אני אוסף זכרונות

כן, כמובן, האיסוף הוא דחף קדמוני של האנושות. אנשים אספו דבר מה מאז קדמא דנא. קיימת ספרות עשירה ומגוונת המדווחת אודות כך.

כמו כן, האדם אוסף בכל גיל, מימי ילדותו ועד לימי זִקנתו רווית הניסיון. אולם איני מתכוון לכתוב על כך דיון מדעי; הייתי רק רוצה לדווח על מספר התנסויות איסוף שהיו לי.

האיסוף הילדותי של שמירת אבני מדרכה צבעוניים מעוצבים במיוחד, צדפים, כפתורים, כדורים וחפצים קטנים אחרים דומים היה אצלי הצעד הראשון. מיד לאחר מכן באו אוספי פתקאות של חשבוניות עם תמונות, שנקראו "פרסומת", שהיו אהובים מאוד על בני הנוער באותה תקופה. עוד כעבור 50 שנים אני נזכר בבירור בראש הגבר המחייך השואל את השאלה הבוערת: "אתה כבר מכיר ליזופורם?..." או באניה שנטרפה בין גלי האוקיאנוס הירוקים ונאחזת בבקבוק הצף "ליקר-צוואק"...

אולם כבר כתלמיד בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי נטתה התעניינותי לבולים. מובן שאז אספו רק בולים משומשים, מוחתמים, אותם אפשר היה להסיר מהמעטפות בחינם ואותן ניתן היה לשנורר מכל המכרים והקרובים.

מאוחר יותר הגיעה עת ההחלפות. הוחלפו בולים שהיה מהם יותר מאחד, תמורת כאלה שעוד לא היו באוסף, אחד כנגד אחד. חשוב ומכריע היה תמיד להעשיר את האוסף במוצג חדש וסתימת חור נוסף.

תוך כדי כך נצבר גם ניסיון, שבולים אחדים מוצאים לעתים קרובות, אחרים נדירים או שבכלל קשה להיתקל בהם. ולמדנו שדווקא אלה שקשה להשיגם, הם יקרים יותר ובעלי ערך רב יותר.

בשנת 1915 קיבלתי לידי את קטלוג הבולים הראשון שלי. היתה זו חוברת קטנה, צרה ואדומה: "קטלוג בולי מלחמה של האחים זנף" (Senf). מהקטלוג הזה נודע לי שאכן קיימים פריטים נדירים שהם יקרים, אבל גם זאת, שבאוסף שלי חסרים עוד הרבה בולים זולים. ההוצאה של שנות המלחמה, שהוציאו מדינות האויב, לא הופיעה בקטלוג.

ביחד עם חבר ללימודים השגנו מחברת "האחים זנף" מלייפציג בולים שחסרו לנו. ההזמנה הראשונה שלנו עמדה על סך 1 מרק ו-58 פניג. שמחתנו היתה גדולה כאשר קיבלנו, אחרי מספר ימים, את הבולים שהזמנו וזכינו בהנחה, אותה לא ביקשנו, בשיעור 10% בצורת בולים נוספים. אז עוד לא ידעתי שמחיר הבול בקטלוג נחשב ברוטו, גבוה בהרבה מעל למחיר השוק.

בסוף מלחמת העולם הראשונה היה לי כבר אוסף בולים נאה של כמה אלפי בולים שונים. היו ברשותי בולים כפולים רבים, שלא היה עם מי להחליף בעיר שלנו. הצטרפתי כחבר באגודת החלפות בולים "גלובוס וקונקורדיה" ובכך החלה התכתבות בינלאומית, שעד היום לא הופסקה. מזה שנים רבות אני מנהל בעצמי מועדון החלפות בולים ומספר המכתבים שאני מחליף מדי שנה מגיע לאלפים.

כדי שהחומר הנאסף ילך ויעלה בערכו, ניהלתי בחנותו של אבי הוצאת גלויות הדואר, כמוצר נלווה של בולים. לא עבר זמן רב והבולים הפכו לפריט האיסוף העיקרי.

תוך כדי כך הכרתי סוחרי בולים ואספנים רבים. התפיסה שלי התרחבה, המומחיות שלי גדלה. בתחילת 1921 החלה הידידות שלי עם המייסד והמדפיס של עיתון הבולאות "Donaupost", דר' ויקטור וויינרט (Weinert). נפגשנו כמעט כל יום, החלפנו חוויות וגילויים, וביטויים משיחותינו ודיונינו הופיעו אחר כך בעיתון זה, שהתפתח באותה עת לכתב עת מקצועי במרכז אירופה.

למדתי את הבולים והכרתי לא רק את ההבדלים בנייר ההדפסה, הגימור, ההדפס, הצבעים והסוגים, אלא גיליתי בעצמי דברים שלא היו ידועים עד אז ודיווחתי עליהם בעיתונות המקצועית. לאחר שקראתי את ספרו של דר' סלי (Szalay) "בולאות נעלה" (Hohere Philatelie), התחלתי לחקור ולעבוד על הנושא על בסיס מדעי, ונהפכתי במרוצת הזמן לאספן מקצועי בעל מוניטין. קטלוג הבולים הראשון שלי יצא לאור ב-1932 ומאז הודפסו הקטלוגים הארציים שלי במאות אלפי עותקים. בבדיחות הדעת אמרתי ב-1940 בבית המשפט שאני הסופר הסלובקי הנקרא ביותר, שכן אף יצירה ספרותית של סופר סלובקי כלשהו לא זכתה למספר עותקים גדול כפי שזכו לו הקטלוגי הבולים שלי.

באותה תקופה שימשו הבולים נושא לבדיקה מדעית עבורי. כשהסתכלתי בבול קבעתי את סוג ההדפסה שלו, את הסוג והאיכות של הנייר, של צבעי ההדפסה, סימני מים אפשריים, סוגי גימור, משוננים או אחרים, שגיאות דפוס, מקריות של הדפוס - כל אלה נבדקו.

האוסף שלי הוחרם בשנת 1941 על ידי משמרות הלינקה (Hlinková Garda) כרכוש יהודי אסור - כביכול לטובת מוזיאון הדואר הסלובקי... אחרי המלחמה לא נותר זכר ממנו. מעניין לציין שלא הצטערתי כל כך על הבולים יקרי הערך שאבדו, כמו בעיקר על אותו חלק של האוסף שהכיל "מכתבים שלא ניתן לאתר". זה היה אוסף ייחודי של מכתבים הנושאים עליהם תוויות כגון: "נפטר", "לא ידוע", "נסע לחו"ל – מבלי לציין את הכתובת החדשה", ומגוון אינסופי של סיבות לאי-יכולת לסווגם, בכל השפות ובכל הצורות. ביניהם היו קוריוזים כדוגמת המכתב ממלחמת האזרחים הספרדית שהנמען שלו נפל זמן קצר לפני כן. היה מכתב אחר, פגוע משריפה, המבשר על אסון ספינת האוויר צפלין שהתפוצצה לאחר שנפגעה על ידי ברק בעת נחיתה בלייקהורסט. היו שם מכתבים של שבויי מלחמה שלא אותרו על ידי הצלב האדום והרבה מסמכים היסטוריים אחרים. אני זוכר גם גלויה אחת שנשלחה על ידי אִמי לסבי וסבתי; סבא וסבתא התגוררו ברחוב ירושלים בטירנאו (Tyrnau) והגלויה התגלגלה דרך סופיה ואיסטנבול לירושלים ואחר כך, עם חותמות הדואר של הערים הללו, ותווית של "לא ניתן לאיתור", הגיעה בכל זאת למקום הנכון! – על איבוד אוסף זה שעניין רק אותי אני מצטער עד היום.

לאחר תום מלחמת העולם השניה התחלתי לבנות את האוסף שלי מחדש והוא הכיל בולים ממרכז אירופה החל מן המהדורות הקלאסיות הראשונות. עד שנת 1949 הצלחתי לאסוף כמות גדולה די הצורך, על מנת - לממן מההכנסות שלו את העלייה של משפחתי לישראל.

כאן היו השנים הראשונות קשות לנו מאד ועד היום לא הצלחתי להגיע לרמה כלכלית שתאפשר לי לרכוש בולים נדירים. באמצעות מועדון החליפין הבינלאומי שלי אני מנהל חליפת מכתבים כה נרחבת שבמרוצת השנים הצלחתי לצבור כמות ניכרת של בולים. כבר סידרתי אותם יפה, את המעטפות המבוילות שמרתי בשלמותן.

אולם בינתיים חל שינוי מהותי באופיו של איסוף הבולים. העניין העיקרי של האספן לא מתמקד עוד בנייר, בסימני המים, הגימור וטיב הדפוס, אלא - בתמונה שעל גבי הבול. כיום לא אוספים לפי ארצות, כמו קודם, אלא לפי המוטיב של התמונה על הבול. הדבר הקובע היום הוא הנושא, התצלום.

הגם שאני, כמקצוען וכבולאי ותיק, ביקרתי במשך זמן רב בחריפות את המגמה החדשה של "איסוף תמונות" וקראתי לחזרה לערכים ולעקרונות הישנים של איסוף בולים, נאלצתי להכיר בכך ש"הזמנים הישנים והטובים" הללו של הפעילות האנושית בתחום זה חלפו ואינם. עידן חדש של איסוף בולים עומד בפתח, אך הוא לא נופל במאומה מהעידן הקודם.

כשאני מעלעל עכשיו בדפי האלבומים שלי, אני מרגיש כאילו פתחתי דפים של ספר זיכרונות. למראה תמונות הבולים הבודדות עולים בי זיכרונות שחשבתי שנכחדו זה מכבר....

אוסטריה, בולי היובל 1908 ו-1910: אני רואה את עצמי כילד אוחז בידו של אבי בגן של ארמון שונברון... בתוך ההמון המריע לקיסר הזקן פרנץ יוזף הראשון, המופיע ברוב חסדו לעיני בני עמו על המרפסת הברוקית של הארמון...

בולי ההכתרה של הונגריה משנת 1916: אני נזכר איך צילמתי עם אבא את המעמד הרציני הזה כאשר הרב שלנו דר' פוּנק פרש את ידיו בברכה מעל ראשיהם המורכנים של קרל וזיטה....

הבולים של צ'כוסלובקיה מביאים לזיכרוני את ביקורו של הנשיא הפילוסוף ט. ג. מסריק - (T. G. Masaryk) בעירנו... בנוסף אני רואה לפניי את דר' בנש - (Beneš), טיטולסקו - (Titulescu) ושר החוץ היוגוסלבי על מרפסת התיאטרון העירוני כנציגי "הברית הקטנה", מתחבקים ומנשקים זה את זה. ....

סלובקיה, הבול הכחול הגדול עם תמונת הכומר השמן: באוזני מהדהדות שוב המילים של דר' טיסו (Tiso) מאז – "אם זה לא ילך במילים טובות, זה ילך קשה וללא רחמים!"…

ושוב צ'כוסלובקיה: המהדורות לכבוד אחד במאי אחרי המלחמה מזכירות לי את ההמונים המתנועעים ביום חג העבודה, צועדים עם דגלי הניצחון של מעמד הפועלים ומניפים אגרוף קמוץ כברכת שלום.....

הבולים עם תמונות הנוף מזכירים לי את יופייה של מולדתי משכבר הימים, את הדנובה ואת נהר הוואג (Waagfluss), את הפסגות והסלעים של הרי טטרי הגבובים - (Vysoké Tatry), את הטירות והערים... ארצות אירופה בהן נסעתי וטיילתי שוב חולפים לנגד עיני....

זיכרונות אישיים אינם היחידים העולים בתודעה למראה התמונות הצבעוניות הקטנות. אירועים היסטוריים, דברים ששמעתי וקראתי מתרעננים בזיכרון. אני מדפדף שוב באלבום ומגלה בול עם תמונת הקלסתר של ואן גוך ולנגד עיני רוחי עובר הצייר הגדול עם החצובה שלו על הגב בשמש הקופחת של צרפת הדרומית... למראה בול על בטהובן אני שומע מרחוק את הסימפוניה התשיעית, את "האודה לשמחה"... הסִדרה לכבוד ז'ול ורן ממונקו מזכירה לי את "חמישה שבועות בכדור פורח", את "נאוטילוס" ואת "מסביב לעולם ב-80 יום" ואני שומע את קולו של דר' פילאס פוג בכניסתו, המכריז – "הנני כאן, רבותיי!"...

כך הגעתי לפי שעה למצב שבו אמנם יש ברשותי כמה אלבומים של בולים, אך כשאני מעלעל בהם איני מרגיש שאני אספן של בולים. אני מתבונן בתמונות הקטנות, המשוננות, האומרות כל כך הרבה בשמחה מהולה בעצב, ובשעות אלו של התבוננות אני משוכנע בכל מאודי: אני אוסף זיכרונות.