אחרית דבר

בכוונתי היה לפרסם רק חוברת קטנה בת 3 גיליונות דפוס = 96 עמודים, כדי להביא לידיעת חבריי (ולמבקשים להיות כאלה), כמו גם לאספנים את המשמעות העמוקה יותר של האספנות, כמו גם לקרב אספנים שעד כה לא מצאו באספנות משמעות מעבר לסיפוק יצר האספנות שלהם. הרעיון להשיג את המטרה הזאת באמצעות זיכרונות שנהפכו לסיפורים, נראה לי רעיון מצוין. אבל לא הצלחתי להיפטר בקלות מן השדים שעוררתי. המחשבות והזיכרונות שניעורו לחיים באמצעות הבולים שלי, זרמו לקדמת התודעה, לא מניחים להדחיקם ומבקשים להיות מסופרים.

בעת תיקון ההגהות התברר לי, לתדהמתי, שכבר הודפסו 124 עמודים! והרי רק עתה התחלתי לספר; תריסרי שרטוטים וסקיצות ממתינים להדפסה. מה מתוך ים הזיכרונות עלי להעדיף כדי לספרו, מה רוצה להיאמר? לספר הזה יהיה המשך, הגם שלא מרצון.

לעמוּד השער נזקקתי לבול של גויה לצורך פוטומונטאג' על הגלופה. בכל תל-אביב לא הצלחתי להשיג בול של מטבע בערך פזטה אחת. כך התחלתי לחפש בכתבי עת ישנים, שכן מדובר בבול שהודפס לעתים קרובות. והנה, בדף האחורי של כתב עת מקצועי בגרמנית מלפני שלוש שנים גיליתי את גופה המלא של מאחה. זה הושג אפוא. ובאיזה הקשר, חושבים אתם, הוצג שם הבול הזה? היה שם דיווח על תערוכת בולים: "תמונות דתיות על בולים". אבל אם חשבתם שמאחה מילאה בה תפקיד של אלת הפריון, טעות בידכם. אחד האדונים הנכבדים שהשתתף בתערוכה באוסף בעל מוטו "ציטטות מהתנ"ך על בולי דואר" כלל גם את שלושת הבולים בעלי הערך הגדול ביותר של הסדרה של גויה. מתחת לגופה של מאחה העירומה הייתה כתובת בדפוס יפה ונקי של משפט מתוך תפילת "אבינו" מהברית החדשה: "ואל תביאנו לידי ניסיון!" ...

הבולים הוכרו כמתאימים למובאה הזאת והאוסף כולו זכה בפרס. השופטים של ועדת הפרסים אישרו בעצם את ההשקפה שהצגתי קודם: בבולים רבים טמונה משמעות עמוקה יותר, לעתים אמירה בעלת ערך.