1940

ׂהסערה מן המערב התחזקה בהתמדה ונהפכה לאיום תמידי. השבשבות הפוליטיות של מרכז אירופה טולטלו בעוצמה והצביעו בקצה זנבן מזרחה, בעוד הראשים מופנים בפחד לכיוון מערב.

יום אחד הלכתי הביתה עם שתי בנותיי התאומות בנות השמונה. עדיין התגוררנו ברחוב שטפניק בבניין הבנק של הגייסות הצ'כוסלובקיים, אבל כבר קיבלנו צו פינוי. כל הבנקים שמרכזיהם היו ממוקמים בפראג, נאלצו לחסל את סניפיהם בסלובקיה, וגם בית המגורים שלנו היה אמור להיהפך בקרוב ל-"בית העבודה הגרמנית".

מול ארמון הנסיך פרידריך לשעבר (אחר כך מפקדת החייל של הצבא הצ'כוסלובקי – ועכשיו ארמון נשיא הרפובליקה הסלובקית) נמצא הסניף של בנק התעשייה הבוהמי שפורק לאחרונה. עתה שימשו החללים הנרחבים שלו כאולם אוכל למשמר הלינקה ((Hlinka. כאשר הגענו לפינת הרחוב פגשנו את חמותי בדיוק לפני החלונות של אולם האוכל. האטנו את צעדינו והבנות ברכו בלבביות את סבתן.

לפתע נפתחה מאחורינו הדלת וארבעה אנשי משמר הְלינקה פרצו החוצה בצעדים מהירים. המנהיג שלהם נעמד לפנינו ברגלים מפושקות, נעולות במגפיים, בעוד שלושת האחרים תקעו את אגרופיהם במותניהם ותפסו עמדות מאחוריו בהבעה מאיימת.

שתי הילדות האוחזות בידיי הביטו בבהלה על הדמויות המאיימות הלבושות מדים שחורים מכף רגל ועד ראש.

מנהיג הקבוצה, ברנש כבן 25 בעל הבעת פנים חצופה התבונן, נרגז במקצת, בקומץ עוברים ושבים שהתחילו להתגודד סביבנו מתוך סקרנות, כדי לראות איך ייפול דבר. ככל הנראה רצה לסיים את המשימה שהתכונן לבצע מהר ככל האפשר ושאל אותי שאלה ישירה: "מה הלאום שלך?"

הסתכלתי בפליאה בפניו של הברנש המאיים המתוחים בציפייה, כי הפניה החצופה אלי בגוף שני הלא רשמי מצד צעיר זר, הפתיעה אותי ונראתה בעיני כהתנשאות בלתי מקובלת. אז לא היה לי מושג לְמה עוד נצטרך להתרגל אם רצוננו לשרוד... שקלתי כמה שניות והשבתי תשובה נחרצת: "אני יהודי!"

בקושי הספקתי להשיב ולהתבונן במתח הגואה בפניהם של הסובבים אותי, והברנש הרצחני, המוקף בחבריו נושאי נשק, הגיב מניה וביה. הוא הלם בפני בכפפה השחורה שעל ידו במהירות מימין לשמאל ואמר לי בקול מאיים:

"אילו ענית תשובה אחרת לא היית יכול לשאת היום את העצמות שלך שלמות הביתה!"

כשבכל יד אוחזת בת קטנה אחת, נצמדת בפחד לאביה המותקף באלימות, ולמראה פניה החיוורים כפני מת של חמותי, עמדתי כמה דקות נטוע על מקומי. גל של זעם חם הציף את עורקי בגלל ההתנהגות הלא מוצדקת וחסרת הכבוד של הברנש הכפרי הזה. ההשפלה נטולת היסוד שנחשפתי אליה ללא כל הגנה איימה לשלול ממני כל שיקול דעת ולסחוף אותי להתנהגות לא זהירה שתוצאותיה היו עלולות להיות בלתי הפיכות.

אך השנה עדיין הייתה שנת 1940 - וכמה מן הסובבים אותי הביעו מורת רוח מזירת האירוע הבלתי ראוי. המנהיג הלבוש מדים שחורים הבחין בכך מיד, הסתובב מהר, פנה אל שלושת שומריו החמושים, וכמו מפיונר עם שומרי ראשו, חזר למקום ממנו בא.

כמה מן העדים להתרחשות הביטו בו בבוז. כמעט ולא נשמע קול. חמותי הניחה בשקט בתנועה מרגיעה את ידה על זרועי. הודיתי לה במבט חם ובשתיקה על ההשתתפות שהביעה בדרך זו. פתאום הבחנתי במורי לשעבר להונגרית, הפרופסור הגה, עומד קצת מן הצד ושמעתי אותו אומר לשכנו, אחרי צחוק מהדהד:

"סוף סוף מקבלים היהודונים (Jackhetz) האלה את הטיפול המגיע להם!" רציתי להסתער עליו באגרופים קמוצים אך חמותי תפסה אותי בזרועי ומשכה אותי עם שתי הבנות הצידה באופן שלא ניתן היה להתנגד לו. מוכים ומושפלים המשכנו בדרכנו הביתה.

רק לאחר מכן עלה בדעתי שראיתי בלולאת הכפתור של הז'קט של האדון הפרופסור הגה את סמל צלב הקרס האדום-שחור הגדול ביותר שראיתי מאודי. הקוטר שלו היה 5 ס"מ לפחות וצלב הקרס שבמרכזו היה מוקף שתי שורות של עלי עץ אלון.