השבשבת (1913)

לפני בנין ביה"ס החד-קומתי ברחוב טוּרנֶר עמד מוריץ אהרנטל (Moritz Ehrenthal), המורה האהוב והמנהל המוערך. עיניו הטובות הביטו בכתובת השחורה, שהכריזה באותיות דפוס גדולות: "טוֹדֶסקו הֶרמַן – מוסד, בי"ס יסודי ממלכתי הונגרי יהודי-ניאולוגי".

התלמידים, בני עשר, מהכיתה הרביעית, עמדו מוכנים, שמחים ונרגשים לקראת יציאתם לטיול בעיר. הם התבוננו חסרי סבלנות במורה שלהם. המורה, לבוש במעילו הדהוי הירוק-אפור בעל הגזרה המיושנת המתרחבת וכובעו הקשיח דמוי מֶלון על ראשו, ביד ימינו סיגר-וירג'יניה הנצחי, נשען בשמאלו על מקל הליכה גבוה עשוי מעץ במבוק, בחן את חבורת הילדים המתקבצת.

בין המורה לתלמידיו שרר יחס ידידותי, שהתבסס על אימון הדדי והבנה. הטיולים השבועיים בעיר השלימו את שיעורי ההתעמלות וקרבו בין מורים לתלמידים.

אהרנטל היה פדגוג משכיל ומנוסה ומְסַפֶר מבריק. התלמידים אהבו אותו כְאָב בשל פתיחות הלב החמימה שלו וכיבדו את תבונתו; הם הכירו בקפדנותו, שבאה לידי ביטוי רק במקרים מבוססים.

בתור מי שבא מרקע זעיר-בורגנית – הוריי לא היו עניים וגם לא אמידים – הייתי ילד עֵרני, אבל לא התעליתי מעל לממוצע. הרגשתי מאושר ושמחתי לקראת הטיול כי בדרך אהרמטל ידע תמיד לפטפט בצורה מעניינת ולספר על הכל הקשור לעיר שלנו.

אהרנטל הרכיב את משקפי-המצבט המוזהבים על אפו, סידר אותנו בזוגות בטור אחד ונתן את האות להתחיל לצעוד. התחלנו לנוע ועברנו ליד ביה"ס הריאלי הסמוך ודרך שדרת הערמונים של הגֵן ע"ש פאלפי (Pallfy). גן זה היה לפני זמן רב חלק מהחפיר שהֵגן על העיר, ובעוד אנו צועדים דרכו, אהרנטל סיפר לנו אודות בית האצולה רב העוצמה של פאלפי. דרך השער העתיק של הטירה, המגולף בעץ, הגענו לרחוב הטירה, לבית הכנסת האורתודוכסי הגדול והישיבה המפורסמת מעוררת הכבוד שלידו, בה לימד הרב הגדול עקיבא שרייבר. אחר כך הלכנו דרך סמטת יסודות הטירה (Schlossgrund), שלרוב נקרא רק "רחוב היהודים" והלב הקדום (מה שאז עוד לא יכולנו לדעת: בזמן קצר - העתידי) של הגטו של פרסבורג.

באטיות טפפנו על אבני המדרכה העקומים והאזנו למורה שלנו מסַפֵר במשפטים קצרים את הדברים החשובים ביותר אודות בית אסתרהאוס (Estherhaus). עברנו דרך אחד השערים הצרים ביותר, דרך מעבר חשוך ומצחין ויצאנו לגזוזטרה מסורגת בסורגי ברזל. למרות שאך זה עתה עברנו ברחוב היהודים הנמצא במפלס הרחוב, הסתכלנו משם בהפתעה למטה לעבר קומות של חצרות עמוקים, והסתבר שנמצאנו בגובה מסחרר. מתחתנו ראינו חצר ליד חצר ומאחורי חצר, ערבוביה של גגות, מעברים אפלים, תריסרי מדרגות, פרוזדורים, מאות חלונות וילדים – ילדים בכל פינה וזווית, משחקים בין הבאר לפחי האשפה. וכל זה ביחד היה בית אסתרהאוס, לשעבר מקום מושבם של אצילים מבית אסתרהאזי (Estherhazy), כיום מקום משכנם של מאות משפחות יהודיות עניות.

גם הבתים האחרים ברחוב היהודים סיפקו למורה שלנו חומר לסיפורים: בית ז'יגרה (Zsigrahaus), חצר ביה"ס עם הישיבה שלו, בית "הרועה הטוב" וכך הלאה, עד שלקראת הקצה התחתון של הסמטה הגענו לבנין בית הכנסת הניאולוגי, כשעל שתי כיפות מגדליו התנוצצו בשמש בגאווה מגני דוד.

פנינו בכיכר הדגים שמאלה לרחוב הארוך, שבחורף שימש מסלול אהוב לגלישה על מזחלות בשל המדרון העולה והיורד שלה. היום נח לפנינו הרחוב שטוף שמש סתווית חמימה, אפורה, ולמסלול המזחלות אין כל מוצא... היות והחלק התחתון של הרחוב כוסה בדיוק באותו זמן באספלט.

נשארנו לעמוד למטה. לפנינו השתרעה כיכר הקתדראלה. שני גרמי מדרגות האבן מימין ומשמאל, שפעם הובילו למעלה אל הקתדראלה, פורקו, כל השטח יושר, במרכז הוקם גרם מדרגות רחב חדש שהוביל למרפסת הבנויה מחדש בחלקה העליון של הכיכר. על הגבעה, בחלק הצפוני ביותר של הכיכר, עומדת כמנצחת קתדראלת סטָפַן הקדוש, בהדרת כבוד מותחת אל השמים את המגדל שלה לגובה 75 מטר.

התמוכות הגבוהות של החלונות הגותיים הצרים, בגובה של לפחות 10 מטר, הגג העצום של המבנה המרכזי והמגדל הגדול השואף כלפי מעלה, נראו הרבה יותר כבירים, מכפי שהיו בלאו הכי במציאות. על המגדל הראשי התנוצץ בשמש הכתר המוזהב של סטפן. אהרנטל הסביר לנו כי הכתר הנראה מלמטה כה קטן, הוא בעצם גדול מאוד והצלב "הקטנטן" שעליו מונח על זרועות של 3 מטר כל אחד.

לחלק המזרחי של הקתדראלה היה גג נמוך במקצת שקושט ע"י מגדל קטן בצדו המזרחי. במרומי המגדל הקטן הזה עמדה שבשבת רוחות בצורת תרנגול. דבר זה מופיע לעתים נדירות בלבד על קתדראלות קתוליות - הסביר לנו המורה - וזה נובע עוד מתקופת הרפורמציה. על מגדלי כנסיות קתוליות מופיע תמיד צלב, על המגדלים הצדדיים לפעמים שבשבת רוחות. רק במקרים נדירים ביותר, כמו בקתדראלה של סְטֶפָן הקדוש בפרסבורג, החטיאה הקונטרה-רפורמציה ולא הסירה את הסמל הזה של הרפורמציה.

"מה היא שבשבת רוחות בצורת תרנגול או שבשבת בצורת דגל, אתם הרי יודעים?" שאל אותנו אהרנטל. "הם עשויים לרוב מיציקת ברזל, מסתובבים סביב צירם ומראים לנו את כיוון הרוח. כשנושבת רוח צפונית, למשל, פונה הדגל או זנב התרנגול לכיוון דרום, כשיש רוח מערבית, הם פונים לכיוון מזרח וכך הלאה".

ארבעים זוגות עיניים הביטו למעלה בדריכות על התרנגול השחור, שבדיוק טלטל קצת את זנבו בין דרום-מזרח למזרח.

"היום יש לנו רוח צפון-מערבית!" קרא זולי בלומנטל העמית שלנו, שתמיד ענה ראשון לשאלה שלא נשאל (אם הופנתה אליו שאלה בכיתה, התבטאה תשובתו בשתיקה רועמת).

"נכון מאוד!" הסכים איתו אהרנטל.

סיירנו סביב צִדי הקתדראלה וצפינו בצִדו המזרחי ביצירת המופת של רפאל דוֹנֶר, הפָסל של סטפן הקדוש. גולת הכותרת של הקדוש המגן על הקתדראלה בותרה, בחלק האחד התרומם סוס אציל על רגליו האחוריות, בגדיו של הקדוש, היושב על הסוס, קרועים וחרבו שבורה לשני חלקים. הוא מושיט את מחצית החרב לאביון, השוכב לרגלי הסוס ללא מלבושים. כך זה קרה, לפי האגדה...

מאות יונים התעופפו סביב ליצירת המופת ונחתו על ראשו, כתפיו וחרבו של הקדוש, ישבו על זנבו של הסוס וכל האנדרטה הייתה מכוסה בשכבה עבה של לשלשת יונים. (בשנים שלאחר מכן נוקה הפסל מהלכלוך והועתק למקום פנימי בקתדראלה.)

בצד האחורי של הקתדראלה ברחוב קָפִיטֶל השקט, שבו קברי הנסיכים ואצילי הכנסיה, היו מסותתות באבן גולגולת של מתים, ינשופים וסממני אבלות אחרים, שהשפיעו באופן משמעותי על דמיוננו הילדותי והותירו אותנו אחוזי צמרמורת.

באחת מהפינות הנסתרות של הבית מאחורי הקתדראלה התיישבנו בצל עץ ערמון עבות על ספסלים אחדים והתבוננו שוב בשבשבת הרוחות, שרחש קל ביותר שלו נשמע כחריקות גניחה בשקט השורר סביב.

אהרנטל זרק את בדל הסיגר, ליטף את זקן התיש המטופח שלו וגלגל את קצות שפמו כלפי מעלה תוך אמירת: "וילהלם השני – המטרה הושגה!" ומצמץ בשביעות רצון דרך משקפי-המצבט שלו. הוא הוציא מקופסת הטבק שלו סיגר וירג'יניה חדש, הצית אותו בעצלתיים והסתובב אלינו.

"שבשבת הרוחות משמשת גם כסמל לאנשים, המשתנים 'עם כיוון הרוח', בעלי הלכי רוח משתנים", הוא אמר באטיות, מדגיש כל מילה ומילה. "ובעירנו מצויים רבים כאלה, המטיחים בנו היהודים, שאנו 'כשבשבת רוחות', המתאימים את עצמם לפי כיווני הרוח הפוליטיים השולטים. אולם, דבר זה מוטעה ביסודו! לנו היהודים יש התכונה להתאים עצמנו לסביבה בה אנו מתארחים, וככל האפשר להישאר – אבל זה אינו שינוי בהלכי הרוח! היהודי ההונגרי דומה להונגרים, היהודי הגרמני לפרוסים, היהודי הרוסי דומה לסְלָאבי, היהודים של ניו-יורק לאמריקנים, אלה הטורקים ללבנטינים - אך במשך כל מאות השנים נשארנו יהודים. והאזרחים הלא יהודים שלנו? האינכם מכירים את המשפחות הרבות בעלות שם גרמני טוב, שהם היום פטריוטים הונגריים? ועוד רבים אחרים עם שם בעל צליל הונגרי, שאבותיהם או אבות-אבותיהם עוד נשאו בגאון שמות גרמניים או סלאביים? מה שגרוע עוד יותר, הם אלה שנוסף על שמם משנים גם את אופיים, לכיוון הרוח!"

שבשבת הרוחות על המגדל הסתחררה לפתע וחרקה נורא, כאילו רצתה לאשר את דברי מורנו האהוב. הבטנו מעלה לשמים הכחולים וראינו כיצד העננים הלבנים הקטנים שטים באותו כיוון אליו פנתה שבשבת הרוחות השחורה עם זנב-הסוס שלה היצוק ברזל...

המורה הטוב שלנו כבר לא חי מזה עשרות שנים. הסבריו על שבשבת הרוחות עצורים עד היום בזיכרוני ולעתים קרובות יש לי הזדמנות לשלוף את דברי מוריץ אהרנטל לשם השוואה.