוא שהתלונה מוצדקת, כולה או בחלקה, או שאינה מוצדקת. אם התלונה מוצדקת, הממונה יכול להצביע על ליקויים ולדרוש לתקנם בדרך שיקבע ובזמן שיקבע. לממונה על הקבילות יש חופש פעולה מלא בבירור התלונות.

נציבות פניות הציבור של הרשות השנייה: בדומה למקבילה ברשות השידור, נציבות פניות הציבור של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מקבלת את פניותיהם של הצופים בשידורי הטלוויזיה בערוצים 2 ו-10 ושל המאזינים לתחנות הרדיו האזורי ברחבי הארץ. במסגרת עבודתה מפרסמת הנציבות באתר ובאמצעי התקשורת פניות ציבור נבחרות. פניות אלו עוסקות בסוגיות אשר עוררו עניין רב בקרב הציבור וטופלו על ידי נציבות פניות הציבור. כל אדם רשאי לפנות לנציב פניות הציבור, ובלבד שהפנייה תיעשה בכתב. חוק הרשות השנייה קובע כי נציב פניות הציבור פועל באופן עצמאי.

מושגים חוצי זירות

. פוסט אמת: מצב שבו הפוליטיקאים פונים לציבור ולדעת הקהל באמצעות הרגש ולא באמצעות עובדות

מקרה והסבר

במהלך מערכת הבחירות לנשיאות בארצות הברית פנה דונלד טראמפ מספר פעמים לרגש של הבוחרים בעודו מסלף עובדות על יריבתו למרוץ, הילארי קלינטון, מכנה אותה אישה מסוכנת ויוצר לה דימוי של עבריינית בשל עבירה זניחה של שימוש במייל פרטי.

מושגים נוספים שעולים מתוך המקרה

גלובליזציה, בריונות ברשת, חברות, דיוק, תקשורת המונים.

דוגמאות

1. איך כיבסנו את השקרים של דונלד טראמפ. לכתבה:

https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.3128769

1. נאום החמוצים של נתניהו. לכתבה

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5032650,00.html

2. הפרות עיתונאיות וחבות התקשורת

הפרה עיתונאית: אי עמידה של העיתונאי בכללי האתיקה.

חבות התקשורת: לקיחת אחריות על פרסומיה ותיקון הפרות מקצועיות ואתיות.

מקרה והסבר

פרשת האגדה האורבנית: כתבת חדשות 10 מדווחת על חטיפתה של ילדה בפארק שעשועים, דבר שלא היה ולא נברא. במקרה זה לא נעשתה עבודת עיתונות רצינית ולא נבדקו העובדות. בעקבות כך התנצלו בחברת חדשות 10 והשעו את הכתבת.

מושגים נוספים שעולים מתוך המקרה.

גלובליזציה, ערך חדשותי, דיוק, נאמנות לאמת

דוגמה

פרשת האגדה האורבנית, בחדשות 10 מתנצלים ומשעים את סיוון כהן. לכתבה:

www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4222761,00.html

www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001171957

דילמות

חופש הביטוי: זכות הציבור לדעת מול הזכות לפרטיות. יאיר נתניהו/מסרון בין החוקר לשופטת.

הקלטת יאיר נתניהו/ צילום התכתבות החוקר והשופטת. האם זו פגיעה בפרטיות או עניין לציבור וזכות הציבור לדעת?

וואלה ניוז: "מבחינה משפטית זו פגיעה בפרטיות, ועל הגבול של האזנת סתר". לכתבה.

חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב. הוצאת לשון הרע. הדס שטייף מול זהבי.

העיתונאית מגיבה לתביעת הדיבה של שדרן הרדיו ומצהירה: "אף אחד לא יפחיד אותי, לא בתביעות לשון הרע ולא באיומים". לדבריה, "הכול מתויק, מוקלט ומעוגן". "מעריב". שטייף לזהבי: "יש מעל 10 תלונות, אחת מבת 17 שניסית לפתות. לכתבה:

http://www.maariv.co.il/culture/tv/Article-609574

זכות הציבור לדעת מול החשש לפגיעה בחייו של אדם – פרסום התחקיר על בועז ארד.

האם היה צריך לפרסם את התחקיר על בועז ארד, מורה שקיים לכאורה מערכות יחסים אינטימיות עם תלמידות, למרות הצהרתו כי יתאבד אם הפרשה תפורסם?

"הארץ" – פרשת בועז ארד: להמשיך לחקור, להמשיך לפרסם. לכתבה:

https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.5786823

"הארץ" – חיי אדם חשובים מפרסום. לכתבה:

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.5787334

חופש הביטוי מול פגיעה ברגשות הציבור: פרסום קריקטורה של מוחמד. "שרלי הבדו".

סיקור הטבח ב"שרלי הבדו" והתגובות לו הציבו בפני עיתונים בעולם התלבטות עקרונית: האם לפרסם את הקריקטורות הלועגות למייסד האסלאם?

העין השביעית: כל החדשות ראויות לדפוס. לכתבה:

https://www.the7eye.org.il/143706

חופש הביטוי מול ביטחון המדינה: מקרה אורי בלאו, מקרה הפצצת הכור בסוריה.

1. החזקת המסמכים סודיים ע"י העיתונאי אורי בלאו. פגיעה בביטחון המדינה.

"הארץ" – אושרה עסקת הטיעון עם אורי בלאו. לכתבה:

https://www.haaretz.co.il/news/law/1.1815558

2. לקיחת אחריות של ממשלת ישראל על הפצצת הכור הסורי, 2012.

"הארץ" – ליברמן: קרבות הקרדיטים סביב תקיפת הכור הסורי פגעו בביטחון המדינה. לכתבה:

https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.5934351

דילמות חוצות זירות

א. דילמה מרכזית: חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב. הוצאת לשון הרע. מקרה "ג'נין ג'נין".

חופש הביטוי כחלק מחופש היצירה בסרט "ג'נין ג'נין". הבמאי מוחמד בכרי אל מול עיוות המציאות, הוצאת דיבה ופגיעה בשם הטוב של חיילי צה"ל ומדינת ישראל.

http://www.maariv.co.il/news/law/Article-614676

זירות: חבות התקשורת, קולנוע תיעודי, חדשות, צילום עיתונאי.

דילמות חוצות זירות:

אובייקטיביות מול סובייקטיביות.

הבניית המציאות מול שיקוף המציאות.

נאמנות כפולה – נאמנות ללאום או למקצוע?

ב. דילמה מרכזית: חופש הביטוי מול שלום הציבור.

המגזין הסאטירי הצרפתי "שרלי הבדו":

https://www.the7eye.org.il/143706

זירות: סאטירה, חדשות, גלובליזציה, חבות התקשורת.

דילמות חוצות זירות:

• חלקה של התקשורת בהבניית המציאות.

• בין שיקוף לעיצוב ביחס לטרור האסלאמי.

• בין חופש הביטוי לפגיעה ברגשותיהם ובשמם הטוב של המוסלמים.

• הסאטירה – מה מותר ומה אסור? האם להציב לה גבולות (טאבו או חופש יצירה)? את מי משרתת הסאטירה (את הציבור או את השלטון)?

• טשטוש הגבולות בין הלוקלי לגלובלי.

ביבליוגרפיה ותמצית המאמרים

בנזימן, ע' (עורך). (2007). איפה טעינו? עיתונאים מתבוננים על עצמם. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.

דרור, י' (2011). עיתונות מקוונת (עמ' 133-104). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

אמצעי התקשורת המסורתיים מבוססים על לוגיקה. אני גוף תקשורת כותב או משדר ואתה הצרכן צופה או קורא. צד אחד אקטיבי וצד שני פסיבי. הפיכתן של הרשתות החברתיות לפופולריות מחייבת את אמצעי התקשורת לבצע התאמות ושינויים, ובעיקר להתמודד עם האתגרים המקצועיים שאלו מציבים להם בכלל ובעיתונות בפרט.

הזמינות אל מול המהירות. המידע האמין והמבוסס אל מול הדיווח המקצועי והמוסרי. כדי להתמודד עם הסוגיות העיתונאיות אימצו אמצעי התקשורת המסורתיים את הרשתות החברתיות והחלו לפעול בתוכן ולנהל איתן מערכת יחסים, כמו במקרה של הבלוגים. הפעילות ברשתות החברתיות תופסת תאוצה בעקבות הסיקור של אמצעי התקשורת המסורתיים שמזין את עצמו בצורה מעגלית. סוגיות של פגיעה בפרטיות ושמירה על פרטיות ברשתות החברתיות היא אחת הבעיות הנפוצות שמאלצת את ראשי החוק במדינות רבות לחוקק חוקים שיש בהם למנוע פגיעה בשמם הטוב של הגולשים או בפרטיותם, וזאת מול הרשתות החברתיות כגון פייסבוק וכו'.

הטשטוש בין הפרטי לציבורי בקרב העיתונאי מאלץ את העיתונאים לסגל להם כללי עיתונאות חדשים, מה מותר ומה אסור, ומציב אותם בדילמות. הבעת עמדה פוליטית ברשתות החברתיות בשטח הפרטי הפכה לסוגיה נפיצה. האם מותר לעיתונאי לחגוג את ניצחונו של אובמה בבחירות?

אף שניכר כי העיתונאים חוששים להביע את עמדתם ברשתות החברתיות, יש מי שסבור כי דווקא ההגבלה על העיתונאי להתבטא ברשת תפגע בעיתונאי, בעיתונאות ובעקרון השקיפות. מנגד, העיתונאים חוששים שחשיפת עמדותיהם ברשת תוביל לפגיעה באובייקטיביות שלהם, אבל עולה הטענה כי ממילא אין "עיתונאי אובייקטיבי".

נגבי, מ' (2011). חופש העיתונות וחופש העיתונאי בישראל. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

פרי, י' וצפתי, י' (2004). מדד אמון הציבור בתקשורת. תל אביב: מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה.

רייך, צ' וקאהן, ל' (2011). דיוק "אובייקטיבי" ודיוק "סובייקטיבי" בחדשות פלילים בעיתונות הישראלית. מסגרות מדיה, 7, 75-55.

הסברים והרחבת המאמרים

חופש העיתונות טומן בחובו שתי חירויות יסוד של האזרח בדמוקרטיה: חופש הביטוי וחופש המידע (הזכות לדעת). שתי חירויות אלו אמנם קשורות זו לזו ותלויות זו בזו, אך מעמדן החוקתי איננו בהכרח זהה. רק מימושן המשותף מאפשר חופש עיתונאות.

אחת המטלות של העיתונאי היא שידור אינפורמציה מהימנה ומתן ביטוי מתאים להשקפות ולדעות שונות הרווחות בציבור.

האתיקה היא תורת המוסר. האתיקה באה להדגיש את הערכים והנורמות. מה יאה, מה מוצדק ומה ההפך. האתיקה היא עקרונות ההתנהגות הנכונים במקצוע מסוים או בקבוצה מסוימת. הקוד האתי קובע את רף ההתנהגות הרצויה.

הקשר בין חוק לאתיקה

חוק הוא מערכת של איסורים ומגבלות שנועדו להשליט סדר. לא כל מה שאינו חוקי הוא בהכרח לא מוסרי (מוסרי פירושו מה נדרש במטרה ליצור צדק חברתי).

כדי ליצור חיבור בין האתיקה לחוק, החוק קובע את הסף התחתון של מה מותר ומה אסור (או על דרך ההיפוך, מה שלילי ומה לא).

מערכת החוקים יוצרת את הסדר הפורמלי: איך להתנהג. הקוד האתי קובע איך ראוי שנתנהג.

כללי האתיקה אינם עוסקים במה שאסור ובמה שמותר לפי החוק האזרחי. הם קובעים מה הוגן ומה לא הוגן, מה ראוי לעשות ומה אין ראוי לעשות. במרכז כללי האתיקה ניצב כבוד האדם. גם בדת היהודית, המעלה על נס את כבוד האדם, יש צווים וכללי אתיקה רבים, כגון "ואהבת לרעך כמוך", "את השנוא עליך אל תעשה לחברך". פגיעה בשמו הטוב של אדם נאסרת מפורשות בעשרת הדיברות: "ולא תענה ברעך עד שקר".

הקוד האתי משמש תעודת זהות ערכית שארגון, פירמה או קהילה מקצועית מקבלת על עצמה, כדי לקבוע את נורמות ההתנהגות הראויות בעיניה. הקוד האתי משמש מצפן להתנהגות ראויה ולכינון יחסים הוגנים עם בעלי עניין.

כדי ליצור קוד אתי מקצועי יש לדעת מהי המטרה של הארגון (למה הוא נועד), מהם הערכים החשובים למקצוע ומיהם בעלי העניין והלקוחות של הארגון (סיבת הקיום של הארגון שבלעדיה אין צורך ותכלית בארגון).

עיתונאים, ואמצעי התקשורת המעסיקים אותם, מתאמצים מאוד שלא לחטוא לאמת גם בעניינים שהחוק אינו מתערב בהם. מדוע הם כה משתדלים לחקור ולברר שהם אכן כותבים דברים נכונים? יש לכך שתי תשובות: ראשית, כדי לא לפגוע באמינותם בעיני הציבור. אם יתברר שכתבו דברי שקר או אפילו דברים לא מדויקים, הציבור לא יאמין להם עוד. העיתונאי ייפגע וכך גם העיתון. שנית, יש כללי אתיקה שמגבילים את העיתונאים, את העיתונים ואת אמצעי התקשורת האלקטרונית.

הערכים המקצועיים המרכזיים של העיתונאים: (מי שכבר לימד את שלושת הערכים הללו בזירת החדשות כמובן אינו מחויב לעשות זאת שוב אלא רק להזכיר לתלמידים את מה שנלמד):

בכל כללי ההתנהגות העיתונאיים, לרבות מסמך נקדי ותקנון האתיקה העיתונאית, כל עיתונאי מחויב לאי משוא פנים, אובייקטיביות, איזון ודיוק בשידורים.

אובייקטיביות: היכולת להביא חדשות בצורה אובייקטיבית וניטרלית היא מסגולותיו המקצועיות ההכרחיות של עובד חדשות. על העיתונאי להימנע מלהביע את השקפותיו האישיות בנושאים שהוא מסקר, עורך ומביא לשידור, ועליו להימנע מהדבקת תגים. אין לשדר תחושות במקום מידע. על השדרן להימנע מגילויים של סולידריות עם נושאי הסיקור או מגילויים של סלידה מהם. על הדיווח להיות עובדתי ככל האפשר. יש להבחין בין עובדות לדעות. הבעת דעה אישית, פרשנות וניתוח המידע ישודרו באופן שיהיה אפשר לעמוד על טיבם ולהבחין בבירור בינם ובין העובדות המובאות בשידור. תפקידם העיקרי של העיתונאים לספק למאזינים ולצופים מידע מהימן, בדוק ושלם עד כמה שאפשר ולהניח להם להגיע למסקנה בעצמם ולא להביא עובדות עם מסקנות מוכנות בצידן.

איזון: מראיינים ומנחים מצווים להקפיד לשמור על איזון בין שני הצדדים של הסיקור העיתונאי. על המראיין להקפיד לתת אפשרות שווה ככל האפשר לצדדים השונים להשתתף בדיונים או בעימותים, ולהביע את דעתם בלא הפרעה והטרדה מצד יריביהם ומצד המנחה. יש להקפיד לספק תנאים טכניים שווים לשני הצדדים (גם בריאיון וגם בעימות), גם כאשר אחד הצדדים אינו נמצא באולפן, כדי לא לתת לאחד הצדדים יתרון טכני על פני המשתתף האחר.

דיוק: יש לאמת כל דבר העולה לשידור. אין לשדר דבר שאינו נכון או אינו מדויק. אין לערוך משדר באופן שעלול לסלף את המידע הכלול בו, אם יש בשידור כדי להטעות את הציבור.

לשם מה צריך אתיקה מקצועית

כאשר קיימת דילמה – שתי חלופות שעומדות זו מול זו (שהן חוקיות. אם חלופה אחת לא חוקית אז אין דילמה) – צריך לבחור את החלופה הטובה ביותר ולהסביר מדוע בחרו בה.

לאנשי מקצוע כמו רופאים, עורכי דין, שופטים ושוטרים, הנתקלים בבעיות מוסריות במסגרת עבודתם, יש מערכת חוקים ברורה, ועליהם לפעול על פיה. רופא או עורך דין שעוברים על כללים אלו נענשים, ובמקרים חמורים במיוחד אף נשללת מהם הזכות להמשיך לעסוק במקצועם. גם לעיתונאים יש תקנון אתיקה. זהו קובץ של כללי התנהגות אשר נועד לשמור על המוסר העיתונאי.

תקנון האתיקה קובע עקרונות התנהגות לעיתונאים.

עיתונות חופשית היא תנאי לקיום משטר דמוקרטי, שלטון תקין והוגן וחברה נאורה הנוטלת חלק בעיצוב גורלה. עיתונות טובה חייבת לשרת את החברה באספקת מידע ובביקורת בנושאים שיש בהם עניין ציבורי באופן אמין, אחראי והוגן.

במדינות דמוקרטיות, ובכללן במדינת ישראל, ניסוח כללי אתיקה מוסכמים וקביעת המנגנונים שיאשרו, יפרשו, ינחילו ויאכפו אותם מתבצעים ביוזמת העיתונאים עצמם, מתוך ההכרה והחשש שמעורבותו של הממשל או של המחוקקים בקביעת הנורמות הראויות לעבודת העיתונאי עלולה לסכן את חופש העיתונות. עם זאת, במרוצת הזמן הבשילה ההכרה שעל מנת שהאתיקה העיתונאית תזכה למידה סבירה של אמינות ולגיטימציה, העיתונאים לא יכולים להיות הפוסקים הבלעדיים הנוגעים להתנהגותם, ויש לשתף גורמים ציבוריים. בשנת 1963 הוקמה מועצת העיתונות שחברים בה מלבד נציגי העיתונות גם אנשי ציבור שאינם קשורים בהקשר מקצועי או עסקי לכלי התקשורת. מועצת העיתונות מופקדת על שמירת ערכי העיתונות: חופש המידע, חופש הביטוי וחופש הבעת הדעה בישראל, ומייצגת את העיתונות ואת הציבור במאבק למען הערכים הללו. מועצת העיתונות פועלת להבטחת נאמנות לעקרונות האתיקה העיתונאית, מצד כל העוסקים בעיתון, ושוקדת על קביעתן ואכיפתן של אמות מידה מקצועיות המושתתות על מחויבות לאמת, לדיוק, להגינות, להגנה על כבוד האדם ויצירתו וכיבוד צנעת הפרט.

מתוך נגבי, מ' (2011). חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל (עמ' 63-47). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

הקוד האתי בתקשורת הישראלית – מסמך נקדי ותקנון האתיקה של מועצת העיתונאות

מסמך נקדי:

אחת המטלות של העיתונאי היא שידור אינפורמציה מהימנה ומתן ביטוי מתאים להשקפות ולדעות שונות הרווחות בציבור. כדי להגיע למדיניות שידור אמינה המחייבת את כל העוסקים ברשות השידור נכתב ב-1972 הקוד האתי של העיתונאים ברשות השידור הידוע כ"תדריך נקדי". תדריך זה אושר על ידי הוועד המנהל של רשות השידור, והוא מהווה "שולחן ערוך" לכל עובדי החדשות והאקטואליה במדיה הממלכתית. התדריך חל גם על תוכניות שיש להן, בשלמותן או בחלקן, צביון אקטואלי.

עם כניסת הטלוויזיה המסחרית והתחרות הרבה התרופפה ההקפדה על מצוות "עשה" ו"אל תעשה" שבתדריך נקדי בנושאים של איזון, הבאת דעות מפי אומרן או בשם אומרן והוגנות בדיווח. נקדימון רוגל עדכן את המסמך והתאים אותו לעידן של היום – עידן התחרות המסחרית. המסמך הוא האורים והתומים של העיתונאים ברשות השידור ומחוצה לה, ומכירים בו כבסמכות מקצועית ללא עוררין.

העיתונאי מופקד על זכות הציבור לדעת – זכות זו אינה מעוגנת בחוק. לעומת זאת, יש חוקים שמעניקים לאזרח הגנה מפני פרסום שעלול להסב לו נזק. החוק מכיר בזכות האדם לשמור על שמו הטוב, לשמור על כבודו, להגן על פרטיותו, וכדומה.

האתיקה העיתונאית אמורה לאפשר לעיתונאי, היודע את הכללים, להלך על החבל הדק שבין זכות הציבור לדעת (שאינה מעוגנת בחוק) לזכויות האזרח (שמעוגנות בחוקי המדינה).

מתוך המסמך (המסמך המלא – מסמך נקדי):

ü רשות השידור מחויבת לשדר אינפורמציה מהימנה. באימות לא מספר המקורות קובע אלא טיב המקורות ואי תלותם זה בזה. דיוק ואמינות עדיפים על פני מהירות וחיפזון.

ü יש להימנע מחד-צדדיות, ממשפט קדום, מהבעת דעה אישית, מהטיה, מ"חלוקת ציונים", מהדבקת תגים, מהעלמת עובדות או מהטעמתן באורח סלקטיבי שלא לפי הערכיות החדשותית שלהן.

ü הכתב מנוע מלטפל בנושא שיש לו עניין אישי בו, ובטח לא יטפל בנושא תמורת טובות הנאה.

ü איזון קיים רק בדעות. בעובדות יש אמת – לא אמת וספק.

ü לעולם אל תזלזל בידע ובתבונה של המאזין והצופה. רישול בניסוח, בלשון, בשמות ובתארים, במילים ובמושגים לועזיים גורמים לפיחות חמור באמינות המדיום והשדרן.

מועצת העיתונות בישראל

מועצת העיתונות דנה בתלונות על הפרת כללי האתיקה העיתונאית. היא מפעילה בתי דין לאתיקה, שבסמכותם לגזור על עיתונאי או כלי תקשורת עונשים שונים: מאזהרה ופרסום התנצלות עד פרסום ההחלטה נגדו בעיתונים.

אף שיש קוד אתי נוסף על מועצת העיתונות בישראל, תקנון האתיקה של מועצת העיתונות ומערך בתי הדין שלה הם היחידים המתיימרים לשקף קונצנזוס של קהל הקהילייה התקשורתית על כל גווניה וצורותיה (גם המקוונת), וגם לחייב את כולה. נראה כי אין עוררין על צדקתן ותוקפן האתי של הנורמות הכלולות בו. הגם שלא כל כלי התקשורת ולא כל העיתונאים מקיימים תמיד את התקנון של מועצת העיתונות, הקודים האחרים בישראל (למשל כללי האתיקה של הרשות השנייה) אימצו גם הם נורמות דומות.

מתוך האתיקה של מועצת העיתונות בישראל (למסמך המלא: תקנון האתיקה המקצועי של מועצת העיתונות).

חופש העיתונות ואחריותה המקצועית

עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.

יושר והגינות

א. עיתון ועיתונאי יפעלו ביושר, בהגינות וללא מורא.

ב. הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא יימסרו אלה לפרסום אף אם יש בהם עניין לציבור.

נאמנות לאמת

א. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדויק, מטעה או מסולף.

ב. לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, לרבות בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים וכן בשל חרם או איום בחרם מודעות.

ג. לא יובאו דברים בשמו של אדם אלא אם הם מובאה ישירה ומדויקת מפיו או ממסמך בכתב. מכתב למערכת מותר לפרסם שלא כלשונו אם כותבו לא אסר זאת מראש ואם בעריכה לא היה משום שינוי מהותי בתוכן המכתב או במשתמע ממנו.

בדיקת העובדות

א. לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר בזהירות הראויה לפי נסיבות העניין.

ב. דחיפות הפרסום לא תפטור מבדיקת נכונות הידיעה כאמור.

ג. העובדה כי ידיעה התפרסמה בעבר לא תפטור את הבא להסתמך עליה בפרסום בדיקת מהימנות הידיעה.

אובייקטיביות

א. עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות לבין דעות.

ב. ידיעה המתפרסמת במסגרת של הבעת דעה יחולו עליה כללי האתיקה הנוגעים לידיעות.

ג. פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטיה.

ד. הכותרת לא תהיה מטעה.

ה. עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין פרסומת לחומר מערכתי, באופן שלא תפורסם פרסומת הנחזית כחומר מערכתי.

פרטיות ושם טוב

לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או לשמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה. פרסום דבר כאמור מצריך ברגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו.

קטינים

א. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שטרם מלאו לו 14 שנה, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו או ברווחתו, אלא בהסכמת הוריו או אפוטרופסו ואם קיים עניין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה.

ב. לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שמלאו לו 14 שנה וטרם מלאו לו 18 שנה, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו או ברווחתו, אלא אם קיים ענין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה.

קשיים של העיתונאי ביישום הערכים המרכזיים: אובייקטיביות, דיוק ואיזון

אובייקטיביות: האם אפשר לדווח בלי לערב עמדות אישיות?

העיסוק העיתונאי הוא בשאלות מהו דיווח אובייקטיבי ומיהו עיתונאי אובייקטיבי לעומת עיתונאי מוטה. קיימת ביקורת כלפי עיתונאים שאינם מיישמים את הכלל של עיתונאות אובייקטיבית, אך נשאלת השאלה: האם עיתונאות יכולה להיות אובייקטיבית?

קריטריון האובייקטיביות אינו ישים לעבודה העיתונאית. ההנחה היא שעיתונאי יכול לתפקד כמראה המשקפת באופן פסיבי, כמעט אוטומטי, את העולם החיצוני. אך העין האנושית אינה מראה. המושג "אובייקטיביות" מעוגן מבחינה היסטורית בהנחה שקיימת זווית ראייה אלוהית שממנה אפשר לראות את כל העולם ללא סלקציה וללא אינטרס. בניגוד לכך, הראייה של כל אדם היא סלקטיבית ומבטאת את האוריינטציה שלו. קל וחומר כאשר מדובר בהתנהגויות ובאירועים אנושיים. החלופה לאין אובייקטיביות היא לא בהכרח סובייקטיביות. במקום אמת המידה "אובייקטיביות" ירון אזרחי מציע את המושג מידת "הסובייקטיביות הכנה" של העיתונאי. במקום "דיווח אובייקטיבי" הוא מציע "דיווח ניטרלי" או "הוגן" ובמקום ה"זכות לדעת" של הקורא או הצופה "הזכות של האזרח לפרש את המציאות העובדתית". בדמוקרטיה הפלורליסטית של ימינו, כאשר יש הכרה בריבוי זוויות ראייה, תיאורים ופרשנויות לאירועים זכות הציבור לדעת מותנית ביכולת לקבל לצד הפרשנות הסובייקטיבית הגלויה של העיתונאי מידע גולמי לא ארוז מראש לצורך מימוש זכותו לחופש הפרשנות.

נקודה נוספת למחשבה היא הכתיבה הניו-ז'ורנליסטית. הגישה של הדוגלים בזרם זה היא שהגבול בין סיפורי עיתונות ליתר הסיפורים (כאלה שגם כותבים סופרים ומשוררים) מטושטש. העיתונאי שלמה פרנקל אמר: "אתה מודיע לקורא: יכול להיות שאלו עובדות ויכול להיות שלא. אני הייתי שם, וזה מה שראיתי. ככה אומר העיתונאי לקורא: קבל את זה או אל תקבל את זה". העיתונאים מזרם זה מצהירים במפורש כי כתיבתם סובייקטיבית (מנקודת מבט אישית) ואינם מתיימרים לאובייקטיביות בדיווח.

דיוק: האם אפשר לפרסם כתבות שיהיו חפות מכל טעות עובדתית?

אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לקביעת רמת אמינותו של כלי תקשורת בעיני הציבור הוא מידת הדיוק של ידיעותיו. מידת הדיוק משמשת הן יעד מעשי והן סמל וערך של משלח היד העיתונאי.

דיוק עיתונאי משמעותו שחזור הוגן ואמיתי של האירוע או של פעילות בעלת עניין ציבורי.

הכוונה בדיוק היא הצורך להימנע מהטעיית הציבור, כלומר הצורך לספק בסיס לשיח ציבורי איכותי ומעוגן במציאות, הניזון מעובדות ומפרשנויות וכן מתפיסות ומעמדות המתבססות על מידע מדויק. בשנים האחרונות קיימת הערכה פסימית לגבי הדיוק העיתונאי. המחקר של רייך וקאהן (2011) הוא ניסיון לבדוק את רמת הדיוק בעיתונות הישראלית במטרה להשיב על השאלות האם העיתונות המכונה "איכותית" מדויקת יותק מהעיתונות ה"פופולרית", ואם החדשות בעיתונות המודפסת מדויקות יותר מהעיתונות המקוונת. המחקר התמקד בחדשות פלילים, המתאפיינות בהתרחשויות בלתי מתוכננות העשויות לבטא הבדלי מהירות ועדכניות בין העיתונות המקוונת ובין זו המודפסת, ובהיבטים של עניין אנושי העשויים לבטא הבדלים בין עיתון איכות לעיתונות פופולרית. כמו כן, חדשות פלילים הן מתחומי הסיקור הפופולריים והצבעוניים יותר. הן משלבות "בידור", סנסציה, מציצנות ומשיכת קהל מצד אחד, וביסוס מעמדה של מערכת האכיפה והחוק מהצד השני.

הטעויות שיכולות להיות בעיתון על פי צ'רנלי (1936) הן שגיאות כתיב, טעויות עובדתיות וטעויות בפרשנות.

מי אחראי לחוסר הדיוק?

א. העיתונאים ודפוסי עבודתם: דפוסי עבודה שטחיים, חלון זמן קצר לאיסוף המידע, העיבוד והפרסום. התבססות על מקורות מידע מועטים. הרצון "למכור" את הכתבה – להציג כותרת בומבסטית שלא תמיד נכונה או הגיונית. כותרת שבנויה על בסיס חצי ספקולטיבי אבל מושכת את העין ואת הקורא.

ב. האילוצים של סביבת העבודה העיתונאית: לחצי זמן, הצורך לעלות לשידור כמה שיותר מהר, הצורך להשיג סקופ (ורצוי בלעדי).

ג. המקורות: לא תמיד המקורות מוסרים מידע אמין ונכון.

איזון: האם ניתן ורצוי לייצג את כל העמדות והדעות הרווחות בציבור?

בשמירה על איזון עיתונאי יש לתת לשני היריבים או לשתי השקפות מתחרות ייצוג שווה (יותר או פחות). עיתונאים רבים מעדיפים להיצמד לסיפור ונמנעים ככל האפשר מאימות המידע עם בעל העניין האמור להגיב. הסיבות לכך מגוונות – אם העיתונאי יפנה ויבקש תגובה, התגובה עלולה לגמד או לקלקל את הסיפור, אז למה להרוס סיפור טוב?

מדוע קשה להקפיד על כללי האתיקה?

1. מצד אחד מדובר בתחרות בין כלי התקשורת להשגת ידיעות בלעדיות. מצד שני, התחרות מביאה למיידיות, דבר שעלול לגרום לאי דיוקים וטעויות.

2. אין הכשרה מסודרת לעיתונאים, מכאן שחלקם אינם מכירים את הקוד האתי ואינם פועלים לפיו.

3. התקשורת נהייתה יותר ממוסחרת. יש כאן פגיעה בחופש הביטוי כאשר כלי תקשורת פועלים במטרה לרצות את הגופים המסחריים.

4. בעלות צולבת. אנשי עסקים שמחזיקים בבעלותם כלי תקשורת וחברות מסחריות אחרות, כמו משפחות נמרודי ומוזס, שבמקביל לעיתונים שבבעלותן יש להן גם עסקים פרטיים אחרים.

חופש הביטוי

חופש הביטוי הוא החופש הניתן לאזרח לפרסם וכך גם לחלוק עם אחרים בכתב, בקול או בתמונה, את אשר בלבו, בנפשו ובמוחו. חופש המידע הוא זכותו של האזרח לקבל מידע המצוי בידי הממשל והמנהל הציבורי, או כזה הנוגע לפעילותם.

ההכרה בחיוניותו של חופש הביטוי, הן לפרט והן לחברה, אין משמעותה שאסור להציב לו סייגים וגבולות. בדמוקרטיה אין זכויות מוחלטות, בלתי מוגבלות, שכן הן מתנגשות זו עם זו. הקניית חופש ביטוי מוחלט תסכן בעלי חירויות וערכים דמוקרטיים אחרים. יותר מכך, הקניית חופש מוחלט לאחד מקפחת לחלוטין את חירותו של האחר. חופש ביטוי בלתי מוגבל ובלתי מרוסן אינו תורם לשגשוג שוק הרעיונות אלא מצר אותו. אולם בגלל החשיבות, החיוניות והייחודיות של חופש הביטוי לקיום שוק רעיונות, ובשל מרכזיותו של שוק זה במערכת הדמוקרטית, ההגבלה המוטלת עליו בדמוקרטיה אמורה להיות מזערית, ויש להטילה רק במקרים הקיצוניים ההכרחיים ביותר – כאשר ההסתברות לסיכון זכויות וערכים חיוניים אחרים גבוהה ביותר והפגיעה המסתברת באותם ערכים קשה במיוחד (בארצות הברית התירו לדכא ביטוי רק אם הוא מייצר "סכנה ברורה ומיידית").

חופש הביטוי והתנגשות עם ערכים אחרים

1. חופש הביטוי לעומת פגיעה אפשרית בביטחון המדינה: טענה הנשמעת לעתים קרובות מצד אזרחים נוגעת להתנהלות התקשורת בכל הנוגע לדיווחים בנושאים ביטחוניים. התקשורת בישראל, הן המקומית והן הזרה הפועלת בארץ, נתונה מאז ומתמיד לצנזורה צבאית המפקחת מראש על המידע הביטחוני המתפרסם בה ומונעת פרסומית הנתפסים בעיניה כפוגעים בביטחונם של המדינה, חייליה ואזרחיה. צנזורה סלקטיבית, על מידע ספציפי שעלול לסכן את הביטחון בזמני חירום ומלחמה, נתפסת לגיטימית בעולם הדמוקרטי. הסיבה הלגיטימית בתחום הביטחון היא שהביטחון שבשמו היא מופעלת מייצג את הזכות הקיבוצית לחיים, וזכות זו היא ערך שלמענו מוצדק ואף מתחייב להגביל את חופש העיתונות. צריך לזכור שלא רק חשיפה בלתי שקולה בתחום הביטחוני עלולה לקפח חיי רבים, אלא גם צנזורה בלתי שקולה בתחום הביטחוני (לדוגמה, אם בעל תפקיד ביטחוני מתפקד שלא כראוי, והדבר מצונזר כדי למנוע ממנו מבוכה ובושה, הדבר מעמיד בסכנה קיומית את כל האזרחים והחיילים שחייהם מופקדים בידי אותו אדם). המסקנה היא שהלגיטימציה לצנזורה קיימת, אך רק בגבולות ובמקרים מוגדרים, כלומר היא יכולה להיות תקפה רק כאשר ברור בעליל שהפרסום בתחום הביטחוני אכן עלול לחבל בביטחון (לדוגמה, ביקורת על אופן התנהלות התקשורת בתחום הביטחוני התקיימה בזמן במלחמת לבנון השנייה). מתוך נגבי, מ' (2011). חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל (עמ' 102-95). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

1. חופש הביטוי לעומת פגיעה אפשרית בשם הטוב: טענה נוספת שנשמעת לעתים קרובות נוגעת למהירות שבה התקשורת מזדרזת לחרוץ דין נגד אישים שונים. בישראל, כמו בדמוקרטיות מתוקנות אחרות, אוסר הדין בעיקרון להוציא את דיבתו של אדם רעה, כלומר לפגוע בדמותו בעיני הציבור, ומטיל על מוציא הדיבה חובה לפצות את הנפגע. כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מנכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו של האדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי "לשון הרע הורגת", וכי כל המלבין את פני חברו ברבים "כאילו שופך דמים", ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפנים". אין להתפלא אפוא כי תפיסתנו היא "שם טוב משמן טוב". נאמר במקורותינו כי "לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד". (נגבי, 2011, עמ' 159). השקפה זו באשר לחומרת הפגיעה בשם הטוב והנזק הבלתי הפיך שהיא גורמת לנפגע קיבלה אישוש טראגי כאשר אנשים (ובהם גם שר בממשלת ישראל, אברהם עופר ז"ל), שלחו יד בנפשם בעקבות פרסומים שפגעו בשמם הטוב. פגיעה בשם הטוב פוגעת בכבוד האדם, ולכן פוגעת גם בחוק היסוד כבוד האדם וחירותו. מתי מותר לפרסם לשון הרע? כאשר כלי התקשורת מדווח דיווח "נכון והוגן" על תוכנו של פרסום כזה ומציין את מקורו, נהנה גם הדיווח התקשורתי (לצד הפרסום המקורי) מחסינות מוחלטת מתביעה. דיווח נכון משמעו שהדיווח צריך לשקף את הפרסום המקורי (אין חובה על העיתונאי לברר אם הפרסום הזה הוא אמת או שקר). גם כאשר פרסום הדיבה אינו נכלל ברשימת הפרסומים המותרים והדיווחים החסינים מתביעה יכול כלי התקשורת להתמודד עם תביעת דיבה ולהדוף אותה אם יעמוד בשני תנאים גם יחד: אם יוכיח כי מה שפורסם הוא אמת, ואם ישכנע כי בפרסום יש עניין ציבורי (דוגמאות מעניינות בנושא: אילנה דיין וסרן ר' ואילנה דיין ו"תחקיר האלמן הכפול" – דוגמה שבה דווקא החשיפה התקשורתית והפגיעה בפרטיות של אדם הובילה לחקירה משטרתית ולחשיפת האמת). מתוך נגבי, מ' (2011). חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל (עמ' 167-159). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

1. חופש הביטוי לעומת פלישה תקשורתית לצנעת הפרט: בניגוד להכרה בזכותו של האדם לשם טוב, שמקורותיה קדומים, ההכרה המשפטית בזכותו של האדם לפרטיות, ובהכרח להגנה על פרטיותו מפלישה תקשורתית במיוחד, היא חדשה למדי (סוף המאה ה-19). אולם זכות זו אינה רק חדשה, אלא גם עמומה. השאלה הנשאלת היא מהו התחום ה"פרטי" שאליו אסור לתקשורת לפלוש. המשפטנית פרופ' רות גביזון הגדירה את הפגיעה בתחום הפרטי כך: "מצב שבו הפרט חשוף לחשש של פרסום מלא של כל האירועים בחייו הוא מצב שבו נפגעת היכולת שלו לקיים יחסים של ידידות ואהבה עם אחרים, שכן יחסים אלה חייבים להיות מושתתים על אמון ועל היכולת של אדם, במידת מה לפחות, לשלוט על המידע על עצמו, שאותו הוא בוחר להעביר לידיו או לאהובו. החשש מפרסום יכול לפגוע בנכונות של פרטים ללמוד ולהתפתח תוך כדי ניסוי ושגיאה". (נגבי, 2011, עמ' 180). עם זאת, גם לאיסור על הפלישה לפרטיות יש סייגים. אם האירועים במרחבו האינטימי של אדם מסכנים את זולתו (לדוגמה, בעל המכה את אשתו) או את הציבור כולו (מחלה של איש ציבור שעלולה לפגוע בתפקודו), הפרסום על אודותיהם הכרחי גם אם הוא מכאיב. נגבי, מ' (2011). חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל (עמ' 187-179). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

1. חופש הביטוי וגבולות של הבעת דעה: ברור שפרשנים יכולים להביע את דעתם, אך מה לגבי מגישי חדשות? ומה קורה כאשר הבעת הדעה גובלת בפגיעה ובהעלבה של אדם אחר או של גוף אחר? מהם בעצם הגבולות של הבעת דעה? (לדוגמה, יונית לוי תרגמה את נאום נתניהו במאי 2011, ותוך כדי התרגום הוסיפה ביקורת על דבריו. התנהלות זו ספגה ביקורת מצד אזרחים והעלתה לדיון מחדש את גבולות חופש הביטוי של מגישי חדשות). ועדת האתיקה של רשות השידור התבקשה לתת את דעתה בעניין הבעת עמדה ואיזון בשידורי הרדיו והטלוויזיה של השידור הציבורי, כאשר על פי "תדריך נקדי", אין לרשות קול, מדיניות או השקפה משלה. הוועדה הגיעה למסקנה כי יש צורך להתאים את כללי האתיקה למציאות התקשורתית החדשה ולימינו. המסקנות שלה הן שעיתונאי רשות השידור מבינים את כובד אחריותם כמתווכים לציבור את המציאות, הם מייצגים נאמנה את התפיסה של "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", ולפיכך יש בידיהם הכלים המאפשרים להם להיות ביקורתיים, ואף להשמיע עמדה בתנאים מסוימים. עם זאת, יש להתייחס לשלוש שאלות מרכזיות הנוגעות לסמכותם (הארגונית והתרבותית) של אנשי החדשות בסוגיית עמדה ואיזון בשידורי האקטואליה. מי רשאי להביע עמדה ברורה? באילו נסיבות רשאים להביע עמדה? באיזה אופן הם רשאים להביע את העמדה? לפי המסקנות, יש שלושה מנגנונים שקיומם יחדיו הוא תנאי לביסוס המסגרת להבעת עמדה בשידור ציבורי בכלל ובשידור אקטואליה בפרט. רטוריקה של אובייקטיביות; חלוקה פונקציונלית בין נושאי התפקידים (הבחנה בין פרשנים, כתבים, מגישי תוכנית אישית, קרייני חדשות ועורכים); וגיוון תרבותי: ספקטרום של עמדות בקרב אנשי ציבור. טיפוח מבחר רחב של מגישים בעלי עמדות ודעות שונות, לביסוס המגוון.

הפרת ערכי הפרופסיה העיתונאית

כדי שהתקשורת תוכל למלא את תפקידה בתהליך הדמוקרטי עליה לפעול כשהיא נהנית מאמון הציבור. ירידה באמון הציבור עלולה לגרום לציבור לחוש מנוכר לתהליכים הפוליטיים ולצמצם את מעורבותו.

מחקרים מלמדים שלמידה מסוימת של אי אמון בתקשורת יש השפעה חיובית. זה לא בהכרח רע שאנשים לא מאמינים לכל דבר הנאמר בתקשורת, ולעתים אלו המעורבים יותר פחות מאמינים.

חברות שנמצאות במצב של משבר מתאפיינות לרוב באמון גבוה במוסדותיהן. מצבי משבר מתאפיינים גם ברמות צריכה גבוהות של חדשות, שגם הן מתואמות לרוב עם עלייה ברמת האמון כלפי התקשורת.

נתון מעניין נוסף, נמצא קשר בין אמון נמוך בתקשורת ובין צריכה חדשותית ממקורות חלופיים. הקהלים שעל פי המחקר מאמינים פחות לתקשורת (דתיים, חרדים, ערבים ועולים מחבר המדינות) צורכים יותר חדשות מכלי התקשורת המגזריים (כמו ערוץ 7, אל-ג'זירה וערוץ 9). עוד נמצא שאנשים בעלי עמדות מדיניות ימניות נטו לחשוב שהתקשורת שמאלנית מדי, ואילו תומכי מחנה השמאל גרסו שהתקשורת מגויסת ופטריוטית מדי.

הביקורת על התקשורת היא שהיא פועלת פחות מדי על פי שיקולים מוסריים ויותר מדי על פי תחרות ורייטינג. על פי סקר "העין השביעית" שפורסם ב-2003, גם העיתונאים עצמם אינם מייחסים רמת אמינות גבוהה לתקשורת. 55% מהמשתתפים בסקר סברו שהדיווח העיתונאי רשלני ומלא בטעויות. 52% מהעיתונאים אמרו שהקהל מתעניין רק בסנסציות ולכן העיתונאים מנסים לספק את הצורך הקיים, לפי אמונתם, בקרב צרכני התקשורת, ופועלים משיקולי רייטינג.

חבות התקשורת

מקורו של המושג Accountability בתחום המדיניות הציבורית, ואין לו מקבילה ברורה בעברית. התרגום הנפוץ לכך הוא אחריותיות. ההגדרה המתאימה היא מסירת דין וחשבון על פעולותיהם של עיתונאים ומימוש פעולה מתקנת מילולית (דוגמת התנצלויות, הבהרות ותיקונים) או מעשית (שינוי בפועל בדרכי איסוף המידע והפצתו).

סוגיית האחריות הציבורית, ובעיקר היעדר מימושה ומיצויה הלכה למעשה, נחשבת זה מכבר לנקודת תורפה כואבת במיוחד בתרבות הדמוקרטית של ישראל. נראה שאין זה מקרה שהשיח הציבורי בישראל – האקדמי והתקשורתי כאחד – מתקשה לקבל ולאמץ תרגום עברי מוסכם, קליט ושגור ל-Accountability.

לעיתונות החופשית יש תרומה רבה להטמעת ההכרה באחריות הציבורית. התקשורת אמורה לחשוף כישלונות תפקודיים ומוסריים של בעלי השררה בכל התחומים והדרגות, לאתר ולהוקיע את האחראים להם ולתבוע את מיצוי אחריותם. אך גם היא כמובן אינה יכולה להרים את תרומתה זו אם אינה באה בעצמה בידיים נקיות. מסחור כלי התקשורת ושעבודם המוחלט לגחמות בעליהם והאינטרסים שלהם פגעו אנושות ביכולתם של העיתונאים לממש את אחריותם הציבורית. תקשורת שהכוח המניע אותה הוא שיקולי רווח והפסד אינה בוחלת בהעלמת עין משחיתות אם זו מעצימה את רווחיה, והיא אף מאדירה את המושחתים והופכת אותם לגיבורי תרבות אם הדבר תורם לרייטינג.

מתוך כהן-אלמגור, ר', ארבל-גנץ, א' וכשר, א' (עורכים). (2012). אחריות ציבורית בישראל. ירושלים: הקיבוץ המאוחד בשיתוף המרכז לאתיקה בירושלים.

מי הם הארגונים שיכולים לחייב את ארגוני התקשורת להודות בטעות

באופן אידיאלי היה עדיף שארגוני התקשורת היו מגיבים מיוזמתם לביקורת של השחקנים שזיהו הפרות באתיקה התקשורתית, ובמקרים שבהם הביקורת מוצדקת היו מודים מיוזמתם בביצוע טעויות. לעתים קרובות ארגוני התקשורת אכן מודים בביצוע ההפרות, בעיקר לאחר שאזרחים שולחים להם תלונה בצורה מסודרת. לעומת זאת, ישנם מקרים שבהם ארגוני התקשורת אינם מגיבים מיוזמתם להפרות באתיקה העיתונאית, והם עושים זאת רק אם מישהו אחר מחייב אותם להודות בטעותם. במקרים אלו השחקנים שמזהים את ההפרה יכולים להגיש תלונה לגופים שמפקחים על ארגוני התקשורת, בתוך מוסד התקשורת, כדי שאלו יחייבו אותם לקבל אחריות על מעשיהם, או להגיש תביעה נגד ארגוני התקשורת בבית המשפט (מקרה נדיר למדי ובדרך כלל שמור לבעלי הכוח בחברה).

להלן רשימת הגופים המפקחים שניתן להגיש להם תלונה:

1. מועצת העיתונות: מועצת העיתונות היא הגוף האמון על בדיקת תלונות בכל הנוגע להפרות אתיות של גופי העיתונות בישראל. מליאת מועצת העיתונות היא הקובעת את תקנון האתיקה. החלטות עקרוניות בתחום האתיקה העיתונאית נידונות בכל מוסדות המועצה: במליאה, בנשיאות ובוועדות המיוחדות המוקמות לצורך בחינת נושאים שונים. מועצת העיתונות מופקדת על שמירת הערכים של עיתונות חופשית ובהם חופש המידע, חופש הביטוי וחופש הבעת הדעה. נציגי המועצה מגינים על חופש העיתונות בהופעות בכנסת ובמאבקם על דעת הקהל. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות ומערך בתי הדין שלה הם היחידים המתיימרים לשקף קונצנזוס של כלל הקהילייה התקשורתית על כל גווניה וצורותיה ולחייב את כולה. בשנת 1997 קבע היועץ המשפטי של המועצה כי בית הדין של המועצה "מוסמך וחייב לדון בתלונות נגד כל עיתונאי ועיתון, בין אם הם חברים במועצת העיתונות ובין אם אינם כאלה. כשם שחובתו של עיתונאי לבחון את התנהגותם של אחרים באמות מידה של הנורמות הרווחות בחברתנו, חובה אשר אינה נגזרת מהסכמתם של אלה עליהם הוא כותב, כך חובתו של בית הדין" (נגבי, 2011 עמ' 60). באותו מעמד נקבע גם שגם אם יש נציבות תלונות עצמאית של גופי תקשורת (כמו נציב תלונות של הרשות השנייה), סמכותה אינה באה במקום בית הדין לאתיקה של המועצה. אף שכללי האתיקה של מועצת העיתונות אינם מעוגנים בחוק, הפרתם עלולה לעתים להוליך לסנקציות חוקיות ואף פליליות וכואבות. מועצת העיתונות פועלת באופן וולונטרי, ומסקנותיה והמלצותיה אינן מחייבות. הן בגדר המלצות אתיות מוסריות שמועברות לגופי השידור ולעיתונאים, והם אלו שבוחרים האם וכיצד לאמץ אותן.

2. נציבות פניות הציבור של רשות השידור: נציב פניות הציבור של רשות השידור אמון על טיפול בתלונות הנוגעות לשידורים בערוץ 1, ערוץ 33 וקול ישראל. חוק רשות השידור קובע כי הממונה על קבילות הציבור ידון בקבילות ובתלונות הבאות מן הציבור בכל הנוגע למשדרי הרשות או לאופן פעולתה. כל אדם רשאי לפנות ישירות אל הממונה על הקבילות ולהתלונן בפניו. הממונה על הקבילות יכול למצוא שהתלונה מוצדקת, כולה או בחלקה, או שאינה מוצדקת. אם התלונה מוצדקת, הממונה יכול להצביע על ליקויים ולדרוש לתקנם בדרך שיקבע ובזמן שיקבע. לממונה על הקבילות יש חופש פעולה מלא בבירור התלונות, ככתוב בחוק רשות השידור. הממונה מגיש למליאת הרשות אחת לשנה דוח על פעילותיו. הדוח פתוח לציבור ואינו יכול לשמש ראיה בהליך משפטי או משמעתי. נציבות פניות הציבור של רשות השידור פועלת באופן וולונטרי, ומסקנותיה והמלצותיה אינן מחייבות. הן בגדר המלצות אתיות מוסריות שמועברות לגופי השידור ולעיתונאים, והם אלו שבוחרים האם וכיצד לאמץ אותן.

3. נציבות פניות הציבור של הרשות השנייה: בדומה למקבילה ברשות השידור, נציבות פניות הציבור של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מקבלת את פניותיהם של הצופים בשידורי הטלוויזיה בערוצים 2 ו-10 ושל המאזינים לתחנות הרדיו האזורי ברחבי הארץ. במסגרת עבודתה מפרסמת הנציבות באתר ובאמצעי התקשורת פניות ציבור נבחרות. פניות אלו עוסקות בסוגיות אשר עוררו עניין רב בקרב הציבור וטופלו על ידי נציבות פניות הציבור. כל אדם רשאי לפנות לנציב פניות הציבור, ובלבד שהפנייה תיעשה בכתב. חוק הרשות השנייה קובע כי נציב פניות הציבור פועל באופן עצמאי. הנציב רשאי לבצע בדיקות וחקירות כראות עיניו ועל פי שיקול דעתו, תוך הגינות ושמירה על איזון בין חופש הביטוי של הגורמים המשדרים ובין כבודו של הפונה. נציב תלונות הציבור ברשות השנייה פועל בצורה מעט שונה מהנציב ברשות השידור. בדומה לו הוא מטפל בתלונות, אך אם התלונות חושפות הפרה של כללי הרגולציה, הוא מעביר אותן לגופי הפיקוח בתוך הרשות השנייה, ואלו יכולים אף להטיל קנסות כספיים על הגוף המשדר. אם התלונות לא חושפות הפרה של כללי הרגולציה, אלא רק כללים אתיים רחבים יותר, מעביר הנציב את המלצותיו ומסקנותיו גם לגופי השידור וגם לגופי הפיקוח ברשות השנייה. בדומה למקבילה ברשות השידור, המלצות אלו אינן מחייבות וקבלתן תלויה ברצונם של גופי השידור והפיקוח.

נושאי התלונות

יש מספר נושאים מרכזיים שעליהם מתלוננים אזרחים:

1. פרסומות: האזרחים מתלוננים על ריבוי פרסומות שכן הם מרגישים מנוצלים ומותשים בשל הצפת המסך בפרסומות, חסויות וקדימונים הפוגעים בחוויית הצפייה. כמו כן הם מתלוננים על פרסומות בוטות, ומבקשים שינוי או הסדרה של הפרסומות המציגות אלימות, סקסיזם, פגיעה מגדרית וכדומה.

2. אובייקטיביות: טענה שחוזרת היא שכתבי החדשות והאקטואליה אינם נוהגים באובייקטיביות ובאיזון. התקשורת מואשמת בשמאלנות, בחד-צדדיות ובבחירה מוטה של הפרשנים.

3. ילדים: נושא הפגיעה בילדים תופס מקום ניכר במגוון התלונות המגיעות לנציב. התלונות מתייחסות לתוכניות, לפרסומות ולקדימונים שבהם יש תכנים סקסיסטיים או אלימים המשודרים בשעות שבהן ילדים צופים בטלוויזיה.