1949

תוצאות הבחירות - שלוש המפלגות הגדולות השיגו מספר קולות שווה פחות או יותר - הבטיחו המשך קיומה של מעין דמוקרטיה. בעקבות התוצאות הללו הוקמה ממשלה קואליציונית בת שלוש מפלגות שכל אחת מהן הייתה חייבת להתחשב בזיקה של שתי אחרות.

אולם בחודש פברואר התרחשה תפנית בלתי צפויה ומפתיעה: בהנהגת יו"ר המפלגה סוציאל-דמוקרטית, השר פירלינגר (Fierlinger), החליטה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית להתפרק ובו זמנית להתמזג עם המפלגה הקומוניסטית. מפלגה זו זכתה על ידי כך פתאום לרוב של 2/3 והיה באפשרותה ליטול לידה את ניהול הממשלה תוך חיסול כל שאר הכוחות. זה היה "ניצחון פברואר" ומאז הייתה במדינה מפלגה אחת בלבד.

אותי אישית כבר לא עניינה במיוחד התפתחות זו. סימני אנטישמיות הקמה לתחיה הבשילו בי בהדרגה למחשבות על הגירה מהארץ, עליה לפלשתינה. הכרזת מדינת ישראל העצמאית הביאה את המחשבות הללו לכלל ביצוע, שכן ההגבלות על העלייה מטעם המנדט הבריטי בוטלו.

בליל סילבסטר התקבלה החלטה סופית. אנחנו הלכנו עם שתי בנותינו לחגיגת סילבסטר, שנערכה באולם הגדול של רֶדּוטַה. זה היה אמור להיות נשף הריקודים הראשון שבנותינו, המתקרבות לגיל 17, השתתפו בו.

אולם הנשפים היה מלא עד אפס מקום וגם בכל החדרים הסמוכים נשמעה מוסיקת הריקודים בנגינת תזמורות רבות. היתה שם אווירה עליזה של פורקן וציפייה לשנה החדשה מתוך אופטימיות. נראה היה שההמון השר, הרוקד, השותה והצוחק שוכח בקלות את אפרוריות היומיום.

לשכוח..., לא כולם היו מסוגלים לשכוח. גם אני הייתי אי של עצב בתוך זרמי האוקיאנוס של ההמון המתבדר ולא יכולתי לשכוח. במרוצת השנים ביליתי ערבים רבים, רבים בתוך האולם הזה שהאיש שחכר אותו היה ידיד טוב של הוריי. בזיכרוני ראיתי את אִמי היקרה יושבת על מקומה הקבוע מתחת ליציע ליד דלת הכניסה. משם צפתה תמיד בהנאה על הנעשה באולם, השגיחה על ילדיה, על אחיותיי, על אחי ועלי עצמי. כמה קשה להיזכר באמי העליזה והמאושרת כשידעתי שבסוף 1944 גורשה לאושוויץ, אותה אושוויץ, שלשם הובלה קודם גם אחותי הצעירה מפריז להשמדה... ברכבת ממחנה עבודה הונגרי בדרך לאושוויץ קפץ אחי ווילי מתוך הרכבת הנוסעת בבוהמיה ויחד עם שני חברים לגורל צעירים נורה "תוך כדי מנוסה"...

איך אפשר היה לשכוח, בתוך ציבור השורדים העליז, את כל אלה שכבר אינם יכולים להשתתף בשמחה?

מרירות בלתי נשלטת עלתה בי. התביישתי לפתע בפני עצמי שאני מחפש כאן בידור וגברה בי ההכרה שלעולם לא אוכל להמשיך לחיות בעיר הולדתי ומולדתי, אחרי שישבתי בה 45 שנה ללא הפסקה.

הצעדים הדרושים ננקטו עד מהרה. שתי הבנות עלו לפנינו בחודש מרס עם קבוצת צעירים מעליית הנוער והגיעו לקיבוץ בשומרון. הסדרנו את כל העניינים, ופרט למטלטלים מעטים שלקחנו אתנו, נתנו הכל במתנה, והתכוננו בציפייה דרוכה לעליה שלנו. סוף סוף קיבלנו מהמשרד ארצישראלי הזמנה לבוא לקחת את המסמכים ואת כרטיסי הנסיעה שלנו.

המשרד הארצישראלי היה ממוקם בבית ישן בפינת הרחובות גֶאיס וקונבֶנט. לפני דלת הכניסה הייתה המולה רבה וגם המדרגות והמסדרונות מלאו אנשים נרגשים וחסרי סבלנות. ההתרוצצות הייתה קדחתנית עד כדי כך ששום במאי קולנוע לא יכול היה לביים אותה בצורה חיה יותר. לקח זמן ניכר בטרם הצלחנו למצוא את חדרו של הנציג העוסק בענייננו ולקבל רשות להיכנס אליו.

לאחר ששילמנו את הסכום הנותר עבור הנסיעה ולאחר שסודרו האישורים הדרושים, קיבלנו את כרטיסי הנסיעה והמסמכים. נפרדנו מהפקידים האדיבים ושמענו מבעד לדלת החדר הסמוך צעקות רמות שעוררו את תשומת לבנו.

קול מהדהד שאג בהתרגשות: "מה, לי אתם רוצים לעשות קשיים? לאחר שהגנתי על אשתי שהיא יהודיה למחצה במשך ארבע שנים קשות והסתרתי אותה תוך סכנת נפשות? ועכשיו אינה יכולה לשוב לארץ אבותיה? והאיש שהציל אותה, בעלה הנאמן, לא יהיה רשאי להתלוות אליה? הרי זאת....!"

כנראה שהבעת פניי הייתה אווילית למדי, כי הלנה, אשתי, הסתכלה עלי במבט מלא תימהון.

"אלוהים אדירים!" הזדעקתי ונזכרתי באותו רגע במורי הזקן והטוב מוריץ אהרנטל... קלטתי חריקות וגניחות ודימיתי לראות שבשבת שחורה מסתובבת ברוח.... "אלוהים אדירים!" המשכתי וחייכתי מבודח אל אשתי, "נדמה לי שהגה הזקן, האנטישמי הזה שאין גרוע ממנו, מתכונן לעלייה לישראל!"

מאז לא פגשתי שוב את פרופסור הגה, גם לא שמעתי את קולו המהדהד. איני יודע אם הצליח לעזוב את צ'כוסלובקיה. שם כנראה הרגיש לא כל כך בנוח. הרי הרוח שם נושבת מאז רק בכיוון אחד, באותו כיוון יחיד.

אבל גם כאן חייו לא יהיו קלים. בארץ יש רק מגדלי כנסיות מעטים ואני לא ראיתי כאן אפילו שבשבת אחת.

גם לנו היה בהתחלה קשה, אך התגברנו על הקשיים החמורים ביותר. מוקפים באויבים, כאן אנו עומדים כשגבנו אל הים - אין לנו כל אפשרות לפנות לכיוון אחר. בכל זאת, כפי שהרוח המדברית החמה והיבשה מתחלפת ברוח הים הלחה, אנו מקווים שנזכה לראות את האיבה חסרת התכלית בין יהודים לערבים מתחלפת בשלום וביחסי ידידות מבורכים.

הדגלים הלבנים עם הפסים הכחולים ומגני דוד התנופפו בעליזות על התרנים הגבוהים של הבמה. בריכת השחיה הגדולה ביותר בארץ הייתה מקושטת בחגיגיות, במת הצופים מלאה בקהל לבוש היטב. הנשים עטו בגדים בצבעים ססגוניים שמחים והגברים חולצות לבנות ללא עניבות.

השמש עוד יקדה חמה למדי על ראשי ההמון העולז, על אף שהיה כבר סוף ספטמבר. הבריזה של אחר הצהרים מכיוון הים הביאה קרירות מוחשית נעימה. אף עננה לא הייתה בשמים הכחולים.

כמו כל שנה בעונה זו, חגיגת השחייה הייתה על פי המסורת לזכר עשרת חברי מכבי הנופלים במלחמת השחרור. בערך מחצית האירוע כבר הסתיימה. בהפסקה נישאו הנאומים: ראש העיר, אחד הבעלים של הבריכה – שגם הוא איבד בן בקרב לעצמאות – נשיא התאחדות השחייה ואנשים חשובים אחרים. כדי להעלות קצת את מצב הרוח הירוד, החלו שחיינים אחדים להדגים קפיצות למים מהמקפצה בגובה 5 מטרים.

בדיוק אז הופיע למעלה דני השמנמן הקירח. הוא העמיד פני פחדן וצעד קדימה, משים עצמו חסר בטחון. הוא רץ בתנועה מהוססת וקפץ לפתע לגובה - נפל אחורה, פגע בישבנו בקצה קרש הקפיצה הגמיש, ומיד פרס את ידיו לצדדים בבהלה, עשה גלגול לפנים באוויר ונחת כמו "פצצה" לתוך מימי הבריכה.

גדעון, המציל של הבריכה ומאמן שחיה בעצמו, עמד מתחת לקרש הקפיצה ובמצב רוח מרומם עקב אחר תשואות הקהל השואג, הצוחק והמריע הידד. הוא עמד רחב כתפיים, שזוף, בכובע הקש רחב התיתורת שלו וניכר עליו שהוא מרגיש כאן כמו בבית. מזה שנים רבות, מאז שהבריכה נבנתה, הוא עבד במקום זה. הוא הכיר את השחיינים הצעירים, שרובם היו בני טיפוחיו.

משתתפי המשחה ל-400 מטר בסגנון חופשי נקראו באמצעות הרמקול להתייצב לזינוק. הדמויות הבנויות לתלפיות, השזופות, עלו בזו אחר זו ונעמדו מאחורי מקפצות הזינוק.

גדעון התבונן בתמונה הכל כך מוכרת לו. במספר 1 הוא ראה את דוד מתייצב, זה "השני הנצחי" בתחרויות השחייה. דוד היה שחיין מוכשר וחרוץ; בכל זאת לעולם היה חסר מזל, כי בכל תחרות נאלץ להתחרות מול שחיינים קצת יותר מהירים. "גם היום לא יהיה לך מזל!" חשב המאמן שלו ומבטיו נדדו בחיבה למקפצה מספר 4. כאן עמד ענק בלונדיני צעיר כבן עשרים, בעל גִזרה טיפוסית של שחיין: בית חזה מפותח, כתפיים רחבות, מותניים צרים וגפיים ארוכות במיוחד. היה זה אורי, אחד מתלמידיו הראשונים של גדעון, והחביב עליו במיוחד.

לאורי היה ניסיון בתחרויות והוא לא הראה כל סימן של התרגשות או פחד קהל. בדיוק עכשיו הוא קרץ בחיוך לחברתו מרים, שישבה בשורות הראשונות. הנערה היפה בעלת רעמת השיער הערמוני המבריק המתולתל הייתה בתו של תעשיין ידוע. היא הכירה את אורי כאן בבריכת השחייה, כשניצח בתחרות האליפות הראשונה שלו, ונעשתה מאז החברה המלווה הקבועה שלו. מניצחון לניצחון היא הריעה לו בהתלהבות ונסעה עמו מתחרות לתחרות ברחבי המדינה, ועד נהריה הגיעה איתו. היו אלה חיים מאושרים, שמחים, של שני אנשים צעירים שהצלחותיו הספורטיביות של אורי הקרינו עליהם. אחרי תום השירות הצבאי הסדיר שלו התכוון אורי להתארס עם מרים.

היא נופפה לאורי בחזרה בידה עטורת צמיד זהב כבד.

המאמן העביר את מבטו ממרים לאורי וחוזר חלילה והרגשה חמימה אפפה אותו, כשהוא מביט באקראי כלפי מטה. על המקפצה שלו היו חרוטות האותיות: א – ו – ר - י. גדעון נזכר ביום שהפרחח הקטן רשם באצבעו את שמו בבטון הרך, כאשר הבריכה הייתה עוד בבניה. אורי למד אז שחיה אצל גדעון. כתוצאה מהישגיו הוא הביא בשנים הבאות הערכה רבה לא רק לעצמו אלא גם למורה והמאמן שלו.

כמו תמיד לפני מרוצים מעניינים, היה בקהל הצופים והשופטים מתח מסוים. לקולה הצורמני של משרוקית-טריל נשמעה קריאת פקודה:

"למקומות!"

שמונת השחיינים עלו למקפצות.

"היכון!" ...

שמונה משתתפי התחרות הטו את גופם בכיוון נקודת הזינוק.

"קדימה!" ניתן אות הזינוק והשחיינים קפצו כמעט בו-זמנית לאוויר בגוף מתוח לפנים וצללו בזווית משופעת לתוך המים.

לאורי היה זינוק מעולה, ארוך, וכשהופיע מהמים הוא נמצא כמעט חצי מטר לפני האחרים. הוא חש כמנצח בטוח. לא רק בגלל שהוא היה השחיין הבלתי מנוצח הטוב ביותר של התחרות, אלא גם בשל היותו בעל הניסיון הרב ביותר, וגם כיוון שידע לנצל את השיפוט שלו. רגוע הוא יישם את השיטה, כיצד לחלק את 1/3 33 המטרים ל-12 הבריכות.

לרוב היה משַחֵק עם המתחרים שלו כמו חתול עם עכבר. מיד לאחר שפרץ קדימה, אִפשֵר לאחרים להשיגו, בטוח שינער אותם מעליו. הוא היה זקוק לתשואות הרמות שמשחק זה הביא לו וחשב כבר על התוצאות הנלוות בצורת הצגת בידור קטנה שהוא סיפק.

היום הוא חש בטוח במיוחד, היות שחוץ מדוד, "השני הנצחי", איש לא יכול היה לאיים עליו. הוא פרץ בשחייה ולאחר ההיפוך הראשון במים הוא הוביל בכמעט אורך גוף מלא. לאחר מכן שחה הלאה בנחת והִרשה לדוד להדביק אותו עד לסיבוב הבא, לקול עידודם של חבריו למועדון.

עוד פעמיים הוא חזר על המהלך הזה ולאחר כ-200 מטרים קבע בסיפוק שרוב השחיינים התחילו להתעייף. "פעם נוספת פיתיתי אתכם ועשיתי מכם צחוק", חשב בלִבו אורי ושמע את קולו של גדעון, המזרז אותו מלמעלה - "עוד שש בריכות!" קרא. עכשיו הוא שחה בתנועותיו הארוכות, הקבועות, בביטחון וקשיחות הלאה...

... נהדר הוא הרגיש בעליונות שלו, בתנועותיו המדודות, בחלוקה החלופית של עומס והרפיית השרירים. עוד פעם ניצחון, שבעצם לא עשה לו אישית דבר מיוחד, אך לבטח יביא שמחה רבה למורה ולמאמן שלו גדעון. כשהוציא את ראשו מהמים בפניה הוא הבחין מבעד לטיפות המים שנטפו מעיניו בחיוך הניצחון של מרים. כן, ומרים, שאהבה אותו ושהתפעלה ונהנתה מחדש מכל ניצחון שלו...

..."למעשה היא אוהבת את ההישגים שלי ולא אותי", חשב לו אורי ושחה הלאה, מהורהר, בתנועות חתירה אוטומטיות... "האם היא תאהב אותי ותשים לב אלי גם כשאפסיד, אוּכֶה?" שאל את עצמו. דבר כזה עוד לא קרה לו במשך כל שנות ההכרות שלהם. האם לא הייתה זו הזדמנות נאותה אחרונה להעמיד את מרים במבחן? מבחינתו לא חשוב ניצחון אחד יותר או פחות. אבל באשר אליה היה בטוח: עכשיו או לעולם לא יוכל לבחון אותה.

בינתיים גדל היתרון של אורי ובהיפוך הבא היה השחיין האחרון כמעט בבריכה שלמה מאחוריו. דוד בעצמו היה כ-10 מטרים מאחוריו.

"עוד שתי בריכות!" הוא שמע שוב את קריאות השמחה של גדעון. אחרי עוד היפוך שחה אורי הלאה עד מחצית אורך הבריכה, אחר כך פנה בגלישה קצרה אל שפת הבריכה, יצא מהמים ללא חיפזון ובלי להביט סביבו, תחת מבטיהם המופתעים של הצופים הנאלמים, פנה לחדר ההלבשה של השחיינים.

הוא עטף עצמו במעיל הרחצה והפיל עצמו על דרגש העץ שבמלתחה. "דוד! דוד!" הוא שמע מבחוץ קריאות נרגשות של הקהל ואורי ידע ש"מספר שניים הנצחי" הגיע הפעם כמנצח לקו הסיום.

"בלתי מובן, איך שהקהל מסוגל להטות את אהדתו בפתאומיות כזו!" חשב אורי, "עוד לפני דקה הם הריעו לי וכעת שייכות תשואות ההתלהבות שלהם ליריב שלי... אבל מה זה איכפת לי, חשוב לי רק האם היא תבוא, אם היא תוכיח את עצמה" ... הוא האזין בדריכות לרעש ההמולה הדועך בחוץ ושמע את הרמקול: "ראשון דוד ברזילי, מכבי ת"א, שני ...". עצביו היו מתוחים ובדפיקות לב חזקות ולא מוכרות לו, הוא חיכה לנקישה בדלת, להופעתה של מרים.

עם זאת הדלת נפתחה לפתע ובלי לדפוק עליה התפרץ פנימה - גדעון.

"מה קרה, נערי?" הוא שאל את אורי בדאגה והניח את ידו על החזה שלו, לבחון את דפיקות לבו. "קיבלת התכווצות, או שמא... הרי היו לך רק עוד 50 מטרים לסיים את המשחה..." הוא רצה להסביר לאורי באיזו קלות דעת הוא ויתר על ההישג.

ואולם אורי קפץ חסר סבלנות על רגליו והלך אל הדלת. הוא צריך ודאות. האם מרים תבוא? איפה היא משתהה כל כך הרבה זמן? שמא היא מחכה לו במקומה? הוא פתח את הדלת והציץ החוצה.

מבט אחד הספיק: מרים נעלמה ממקומה ולא נראתה בסביבה.

משתתפי המקצה הבא נקראו להתייצב לזינוק. תחרות השחייה נמשכה.

עם אנחה חרישית אורי פנה לאחור ונכנס לחדר ההלבשה. הוא בקושי העיז להביט בעיני מאמנו.

"חשבתי שאני חש משהו בלִבי...", אמר מובס וברגשי אשמה, "אבל זה כבר עבר".

גדעון התבונן בו כלא מאמין. מה יכול היה לקרות בלִבו של הבחור הבריא והחזק? הוא ידע כמה מעולה הוא פועל, וגם שהתחרות של היום לא היוותה בשביל אורי שום מאמץ עילאי. הוא טפח בידידות לבן חסותו חסר ההגנה על הכתף ואמר לו מתוך עידוד:

"אני משוכנע, שדבר כזה לא יקרה שנית. ולדוד'קה נחזיר בפעם הבאה מקדמה עם לפחות 15 מטר!"

שבועיים לאחר מכן. גדעון צפה מודאג כיצד מכניסים אל תוך מבנה מתחם השחייה את החלקים המורכבים שפורקו. הבריכה עצמה עוד הייתה מלאה במים, כי שחייני מכבי היו אמורים לבוא לאימון בשעה ארבע. אבל לאחר מכן יוציאו את המים ובמשך 6 - 7 חודשים תשרור כאן דממה והבריכה תִשאר ריקה.

גדעון עדיין לא היה מסוגל לתפוס, איך עונת השחייה כאן, בשמש הבוהקת בשמיים ברציפות, וכן - בטמפרטורות כה גבוהות, יכולה להיות קצרה בהרבה מהעונה בארצות מרכז אירופה הגשומות והקרות. הוא לא רצה להכיר בעובדה שהאנשים בישראל הולכים לבריכה או לים לפי לוח השנה ולא על פי מזג האוויר.

רק מתרחצים בודדים היו נוכחים. מעצי האיקליפטוס הענקיים נשרו עלים ופריחה יבשה. בשמים שטו עננים לבנים אחדים, כאלה המבשרים באירופה מזג אוויר יפה, ואילו כאן הם מצביעים על החורף הקָרֵב.

גדעון עלה על רחבת המקפצות ובחן כעת את הבריכה השקטה. רק לפני שבוע עוד תססו פה החיים ולפתע הכל הסתיים. עוד פעם אחת בלבד יבואו השחיינים לאימון ואחר-כך... נכון, גם דוד יבוא, הרבה יותר שאפתן וחרוץ, מאז שהביס את אורי לפני 14 ימים ובסופו של דבר – גם אם זה לא הגיע לו – הצליח לנצח אותו.

למראית עין דוד כלל לא היה באווירה של שמחת ניצחון. להפך, הוא הגיע אפוף אווירת נכאים. הוא גם לא מיהר, כהרגלו, לחדר ההלבשה, אלא צעד מהורהר ובאטיות לעבר מגדל המציל ופלט "שלום!" חרישי אל עבר גדעון.

"גם לו קרה משהו!" חשב הלז לעצמו ובירך את דוד בשמחה מודגשת. "אתה יכול לשחות עוד שעתיים כאוות נפשך, נערי", קרא לעברו. "ועוד יישאר לך מספיק זמן לשקוע בדכדוך. אבל אני גמרתי הערב ואני עוד לא יודע במה להתחיל מחר".

דוד הציץ למעלה לעבר גדעון והבהיר לו במבט נחוש שהוא לא מבין את הבעת השמחה שלו. הוא אמר בעצב: "הם סוגרים היום בדיוק בזמן, לפחות אתה יכול לבוא להלוויה מחר לפני הצהרים."

גדעון המופתע החליק על גבי מוט גמיש מגובה 2.5 מטרים למטה אל דוד.

"להלוויה?" שאל בתדהמה, לא מבין. "מי נפטר?"

דוד פער את עיניו והבין רק עתה כיצד יכול היה גדעון להיות כה חסר דאגה. הרי עוד אין לו מושג מכלום...

כעת לא ידע דוד איך להעביר את הידיעה המרה למאמן הנערץ. תחילה כחכח בגרונו, הוציא מתיקו את המהדורה האחרונה של עיתון הערב שהופיעה בצהרים, והושיט את העיתון המקומט לגדעון.

הוא פתח אותו באיטיות והחליק בידו את עמוד הכותרת.

"אסון בלתי מובן באימונים." היה כתוב באותיות גדולות מעל לתמונה. הייתה זו תמונת פרופיל מטושטשת ומשוחזרת של חייל צעיר.

העיתון התעמעם מול עיני גדעון ונפל מידיו הרועדות. למרות התמונה הלא ברורה שהופיעה בדפוס, הוא הכיר את החייל כבן טיפוחיו, אורי.

"ספר לי, דוד, אני לא מסוגל לקרוא עכשיו", אמר וקולו הסגיר את חוסר השליטה שלו בעצמו.

דוד נבהל ממראה המאמן, כי היה רגיל לראות בו סמל הבגרות ההחלטית. כל הצבעים נסוגו מפניו מלאי החיות תמיד, העיניים שכרגיל נתנו הוראות, קיבלו מבע מתחנן. בהססנות החל דוד לתאר:

"זה נודע לנו הבוקר בבית הספר... יוסי, שאחיו צבי כהן משרת עם אורי, הביא את הבשורה. הם היו באימון לילה באש חיה בדרום הארץ... האח של יוסי הגיע לא צפוי הביתה בשש בבוקר... הוא היה נרעש ודיווח על האסון המִסתורי. צבי כהן היה עם אורי ועם שמונה חברים נוספים בעמדה קדמית במדבר. הם היו אמורים לעזוב בדיוק ב-11:25 ולהתפנות למקום מוגן יותר. היה חושך מצרים. היה להם קשר טלפוני עם הפיקוד. בדיוק ב-11:25 הם קיבלו את הפקודה לפנות את העמדה באופן מיידי. הם לקחו את הנשק שלהם, את טלפון השדה, וגלגלו את חוט הקשר, ניערו את האבק והסתדרו בטור אחד אחרי השני."

דוד עשה הפסקה קלה ובחן את פניו החיוורים של גדעון.

"הם התקדמו לאט ובכל זאת הצליחו, אחרי כ-300 צעדים, להסתתר מאחורי דיונת חול בוואדי. כאן הם נאספו. סמל רותם הדליק את פנסו ולאורו החלש החל לספור את אנשיו. הוא הציץ בשעונו ואמר "אחת-עשרה 39" – בדיוק אז נשמעה דריכה של נשק ממקום לא רחוק ולאחר צרור יריות קצר... השתרר שקט...".

דממת מוות השתררה גם כאן בבריכת השחייה שטופת השמש. גם הרוח הקלילה פסקה, כאילו ישות כלשהי מלמעלה עצרה את נשימתה. גדעון בוודאי האזין, ובכל זאת הבעת בפניו הראתה ספק עניין, ספק מתח. היא הייתה כשל מת.

דוד המשיך: "סמל רותם גילה שאדם אחד חסר. הוא ִשאל את כל הנוכחים בשורה וידע שאורי היה אמור לבוא אחרון, אולם הוא לא הגיע. באמצעות טלפון השדה הוא דיווח את ההודעה וקיבל פקודה לחפש מייד את האדם החסר. יוסי כהן סיפר לנו שלאחיו ולחברים האחרים היו חששות כבדים. הם חיפשו בעזרת פנסי הכיס שלהם וחזרו על עקבותיהם בדרך אל העמדה, אותה עזבו אך לפני זמן קצר. כאן כבר האיר להם גם נור תאורה, שהקל עליהם בחיפושים. כשהגיעו לעמדה העזובה, הם מצאו את אורי שוכב על חומת המגן המוגבהת... פצע מדמם במצחו... פצע מירייה... הוא היה מת."

דוד נאנח והשתתק. גדעון, המציל, שבדרך כלל התהלך כשחלק גופו העליון מנופח ביוהרה, עמד לו שם, מכונס בתוך עצמו, חסר ישע, כשידיו תלויות לו בצִדי גופו, כחסרות חיים. שניהם אספו עצמם והלכו לשבת על ספסל האבן, שעמד מאחורי מגדל המקפצות. |

ארבעה פועלים נשאו את קרש הקפיצה שזה אך פורק אל תוך המבנה המקורה. שם הוא יישאר במשך החורף.

גדעון ישב בשקט ולא אמר מילה. דוד המשיך לספר בלחש.

"האדם הלפני אחרון, חייל בשם הררי, נתקף נקיפות מצפון קשות, כי הוא לא שמר על קשר עיין עם אורי בעת נטישת העמדה. הוא האשים את עצמו בכך שנאלץ לרכז את כל תשומת הלב להחזקת קשר עם האדם שלפניו בלילה החשוך. כפי שנקבע, אורי לא עזב כלל את העמדה. כולם נזכרו במקרה הבלתי מוסבר שקרה לו לפני שבועיים בתחרות בבריכת השחייה... אולי שוב נעשה לו רע ולכן נחבל מכלי הנשק שאחז בידיו. אך ללא ספק מת מיידית. "מה דעתך גדעון, זה אפשרי? מה קרה לאורי בתחרות האחרונה, כשהוא נתן לי לנצח?..."

גדעון קם ופסע שני צעדים קדימה, אל עבר מגדל הקפיצות. הוא נאחז במוט ברזל אופקי והחל לבהות בקרקע. הוא ראה ברצפת הבטון שלפניו חריטה של שם... עַצם עין אחת ונדמה לו שראה את הבחור הבלונדיני הקטן חורט באצבע שלו את שמו... ומאוחר יותר, כאשר הבחור גדל, תִרגל ברצון בזו אחר זו את הוראות מאמנו בשלמותם... אחר כך הצעיר הקורן, הנחוש בעת הזינוק לנצח... אחרי תחרויות מוצלחות עם חיוך שבע רצון של מנצח על הפנים... מרים, ההולכת אחריו לכל מקום כצל, שאהבתה לאורי הציתה לא פעם קנאה בלתי מבוססת בגדעון... ולפני שבועיים לפתע הכישלון הבלתי מוסבר...

...גדעון ראה לפתע את כל התרחיש לפניו, כשאורי פתח את דלת המלתחה והביט לעבר הצופים. מה, את מי הוא חיפש שם בחוץ - את מי הוא לא מצא, כשהוא התקפל בחזרה מיואש? עכשיו מתבהרים לגדעון האירועים של השבוע האחרון... "אני חושב, אני חש משהו בלבי", אמר אז אורי.

גדעון הרכין את ראשו והרגיש כיצד לחייו מתלחלחות. גם דוד הבחין בדמעות, שזלגו מעיני המאמן ומשאירים כתם רטוב על רצפת הבטון. הוא ראה שמשהו חרוט במקום זה על המשטח ואיית בפליאה שאין להעלות על השפתיים ובהרגשה חמה לא רצונית מתעצמת: א - ו - ר - י ....