תנועת נוער

"אמור לי מה אתה אוסף ואומר לך מי אתה" - כך שיניתי פעם אמרה אחרת, כדי להעתיק אותה לתחום שלי. ובאמת התברר שאוסף-המוטיב "רפואה וצלב אדום" שייך לפרופ' דר' X הידוע, ובמדליית הזהב עבור האוסף "מוצרטיאדה" זכה - בצדק ובטבעיות - חבר התזמורת הפילהרמונית שלנו, מר סגל, לרגל התערוכה האחרונה. בעולם מוכר אוספו הבולט של קרדינל ספלמן "דת על בולים", שהוצג במספר תערוכות עולמיות. ומה בנוגע למי שאוסף "זיכרונות"? האם הוא חולם חלומות, הוזה? וכן, הוא החולם בהקיץ על העבר שחלף…

בגיל חמש עשרה, בשנת 1919, הצטרפתי לתנועת הנוער ברית התרבות הגרמנית (Jugendbund des Deutschen Kulturverbandes) בפרסבורג. כיושב ראש כיהן אוגוסט ויטליס ברודבק (August Vitalis Brodbeck) שהיה חבר לעסקיו של אבי.

איש מידות היה ברודבק שמוצאו מוינה וצורת ראשו כשל הינדנבור (Hindenburg), קצוות שפמו המגולגל כלפי מעלה היו בעלי גוון חום ארגמני במקצת. מבטו לא היה חמור סבר כשל מבטו של הפלדמרשל, אלא נשא על פניו דוק של חיוך טוב כמבין ללב זולתו. כמו כל הוינאים, גם ברודבק אהב מוזיקה ותיאטרון.

התיאטרון העירוני נמסר לאחר תבוסת המלחמה לידי השליטים החדשים ושימש באותה תקופה אך ורק את צרכי התרבות של הצ'כים והסלובקים. על מנת לאפשר המשך וטיפוח חיי התרבות הגרמנית בעיר, איגוד התרבות הגרמני קידם בתמיכתו את שחקני הבמה החובבנים ואת אגודות התיאטרון.

בתנועת הנוער התחלנו לראשונה לשנן בחזרות מחזות של אגדות. "אלדין ופנס הקסם" היה חווית במה הראשונה שלי, בה הופעתי כסולטן סולימן רוכב על גבי פיל - פיל שבלע אל קרבו לפני כן שני פועלי במה. לאחר מכן הועלה המחזמר "שיערת הזהב" - הצלחה בימתית מתמשכת שהועלתה שוב ושוב פעמים רבות. ההצגות הועלו ב-"אָרֶנַה", אז הבימה הקיצית ששכנה בגדה הנגדית של הדנובה. החזרות נערכו באולם "קרנצשנבינה" (Kranzchenbuhne) בגן אלברכט (Albrechtsgarten) או במעון הזמני של תנועת הנוער, בגן הילדים העירוני, במבנה אחורי של הבניין המלכותי ברחוב וֶנְטוּר 15, מופרד ממנו ע"י חצר גדולה, אפלה.

כבר אחרי שנתיים-שלוש גדלנו אנו הילדים השחקנים והיינו לצעירים שאהבו את בימת תיאטרון הילדים. למדנו לרקוד, לדקלם, לנגן. בניהולו של אמן הבלט הווינאי האסרייטנר (Hassreitner) למדנו את הבלט האלמוותי "הפייה הבובה" מאת באייר, כאשר רקדן הבלט של האופרה העירונית ריימונד ורקדנית הבלט הראשית אלזה פון שטרולנדורף הכינו את הכוריאוגרפיה. את הבובות הצגנו פעמים רבות וכל פעם מחדש בהצלחה.

האומנים הווינאים, אותם היללנו וכיבדנו מאוד, עבדו אצלנו עד ששלטנו גם בבלט "ארבע העונות" כה טוב, שהירשו לנו להופיע איתו בהופעת אורח בווינה. שני בָלֶטים ושני סיפורי אגדות אלה העלינו בתוכנית של "התיאטרון של וינה" ערב-ערב במשך שבועיים, כשבימי א' וד' היו גם הצגות של אחה"צ.

"היידלברג העתיקה" ו-"האיכר המיליונר" היו הצעד הבא שהעלנו על הבמה. בינתיים התפתחנו לבשלות אמנותית, כל אחד בנפרד, כמו גם באופן קבוצתי.

באותה עת העמדנו גם הֶרכֵב של מנדולינות, בו היו 2 גיטרות, 2 מנדולות ו-8 מנדולינות, כולן בעלי גובה צליל זהה. אחרי לימוד שקדני ותִרגוּל הצלחנו להופיע בקונצרטים פתוחים לקהל.

תנועת הנוער הכילה באותה עת כ-50 בנות ו-30 בנים, גילאי 12 עד 15, שהחלו שנים של אימונים, משחקים, ריקודים ונגינה ביחד – כמו כן הם התיידדו ומאוחר יותר גם התאהבו ואפילו התחתנו. נוצרה חבורה משפחתית הומוגנית מגובשת של אנשים צעירים, אשר כמותה לא פגשתי מעולם בשום מקום אחר.

80 הצעירים השתייכו לשכבות אוכלוסיה שונות; שליש היה שייך לדתות שונות והיו בעלי לאומים שונים. מה שקשר בין כולם היתה שפת אם גרמנית, מאוחר יותר גם השאיפות המשותפות וההתפתחויות שהביאו עמן השנים הבאות. כשפה ושם היו חילוקי דעות, אדון ברודבק "הזקן" הצליח תמיד בזכות המוניטין שלו לאחד את המשפחה בדאגתו האבהית.

היינו אסירי תודה לתנועת הנוער על השנים היפות שהעשירו אותנו. הם עוררו בנו את ההתעניינות באמנות, במוסיקה, בריקוד ובספרות, אבל גם במשחק, בהלצות וברֵעוּת, כך שאת שנות הטיפש-עשרה הבעייתיות כל-כך אצל רבים, עברנו ביתר קלות וללא זעזועים נפשיים.

תוך כדי פגישותינו יחדיו לעתים כה מזומנות, בנים ובנות בני אותו גיל, נקשרו, כמובן, גם קשרי אהבה. למפרע יש לומר כי גם בעיות ההתבגרות של הצעירים נפתרו כמעט תמיד באופן מוצלח. במשך כל אותן שנים נוצרו זוגות; בני זוג התחלפו, טעו בזיווג, למדו להכיר בשוני שבין בני המין השני, אפשר היה לערוך השוואות, לצבור ניסיון ולהפיק לקחים. בסופו של דבר, הזוגות מבין חברי תנועת הנוער המתאימים ביותר זה לזו היו נישאים. אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, כי אני, למשל, לא התחתנתי עם יוצאת תנועת הנוער. במקרה שלי "הנסיבות" לא היו כאלו...

את הדחף המיני הטבעי הבלתי כפוי למדתי אצל בטי; בטי, שהיתה אז בת 19, שנתיים מבוגרת ממני. היא בלטה ביופיה, הייתה חטובת גיזרה, בעלת יציבה גאה, ונהגה למשוך מעט לאחור את כתפיה כדי לתת שיווי משקל לשדיה המפותחים מעל לממוצע. גם אפה הסולד ומבטה, דרך ריסיה הכהים שהאפילו על עיניה והגבירו את הרושם של גאוות נעורים.

בטי היתה האחות היותר מבוגרת של מריאנה בת ה-14, שעוד לא היתה מפותחת והבנים המבוגרים יותר עוד לא שמו לב אליה. גם היא השתתפה באותו טיול הזכור לטוב של יום א', כמו גם הורים אחדים ואחים בוגרים של חברי תנועת הנוער. נסענו באוטובוסים חשמליים (Trolleybuss) תשעה קילומטרים מברטיסלבה אל מחוץ לעיר, למקום טיולים אהוב בעמק וואידריץ. הקהל שנאסף לטיול הזה מנה למעלה מ-150 איש, 100 מהם נערים. רחצנו באגם, במפרצון של אי-הברבורים, בעוד המבוגרים ישבו בגן הפונדק שעל הגדה ושתו בירה או קפה, תוך כדי התבוננות בהמולה שהצעירים מקימים.

כשחיין המנוסה ביותר בחברה זו, הִפגנתי את כישוריי בתרגילי שחיה ולהטוטי מים וכך עבר לי חיש מהר כל אחר הצהרים. השמש שקעה כבר מאחורי ההרים, על העמק ירדו הדמדומים והיינו צריכים לעבור אותו בחשיכה. אך גבוה מעל לראשינו השמים היו עדיין בהירים כמו בסוף הקיץ, כשהתלבשנו והתחלנו ללכת בחזרה עם המבוגרים.

לא הלכנו בדרך המרכזית של העמק, אלא בשביל שהתפתל בגבהים שונים בשולי היער, כדי לחבור אל כולם בבריכת דגים ליד "הטחנה השמינית". היה זה פונדק גדול ביותר, עם משק חקלאי משלו, היכן שארוחת ערב בשביל כל חברי תנועת הנוער היתה מוזמנת מראש.

ברעש והמולה נכנסו הקבוצות בזו אחר זו לחדר האוכל, שֶבוֹ אדון ברודבק כבר חיכה לנו כאָב והושיב אותנו ליד השולחנות הערוכים עם המפות הלבנות.

יצא שהושיבו אותי ליד שולחן אחד עם מריאנה, אחותה הקטנה של בטי והחבר שלה, ויקטור. יכולנו לבחור מנת שניצל וינאי או עוף בתנור, אתו הוגשו תפוחי אדמה אפויים או אורז, ולאחר מכן קרואסון פרסבורגי או מאפה מיוחד תוצרת הבית: שטרודל דובדבנים. לבני הנוער המבוגרים יותר הוגש יין מהול עם מי סודה, למבוגרים הוגשה בירה או יין דומדמניות. האוויר הצח והיום המעייף עשו את שלהם וכולם אכלו בתיאבון רב, הירוו את צימאונם והתפתחה אווירה הטובה.

אחר כך גילו פטפון, הניחו עליו תקליטים והזוגות כבר הסתובבו לצלילי מוסיקת הריקודים העליזה . אני דרבנתי את מריאנה הקטנה לבוא לרקוד איתי, כשעל אחותה הגדולה לא העזתי בכלל להסתכל בגלל נוכחותו של ויקטור. כשהחזרתי את הקטנה לשולחננו אחרי ולס איטי אחד, מצאנו את בטי בעיצומו של ריב עם ויקטור. הבחור הצעיר תירץ את הבדלי הגישות בכך שהוא נמנע מלרקוד.

"אז אני אבחר לי את בן הזוג לריקוד!" סיננה בטי מבין שפתיה. לפתע היא קפצה ממקומה, תפסה את ידי ומשכה אותי אל עבר רחבת הריקודים.

הפטפון השמיע פולקה עליזה באולם ואנחנו קיפצנו, אני בהפתעה ואילו בטי בהתמוגגות מופגנת. עקפנו את המעבר והגענו למטבח, שם משכה אותי בטי לעבר היציאה האחורית. עברנו גשרון עץ קטן מעל לנחל וואידריץ שליד הפונדק; הנערה משכה אותי הלאה אל שולי היער, בדרך מפותלת. בינתיים החשיך, בקושי ראיתי איפה אני דורך ובטי גררת אותי בידי אחריה. שתיקה מוזרה שררה בינינו.

כעבור מספר דקות הגענו לקרחת יער. היה כאן שקט וחשוך, רק הכוכבים המנצנצים האירו. מצאנו שם ספסל בנוי מענפים והתיישבנו עליו, כל העת אוחזים ידיים. אחרי שתיקה ארוכה החלה בטי בקול רך ומתנגן:

"מדוע אתה כה שקט ושותק? עוד לא התעסקת מעולם עם נערה?"

"עם כזאת גדולה וכזאת יפה כמוך, ברור שלא, בטי!" פלטתי את האמת לאמיתה. קולי נשמע לא בטוח בעצמו, כי מיָדה של הנערה זרמו לפתע אל תוך ידי זרמים, שלקחו ממני את כל הביטחון העצמי.

חלפה שעה, שלמרות היותה קצרה, היא השפיעה השפעה בלתי צפויה על ההתפתחות שלי. לבטי הספיקה השעה הזאת, כדי להוכיח כמה לשווא מכלים סופרים את זמנם והרבה נייר, בתארם את גיבורי הרומנים שלהם דרך מאות עמודים, מתייגעים, מתפתלים ונאבקים עד שהם יכולים להגיע, אחרי תסבוכות מיותרות לחלוטין, בסופו של דבר אל האשה האהובה המחבקת חיבוק חם ונכסף במיטתה. היא הגשימה לי את פסגת משאלותיי, בשעה הראשונה להיכרותנו, ללא כל הכנה וללא כל הכוונה.

בלי אף מלה נוספת הרגשתי לפתע את שפתיה החושניות על פי. בטי החדירה את לשונה אל בין שיני, עד כשמעט התעלפתי כשלשונותינו נפגשו. אולם לטוב ולנעים מתרגלים מהר מאוד ומיד החזרתי לה באותה מטבע של הבעת אהבה. היא הוליכה את ידי לשדיה הפחוסות, לימדה אותי ללא מילים, רק בעזרת אצבעותיה, להתכונן לעינוג ולהרגיש אותו. כשניצני שדיה כבר פרחו היא משכה את ידי בעדינות עמוק ועמוק יותר והניחה לי לרעוד מרוב חושניות, בעודה נותנת לי לגעת בלהט הלח שזרם בכל גופה. באטיות צנחנו מהספסל אל האדמה הרכה המכוסה שכבת עבה של ענפי עצי מחט שנשרו על קרחת היער ועל מצע טבעי ורך זה התוודעתי בעונג לראשונה להתייחדות של גבר עם אשה.

בטי התגלתה כמורה מנוסה לתלמיד שקדן וצייתן. ללא מילים, ללא הסברים, רק בהתאם לתנועותיה העדינות, שנעו בין לחץ להרפיה, היא הגבירה בהדרגה בשנינו את החושניות, נתנה לי להבין איך לבלום, תוך כדי הפסקות, את הלהט המתפרץ ולהאריך את השמחה והתענוג של ההתייחדות שלנו. אסיר תודה לאין קץ ומאושר נחתי לצדה באפיסת כוחות עוד מספר דקות שנראו כמו נצח.

שעת האהבה הזאת בקרחת היער מתחת לשמים זרועי הכוכבים, היא אחת הזיכרונות היפים ביותר באוסף הזיכרונות שלי. פרק ראשון ונפלא זה של הסיפור היה גם האחרון במערכת היחסים שלי עם בטי. כשחזרנו מהיער לאולם המואר של הפונדק, מצאנו את החבורה עדיין שקועה בפעילות מלאה, בשירה, בריקוד, בשתייה. כל הרכות הקסומה מהבעת פניה של הנערה נמוג ולא הותיר עקבות. ויקטור הקביל את פנינו במבט בוחן ובטי ענתה לו גאה ומתריסה. איש לא שם לב שעמדתי שם נבוך ביותר.

בדרך הביתה הלכנו ביחד, אני בין בטי למריאנה, בטי ביני לבין ויקטור, ארבעתנו שלובי זרוע. במקומות חשוכים לחלוטין בדרך הצליחה בטי להגניב לי פה ושם נשיקונת, אך יכולתי להבחין כי הנערה הפטפטנית חסרת הדאגות עשתה כן גם לשכן שלה מהצד השני. כשעברנו איזה גשרון עץ צר, מעל לנחל, כדי להמשיך את דרכנו בשביל בין עצי צפצפה, נקלענו לרגע שבו היינו רק שנינו לבד ובטי לחשה לי, כשהיא מתחככת בי קרוב קרוב: "אתה שמח שהתמסרתי לך?" ואולם היא לא ציפתה לתשובה ממני, אלא התקדמה כשויקטור ממהר בעקבותיה. יותר לא דיברנו אודות הערב הזה.

השאלה בכל זאת נותרה בעינה וניקרה במוחי כל הדרך חזרה. חשבתי על השעה המתוקה שבילינו ביחד, על ההתחבקות החשאית שלנו ביער. כן, הייתי שמח, מאוד מאוד שמח ומאושר על ההתנסות העילאית. אבל האם בטי באמת התמסרה לי? האם היא לא פיתתה אותי? ככלות כל הלבטים והשאלות נותרה בי הרגשה של חוסר סיפוק. וכל חיי לאחר מכן לא יכולתי להאמין שאשה "מתמסרת". המשיכה וההקסמות הן התחנפויות אמיתיות או העמדת פנים, עיניים מושפלות, לחיצות ידיים חמות וכל צורות הפיתויים האחרים שוב לא נראו לי מעתה והלאה כהבטחות מושכות, אלא תמיד כדרישה מאיימת וניסיון לתפוס חזקה. במקרה הכי הגיוני מדובר בחילופי ריגושים ועינוגים, כששני בני הזוג נותנים ולוקחים בחלקים זהים.

את בטי אכן פגשתי עוד לעתים קרובות, לרוב במסיבות ריקודים והיא תמיד רקדה איתי ברצון. למרות זאת לעולם לא דיברנו יותר על אותו ערב בעמק וואידריץ, שיכלו להיות לו תוצאות גורליות; לעולם לא נשארנו יותר לבדנו. אני יודע בוודאות - זה לא היה סוד - שלבטי היו פרשיות אהבים עם גברים צעירים נוספים ולבסוף היא התחתנה עם קבלן שהיה מבוגר ממנה ב-10 שנים, ילדה לו שלושה ילדים מקסימים ונעשתה לרעיה ואם טובה.

הידידות הבאה שלי היתה עם אנני, טבעית ואפלטונית, כהמשך להתנסות שלי עם בטי. הלכנו הביתה ביחד אחרי החזרות ושוחחנו בקול רם רק על אמנות וספרות, על מוסיקה ועל יופי הטבע. היתה זו ידידות נעורים רומנטית, שכנראה לא מחזיקה מעמד זמן רב בין אנשים צעירים בני מינים שונים. גם אנני הרכה והעדינה שלי נשארה לפתע ערב אחד לעמוד בקרן רחוב חשוכה כמו מתוך רעד - אני זוכר שדיברנו בדיוק על תפקידי כדר' יוטנר בהצגה "היידלברג העתיקה" - היא כרכה את זרועותיה סביב לצווארי, הצמידה בכוח את פיה אל פי ונשכה אותי בשפתיי. אנני היתה בת 16 ואני בן 18 והנשיקה התוקפנית הבלתי נשלטת הזאת הביאה לסיום הידידות שלנו.

לפני כן עוד התאהבתי - באצבע המורה של פרידל. שנינו למדנו לנגן במנדולה בתזמורת המנדולינות וישבנו בשיעורים, בחזרות ואח"כ בקונצרטים זה ליד זו בשמך שנים, כשאנו קוראים מתוך אותם דפי תווים. פרידל היתה ילדה חטובה עם שיער בלונדיני-כהה, בעלת עיניים חומות שמחות, בהן תמיד ריצדו אורות ירוקים בהירים. היא היתה צעירה ממני רק בחודש ימים. מה שמשך את תשומת לִבי לראשונה אצלה היתה צלקת של חתך שלא נרפא היטב ליד הציפורן של האצבע המורה הימנית שלה, שבעטיה היתה לאצבע צורה מצחיקה. היות ופרידל ישבה תמיד לשמאלי, האצבע הזאת היתה כל הזמן לנגד עיניי, בפרטה על מיתרי כלי הנגינה המעוגל הזה. ובכן, באצבע הזאת התאהבתי וראיתי אותה מולי גם כשלא היינו ביחד. היות וניגַנו על אותו כלי נגינה, למדנו והתאמנו כל הזמן ביחד; גם כשכל התזמורת ניגנה, ישבנו תמיד זה לצד זו. כשהאצבע הזאת לנגד עיני, פעמים רבות לא הבחנתי בתווים עצמם, אלא הסתכלתי על אצבעותיה של פרידל וחיקיתי את תנועותיהן. המורה שלנו למוסיקה, אדון זיידל, כעס לעתים מאוד כי התבוננתי באצבע של פרידל כמו בקמע וניגנתי מהזיכרון. הוא שמע את שתי המנדולות מנגנות דברים שונים. הייתי צריך לגייס את כל כוחות הנפש כדי להסיח את תשומת לבי מהצלקת על האצבע של פרידל ולהתרכז בתווים.

עם פרידל היתה לי אהבה כנה, הדדית, מתוך ידידות והבנה, שדבר בעולם לא יכול היה להפריע לה. לא ידענו מה זאת קינאה, סיפרנו זה לזו פרשיות האהבים שהיו לנו בעבר, חיינו את חייו של הזולת, העדפנו לשהות זה בחברתה של זו, ללא התניות. ידידות זו ארכה עשרות שנים והיא עדיין נמשכת. גם אחרי שפרידל עברה עם משפחתה לגור בווינה, ביקרתי אצלה שם לפחות פעם בשבוע. פעמים רבות רכבתי את 56 הק"מ על אופניים רק כדי להיות איתה שעה שעתיים וחזרתי עוד באותו יום. בימי א' קיציים נפגשנו בחצי הדרך באלטנבורג הגרמנית, לשם הגיעה פרידל מווינה עם הרכבת החשמלית ואני חתרתי לשם עם הקיאק שלי לאורך הדנובה. השעות הבלתי נשכחות על הדנובה הפיחו מחדש רעננות באהבה שלנו.

בין לבין היו עוד כמה ידידויות ופרשיות אהבים עם נערות אחרות מתנועת הנוער. תפקידים חדשים ומשימות חדשות הביאו, מן הסתם, שותפים אחרים. הכרתי מקרוב את אליזבת הלוהטת בעלת המרץ הרב, את אַנֶט התמימה החסודה, את לילי בעלת המזג המתחלף, את סוניה המוכשרת והרצינית ובנות רבות אחרות. לכל אחת מהן היה מגיע להקדיש פרק נפרד. כמו שלכל בול דואר באלבומים שלי יש המקום שלו, כך יש לכל אחת מהבנות החמודות והיפות האלו מקום בזיכרונות שלי ומשם הן לא משות. לכל אחת מהן היה משהו ייחודי לה במשחק של תן וקח וכל אחת מהן השפיעה בדרך משלה על חיי והעשירה את אוסף הזיכרונות שלי.

כמובן שהיו גם ידידויות עם נערים, אבל הבנות היוו את הרוב בתחום זה. על כל נער היו פי כמה וכמה בנות; כאשר מוקפים הערצה ניתן לחיות כך לא רע בכלל.

כל החברות מחברת הנוער שהיו מוכנות להתמסר לי, לא הצליחו לכבוש את לבי, אך משהופיעה ספורטאית בעלת כוח רצון וביטחון עצמי שלא השתמשה ברכות ובחוסר האונים הנשיים כאמצעי פיתוי, קרה הדבר. תנועות השחייה ההרמוניות ורבות הכוח של הלנה, מתיחת הגוף שלה בתחרות השחייה, ההוכחות לכוח רצונה בשלב הסופי של מאבקים קשים, גמישותה החתולית בתרגילי ההתעמלות, התנועות הריתמיות המשוחררות שלה בריצת הסקי, כל אלה יחד היו מפתים דים כדי להביא את הרווק בן 27 לנישואים. אתם ועם האחריות לילדים שהתלוותה להם, החל פרק חדש בחיי. בזה מסתיים סיפורה של חברת הנוער – וגם הזיכרונות על נעורים.