"תחושת מים"

התחביב השני שלי לצד איסוף בולים הוא מים. ככל שאני מסוגל להיזכר, תמיד אהבתי מים ונהניתי מהם בכל צורה שהיא. איני מאמין בסיפורים של אנשים רבים לפיהם זרקו אותם למים כילדים קטנים והם פשוט פתאום ידעו לשחות. אחי אדוארד, הגדול ממני בכמה שנים, הורשה ללמד אותי לשחות בהיותי כבן ארבע או חמש. כתלמיד בכיתה הראשונה של בית הספר היסודי, בכך אני בטוח לגמרי, כבר הייתי מבקר קבוע בבריכה על הדנובה, אז בי"ס לשחייה הבנוי על סירות עץ.

העובדה שעיר הולדתי ברטיסלבה ממוקמת על חוף הדנובה הגדולה היא אמנם תנאי מוקדם לאהבת המים שלי, אבל אינה הסיבה לכך. שכן הרוב הגדול של עמיתיי תושבי העיר חששו מן המים ולא למדו לשחות, אף על פי שהדנובה, ששרים עליה שהיא כחולה, זורמת ממש מתחת לאפם. אני יכול להבין גם אותם, כי הדנובה, האפורה-חומה לעתים בגלל הגאות השנתית וסערות קרח בחורף, יכולה להווה סכנה, לעתים מאיימת ומבהילה. גם הטמפרטורה הייתה בפשטות נמוכה מדי לאלה שלא היו חסונים. אפילו בחודשי הקיץ יולי ואוגוסט, הגיעה לכל היותר ל- °C16-17 ורק מעטים אהבו לרחוץ בנהר בטמפרטורה מתחת ל-°C13.

את זמני החופשי ביליתי במים כבר כילד וכנער, מתרחץ, שוחה וחותר מדי יום. גם כאשר שוטטתי בהרי הקרפטים הקטנים הסמוכים, חשתי גירוי בעור כל אימת ששמעתי את קול פכפוך המים והמייתם בנחל, או ראיתי את השתקפותם בבריכה או באגם. מעולם לא יכולתי לעמוד בפני קריאת המים ומיד הייתי מוריד את בגדי וקופץ לתוכם. מעיינות מרפא חמים ואגמי הרים קרים כקרח גרמו לי קורת רוח בדיוק כמו המים הזורמים בדנובה או בנהרות מרך וואג.

מאוחר יותר החלו נדודי המים הממושכים שלי. ממקום הולדתו של היטלר, בראָוּנאָוּ על נהר האין (Inn), דרך עיר שלושת הנהרות, פסאו, סביב לינץ והמערבולת של גריינר, נהר הווכאו וּוינה הובילו אותי מסעות החופשה שלי, לעתים תוך שחייה כשבגדי אוחסנו בשק שחייה שניתן לניפוח, לפעמים בחתירה בסירה מתקפלת או בקיאק. פעמיים עברתי את מחצית אוסטריה ברגל עם חברים, דרך הזמרינג, חצינו את עמק המירץ הירוק, מעל לאייזנרץ ועמק האן (Ennstal). דרך זלצקמרגוט הגענו עד לנהר אִין, ומשם בסירת דיג פשוטה, חליפות בחתירה ובשחייה, עשינו דרכנו בחזרה הביתה במעלה הנהר.

בחורף גם לא נמנעתי מלרחוץ בטבע החופשי. אם הדנובה הייתה קפואה, הגענו בזוגות או בשלשות לנמל החורף, שם מוקמו המרחצאות שעל הנהר (Strombader). בחורף עזרנו לעובדי המרחצאות יוּרֶק וסוָוטון לכתוש את הקרח לצורך הדיג, וניתנה לנו האפשרות לעשות את מה שעושה האגודה הוינאית "קרר את עצמך מדי יום!", ולשחות במי הקרח. מי שלא חווה זאת, אינו יכול לתאר לעצמו את התחושה הגופנית הנפלאה, שרחצת קרח חיממה אותנו נהדר...

השהות הממושכת בזרם הדנובה העניקה לי ביטחון ואמון במים שאני מכנה בשם "תחושת המים". הרגשתי במים באותו ביטחון, והתנועעתי בהם באותה קלות וטבעיות כמו רגלי על יבשה. מעולם לא ראיתי בשחייה עמל, אלא תענוג עתיר הנאות. תחושת המים שלי הייתה מפותחת כל כך, שיכולתי לצוף במים במשך שעות מבלי לעשות אפילו תנועת שחייה נכונה אחת. עם זאת התייחסתי לכל שינוי בזרם וחשתי בכל מכשול, אפילו באבנים בעומק של כמה מטרים באפיק הנהר וידעתי לנצל את ידיעותיי אלו. עד מהרה התפרסם בעיר שאף על פי שאיני שחיין תחרויות, אני שחיין נהרות מאומן להפליא, המסוגל לנצל בצורה מוצלחת ביותר את הזרימה בצמתי הזרמים, ובשחייה למרחקים ארוכים בין תֶבֶן לברטיסלבה השארתי מאחורי גם את שחייני התחרויות הטובים ביותר.

כמו בתחום הבולאות, גם בספורט המים הגברתי את התעניינותי העיונית. קראתי את כל הספרות הנגישה על השחייה, שלא הייתה עשירה ביותר, ביקרתי בכל תחרויות השחייה, למדתי את צורות השחייה של כל השחיינים הגדולים ואת האפשרויות לשיפורים מועילים בתנועה. כיוון שבשנת 1929 התנאים לפיתוח ספורט השחייה היהודי במועדון "המכביה" נראו בלתי מספקים בעינינו, יסדנו יחד עם רופא הספורט הנלהב דר' לֶנַרְט, את מועדון השחייה "בר-כוכבא", כשלנגד עינינו עמדה המטרה שהגדיר מקס נורדאו: "לעשות מצעירים יהודים יהודים צעירים". במשך שנים שימשתי פקח שחייה של האגודה והצלחנו לגייס מתוך קהילה קטנה יחסית (בברטיסלבה היו לכל היותר 18,000 יהודים), 550 שחיינים פעילים. התחלנו בעבודת חינוך רצינית וכעבור שנים אחדות יכולנו לציין בסיפוק ובשמחה שהשחיינים הצעירים ב-"בר-כוכבא" שלנו זכו באליפויות השחייה של צ'כוסלובקיה כמעט בכל הקטגוריות. גם במכביה בחיפה זכינו ברוב הפרסים הראשונים.

כפי שהיה בבולאות מקודם, גם ספורט המים נהפך אחר כך למקצוע. כשמקדישים את כל הזמן לתחביב, כבר לא נותר זמן למקצועות אחרים. במהלך השנים שימשתי לחילופין מאמן שחייה, מנהל בריכה, מורה לשחייה ומציל. העובדה שניצלתי את כל כישוריי בעבודה צוינו בכמה כתבות שהסטיריקן אפרים קישון פִרסֵם עלי בעיתונים ובספרים שלו. חרף גילי אני עדיין נותן שיעורי שחייה בקיץ. נדמה לי שאפסיק לעשות זאת רק כאשר גם חיי ייפסקו.

שיטות הלימוד שלי השתכללו במשך השנים. אלפי תלמידים, ברובם ילדים, למדו אצלי לשחות. הדגש מעולם לא היה על הדיוק בתנועות, אלא יותר על ההיכרות עם המים. בראש ובראשונה יש לשחרר את הילד מהפחד הטבוע בו מטבע ברייתו מהמים, ולהטמיע בו לאט את האהבה למים ושמחת השחיה. כבר לפני עשרות שנים, כשעוד כל המורים לשחיה התחילו ללמד על יבש ולתרגל קצב 1 – 2 - 3 באופן מתיש, התחלתי בנשימות וצלילות במים, כדי להגיע לתנועות השחיה השונות, עד שהתלמיד אהב את המגע עם המים. המטרה העיקרית שאפשר להשיג היא נשימות נכונות וגלישה במים ללא מאמץ. אלופי שחיה רבים, כמו גם אוהדים שרופים של ספורט השחיה, שנמנו על שורות התלמידים שלי, הוכיחו את נכונות השיטה הזאת.

השיעור השמח ביותר של מורה לשחיה הוא לימוד ילדים נכים ומשותקים. כיום מוצאים, תודה לאל, רק לעתים רחוקות ילדים פגועי עמוד שדרה. לפני עשרים-שלושים שנים עשתה מגפת שיתוק הילדים שמות והותירה ילדים רבים משותקים, לעתים עם תוצאות הרות גורל. השחיה היתה לא רק אמצעי ריפוי מועיל, אלא בה בעת גם חיזקה את הילדים האלה מבחינה נפשית ומוראלית.

אני זוכר את אהרון הקטן, שאִמו המיואשת הביאה אותו אלי בגיל שמונה בעצת הרופאים. היה צריך להסיע את הקטן, כי שתי רגליו היו משותקות ונתונות בסד של ברזלים והוא היה אדיש לחלוטין. נשאתי אותו על ידי לתוך המים כערימה קטנה של ביש-מזל, כשכל גופו רועד מפחד שמא הוא עומד לטבוע. אִמו סיפרה לי כי לִבה נשבר, כשראתה את בנה יושב עצוב ומדוכא, ללא שמחת חיים ובלי להפגין עניין בכל דבר שהוא... קודם כל הרגלתי את אהרון בזהירות, תוך משחקים, למים, לימדתי אותו לצלול ולהרפות, לצוף על פני המים. אחר כך לאט, בעזרת שתי ידיו, להתנועע קדימה. כבר אחרי מספר שיעורים הודיעה לי אִמוֹ כי הילד מגלה עניין רב יותר בהכנת שיעורי הבית שלו, יש לו תיאבון טוב יותר, הוא סופר את הימים לשיעורי שחיה בשמחה ומצפה בקוצר רוח שיביאו אותו כבר לבריכת השחיה. אחרי שלושה חודשים הילד יכול היה לא רק לשחות ולצלול, הוא גם הגיע אל תוך המים על הרגליים העקומות והמשותקות שלו. הוא היה לילד מלא שמחת חיים למרות נכותו, החל מתעניין בכל דבר, למד טוב, שמח עם ההחלמה האִטית שלו ובאומץ השתדל להתגבר על כל הקשיים הגופניים בהם נתקל.את התענוג הגדול ביותר שלו מצא במים: כאן הוא לא חש את כובד משקל גופו...

דומה היה המקרה של ליאורה, ילדה קטנה עדינה, בלונדינית, עם עיניים חולמניות זכות. הילדה המחוננת היתה תלמידה מצטיינת והמתעמלת הטובה ביותר בכיתתה, רקדנית מבטיחה, מעולה בכל האימונים הקצביים. בגיל 11 חלתה בשיתוק עמוד השדרה והמערכות הפנימיות הנגועות במחלה נבלו, כך שליאורה לא יכלה להניע את גפיה יותר. אי אפשר לתאר את העצב והיאוש של ההורים שלה, כשילדתם האהובה, המבטיחה, השמחה, הפכה לפתע לנכה. האבא הביא את הנערה בכל פעם על ידיו עד למים. גם ילדה מיואשת וחסרת תקווה זו החזירה לעצמה במים את רצונה לחיות. מרגש היה המבט של הילדה המשותקת אל אביה כשעלתה מצלילה מתחת למים עם עיניים פתוחות לרווחה...

ההתקדמות בריפוי של ילדים נכים, במיוחד שיקום הכוחות הנפשיים שלהם והרצון לחיות באמצעות לימוד השחיה, הוּכחה ונתנה לי תמיד סיפוק רב.

אלא שלימוד שחיה אצל ילדים נורמאליים, בריאים, גם הוא עשיה קשה המוסיפה שפע שמחה וסיפוק. כשנוצר קשר אישי עם ילד, כבר לא קשה להפוך אצלו את החששות מהמים להתלהבות מופגנת. מבטי תודה כנה ונלהבת של ילדים תמימים הם עבורי תמיד השכר היפה ביותר למאמץ שלי בלימוד "תחושת מים".

ראוי לציין שאני אוהב את כל צורות מקווי המים, אולם עם שוכניהם, הדגים, לא הצלחתי להתיידד. יש לי דחיה לכל סוגי הדגה. האם זה טמון באופיים המוזר או בקנאה התחרותית? או שזה בגלל חוק בטבע ששני גופים מנוגדים מושכים זה את זה ושניים זהים דוחים זה את זה?

שחיה היא סוג הספורט המוכר כבריא ביותר שאפשר להנות ממנו עד לגיל גבוה ללא סיכונים. ראש העיר היוצא של פרסבורג, תיאודור ברוֹלי, היה כבר בן למעלה מ-80 שנים כאשר ביקר מדי יום בבריכת השחיה שהותקנה על הדנובה. לא רק עבורי, גם עבור צופים זרים לגמרי, זוהי גם היום עדיין חגיגה לעיניים, לראות את אשתי שוחה חתירה במסלול, מפרידה את המים בתנועות שוות, נינוחות וקלילות. בייחוד שהלנה גם היא כבר סבתא למספר נכדים ועברו כבר למעלה מ-40 שה מאז היתה אלופה בסגנון שחית-גב.

הנכון הוא הטבעי: "יתחיל להתאמן מוקדם, מי שרוצה להיות אלוף!" יש להתחיל לא רק בזמן, יש גם הרבה, הרבה עבודה קשה, עד להשגת הישג משמעותי כלשהו. אבל לעולם לא מאוחר מדי מכדי ללמוד לשחות ולא להימנע מסוג זה של הנאה. ההוכחה הטובה ביותר לכך בעירנו היה השחיין הצ'כי פְרָנְטִישֶק נוֹבוֹטְנִי.

נובוטני היה בן שישים כשלמד לשחות אצל אלוף השחיה סְוָוטוֹן "3-2-1". הוא היה גבר מוצק ונמוך בעל גולגולת קרחת בצורת ביצה, דיבר עם ס' שורקת, כי כנראה שהשיניים התותבות התחתונות לא היו מותאמות היטב ללסתו. הוא נראה כשחקן באיזו קומדיה של גימלאים עניים צרפתיים, דיבר ברצינות תהומית ולמרות זאת נִראה מבודח. בהפסקות מהשיעורים שלו, הוא צפה בי לעתים, כיצד אני שוחה את 40 המטרים של הבריכה נגד הזרם.

הוא הציג עצמו בפניי כמעריץ ועם הזמן התיידדנו, למרות פער הגילים בינינו של כ-30 שנים. הסברתי לנובוטני את עקרונות השחיה למרחקים ארוכים, כיצד לשכב במים ישר ורפוי לגמרי, איך להוציא כל האוויר מהריאות באטיות לתוך המים וכך לנוח כל פעם בין שתי תנועות שחיה. נובוטני הצטרף למועדון הספורט ברטיסלבה כחבר מתאמן והשתתף במשחים של השחיינים המבוגרים. פגשתי אותו לעתים קרובות בהתכנסויות על גדות הדנובה, שארגנו בימי א' לאורך מסלול הזרימה של 13 הקילומטרים טבן-פרסבורג. פעמיים-שלוש הוא גם שחה איתנו את 56 הק"מ מוינה עד פרסבורג.

כשהוא איבד את מקום עבודתו "בגלל פרישה", נובוטני התמסר עוד יותר לשחיה. בגיל 62 הוא התיישב על אופניו ודיווש דרך חצי אירופה עד לקאָלֶה. את הוצאות נסיעתו הוא כיסה ממכירת גלויות דואר, המראות אותו יושב בבגד ים על האופניים ומתחת הכיתוב: "פר' נובוטני, מועמד לחציית לה-מאנש". בקאלה הוא החל להתאמן בחציית התעלה.

בפרסבורג לעגו "לשוטה הזקן" והִשוו אותו לדמות אביר עצוב, לו נתן סרוונטס תואר מצלצל דומה. לאחר ניסיונות כושלים אחדים, היה על הצ'כי החביב לוותר לבסוף על כיבוש התעלה, לאחר 13 שעות שחיה. בשובו הביתה הוא לא הראה כל סימני תבוסה: הוא שחה בחריצות הלאה ושנה לאחר מכן - בגיל 63! – הצליח לשבור שיא אירופי חדש, לאחר ששחה במשך 37 שעות ללא הפסקה. אדם, שבכלל למד לשחות בגיל 60! העיר ברטיסלבה מינתה אותו לאות כבוד על הישגיו בענף השחיה למפקח הראשי על בריכות השחיה העירוניות.

פרנטישק נובוטני אינו המצאה דימיונית, אלא גיבור מים אמיתי. כל הקוראים הבורים בענייני שחיה יכולים לקחת ממנו דוגמה. בכך גם לא משתנות הנסיבות, כשאני מסיים את דברי אודותיו במילים: "ואלמלא מת, הוא היה חי עד היום!".