השפתיים הלא מאופרות

שפתיים לא מאופרות מגלות, אולי, סוד המתיקות הטהורה, אולם הן לא מרָגשות בחצי כמו שפתיים המשוכות בקווים בצורת לב, אותם רואים אצל גברות על הבמה, על המסך, או אף על פני נשים במקומות מפוקפקים מעוררי תהיה בצפון תל-אביב...

כך חשב דוב שלנו, שעדיין חש את הלחות המתוקה על שפתיו מנשיקת הפרידה שרחל הטביעה עליהם, מתיקות הנמשכת לשביעות רצונו גם עתה, שעה מאוחר יותר. במחשבות ראה לפניו את הפה הלא מאופר הצוחק תמיד של חברתו ודימה אותו בדמיונו לפיה החושני והמגרה של בארדו ולשפתיים התאבות המצוירות של לורן. שפתיים מכושפות כאלו עוררו בו תמיד תשוקה וכמיהה עזה. ללא ספק משאלות לב כאלו לא היו יכולות להתמלא בקיבוץ. אלא שכעת היה דוב בדרכו לתל-אביב, העיר הגדולה של המדינה הקטנה, היכן שאפשר יהיה, לכאורה, להגשים את כל הצרכים.

בהרגשה טובה, שקוע במחשבות, שורק לעצמו חרישית, צעד דוב במורד השדה של הקיבוץ אל הכביש, שם רצה לעלות על אוטובוס,. מימין לדרך השתרע מטע בננות מוקף בשורת ברושים עד לקיבוץ השכן. משמאל היו שדות נוספים, שבהם שני טרקטורים עיבדו את האדמה, הלוך וחזור. הגרעין של דוב התיישב בקיבוץ לפני מספר שנים ובעבודה קשה ניכשו הקרקע מאבנים וסלעים. ביום חפרו ועדרו ובלילה אחזו בנשק, כדי להתגונן מפני התנפלויות של כנופיות ערביות. בהתחלה הם גרו באוהלים, מאוחר יותר בצריפים ורק לאחרונה החלו בבניית בתי אבן נאים. חדר האוכל היה כבר במבנה יציב, אולם רחב ידיים, בו אפשר היה לאכול בניחותא, בלי להיות נאלצים להתחלק במנה עם זבובים חצופים. בערבים התכנסו במקום לערבי תרבות, שיחקו שח, דיברו על פוליטיקה, רקדו "הורה" והכינו את סידור העבודה ליום המחרת.

הדבר היפה ביותר בקיבוץ היו בתי הילדים, בהם גידלו את הצאצאים, טיפלו בהם וחינכו אותם. אחרי העבודה נחפזו ההורים הצעירים לכאן, למלא את התחייבויותיהם ההוריות. שלוש שעות ביום הם היו צריכים, או כפי שהרוב חש: היו רשאים, לבלות בחברת ילדיהם. השעות המעטות בחברת הקטנים שלהם היוו עבור הקיבוצניקים את העונג הגדול ביותר. לילדים דאגו היטב. מטבח מיוחד הכין עבורם מאכלים מן הטובים ביותר. מטפלות מוכשרות בנות 16-18 השגיחו על הילדים, סדר וניקיון מופתיים שררו בחדרים. כל הנוחות עמדה לרשותם, בריכת ילדים, מקלחות, צעצועים, נדנדות מתחת לעצים מצלים, סחרחרות, מגלשות. גן עדן קטן עלי אדמות לחבורת הילדים.

דוב צעד הלאה מרוצה, חיוך נסוך על פניו. כן, משהו הושג פה, בשנות ההקמה הקשות הראשונות. כיום היה הקיבוץ יישוב פורח, עצמאי כלכלית ועתיד בטוח ומובטח. בקרוב אפשר יהיה למצוא זמן לנשום מעט, להרפות ואולי גם להתחתן?...

אבל דוב ורחל לא מצאו עד כה זמן הולם כדי להתחתן. כבר למעלה משנה מאז אותו ערב שהם עברו לגור ביחד, מכורח הנסיבות. חברו לחדר של דוב, יונה, דרש אז את המיטה של רחל, שגרה בצריף ממול עם החברה שלו, דינה הקטנה השמנמונת. מה נותר לרחל המסכנה, מלבד לעבור למיטה של יונה שהתרוקנה, ליד דוב?

דוב תפס את עצמו שקוע במחשבותיו ובקושי שם לב לדרך. הוא עבר בינתיים את גשר האבן הישן שמעל לוואדי והגיע לתחנת הדלק שבהצטלבות הדרכים. הוא הציץ בשעונו: עוד כחצי שעה עד שהאוטובוס לתל-אביב יעבור. דוב התיישב על מעקה הבטון שליד תחנת הדלק ופתח את צרור הצידה. רחל הכינה לו כריכים עם בשר צלוי וכמה עגבניות. כשהחל לאכול בחשק רב, הוא הפליג שוב במחשבותיו.

רחל הוכיחה עצמה כחברה חביבה טובת לב הנכונה תמיד לעזור. למילה העברית "חָבֵרה" יש פירושים אחדים, אי אפשר לתרגם אותה במילה יחידה אחת. ידידה, רעיה, בת זוג מובנת באותה מידה כמו אהובה וחברה לחיים. רחל דקת הגִזרה נהייתה כל אלה גם יחד עבור דוב והוא לא יכול היה למצוא עבורה כינוי שונה מלבד "החברה שלי".

זוגות רבים חיו ביחד בקיבוץ כ-"חברים". מחוץ לקיבוץ היו מתייחסים לקשרים כאלה כאל "חיים בחטא" או כאל חיים עם פילגש. בקיבוץ היו אמות מידה אחרות והדחייה הזמנית בהעמדת החופות הרשמיות לא שינתה דבר בפועל; הקהילה הכירה בהם כל עוד הקשרים נמשכו. פעם-פעמיים בשנה יצאו הזוגות לרבנות של עיר המחוז השכנה, נרשמו לנישואין וכעבור מספר שבועות חגגו בשמחה חתונה בצוותא. לא כלה אחת היתה כבר בהריון...

דוב ארז שוב את האוכל שנותר ושתה מהמימייה מעט תה קר. רחל, ההגונה, הצנועה, המסתפקת במועט, דאגה לו תמיד היטב. החדר שלהם בצריף המשותף היה תמיד נקי, הכביסה ושאר הבגדים המעטים מסודרים תמיד בקפדנות בארון המשותף. בכל עת היא חיזקה את ידיו, התעניינה בעבודתו במטע, קראה איתו את אותם הספרים, שוחחה איתו ברצון בענייני תרבות או נושאים פוליטיים, ותמיד היתה מוכנה לחלוק עִמו את מיטתו, כשהיה חושק בה. וכמה עדינה, כמה מתמסרת יכלה אז להיות!... דוב נאנח עמוקות, מרוצה מעצמו ומסופק מאושרו. מזל, מעשה ידי השטן, היה לו, לזכות ברחל כחברה, הוא יכול להיות מרוצה מגורלו. וכשבעוד מספר שנים יגיע תורם להיכנס לבית אבן, בית אמיתי, כן, אז הוא, קרוב לוודאי, גם יישא אותה לאשה כמו שצריך...

דוב קפץ ממקומו כששמע את נהמת האוטובוס לתל-אביב המתקרב תוך צפירות רמות. לא עברה דקה וכלי הרכב נכנס ברעש לתחנה, נעצר והוריד את הנוסע היחיד שירד בתחנה הקטנה.

"שלום דוב!" בירך הבחור הצעיר במכנסי חאקי קצרים ובחולצה תכלת דהויה מהשמש. הוא פתח שתי עיניים משתאות ושאל בבדיחות הדעת: "עד כמה שהתגנדרת! מה, אתה נוסע לישיבה בכנסת?"

לדוב לא היה זמן לתשובה, הוא קפץ על ההדום והאוטובוס כבר החל לנוע. דוב הושיט את כרטיס הנסיעה לנהג והתיישב באוטובוס המלא כמחצית תפוסתו. הוא התרווח בנוחות, משך למטה את הוילון המסוכך מפני השמש ונתן למחשבותיו לזרום שוב בחופשיות.

החיים בקיבוץ היו אמנם מייגעים, ואולם בסך הכל מבחינות מסוימות היו אלה גם חיים שקטים וחסרי דאגות לעומת החיים בעיר. לאחר טרדות היום אפשר היה להתקלח, לנוח, לקרוא בחדר הקריאה שבועונים, ירחונים וספרים טובים וללכת לטייל עם רחל. הקיבוץ היה עכשיו מוקף בחורשות ירוקות ובמטעי פרי. מבקרים מהעיר לא האמינו שכל העצים האלה ניטעו על הגבעות הקרחות אך לפני שנים מעטות, לאחר שהוזנחו בתקופת השלטון הטורקי על ידי הבדואים שהפכו אותן לשממה. גם בריכת שחיה היתה בקיבוץ, בעצם רק בריכת אגירה להשקיית המטעים, אבל היא שימשה מצוין גם למטרות רחצה.

ובלילות החורף הארוכים הוא נהנה מאהבתה המתמסרת של רחל, שלא היו לה לבנים מגרים, לא שפתון ולא בושם, אך היא שייכת כולה רק לו... ודוב נאנח שוב, גם הפעם משביעות רצון מלאה, כמו תמיד, כשחשב על רחל שלו.

אולם שביעות רצון מלאה? דוב כיווץ את מצחו והתאמץ לחשוב. האם לא היה משהו שלפעמים הביא אותו לפקפק באושרו? כנראה שדווקא הרוגע הזה של מזלו היה סיבה לכך שלעתים השתוקק ליותר מתח, ליותר תשוקה, למשחקי אהבה ונשיקות לוהטות משפתיים מאופרות מפתות, מבושם של נשים מגרות שגרבי רשת לרגליהן החטובות...

...רזות וחטובות היטב הרי היו גם רגליה של רחל, אך ללא גרביים, שזופות משמש; נחמד להתבונן בהן, אבל כה מעט מגרות. גם דוב רצה להתגרות מדי פעם אימפולסיבית, לא רק להתמסר למזלו השקט, הארצי.

האוטובוס התקרב לתל-אביב והנוסעים החלו להכין את חפציהם. דוב בחן את עצמו כלפי מטה, הוא החליף אמנם את מכנסי החאקי הקצרים במכנסים ארוכים כהים, אך לחולצה הלבנה שלו לא היה צווארון. מרחוק אפשר היה לראות שהוא קיבוצניק. "אין דבר", חשב דוב לעצמו, "גם בסרטים אני רואה תמיד שהגברות הגדולות של העיר מגלגלות עיניים בדיוק אל בחורים טבעיים כאלה. הקאובויים והחוואים, הימאים והחיילים שייכים ללב שלהן. בארצנו הקטנטונת שייך העולם של גבירות העיר לקיבוצניקים! אני כבר אמצא לי בתל-אביב הרפתקה ללילה אחד זה עם בת זוג מהממת"...

האוטובוס נכנס לתחנה המרכזית בתל-אביב. דוב התכונן לרדת ממנו. ההרפתקה יכולה להתחיל...

ברחוב אלנבי הולך דוב שלנו, מסתכל ומתפעל מהאוצרות בחלונות הראווה. משם הוא פונה לרחוב בלפור, היכן שהקיבוץ מחזיק בית עבור חבריו ללון בו בעת שהותם בתל-אביב. לכל מקרה הוא הבטיח לעצמו מקום לינה, כי חדר במלון יקר מדי בשבילו; עם מעט הלירות שחסך מדמי הכיס שלו, היה עליו לנהוג בחסכנות. את חפציו הוא השאיר במקום והמשיך בסיור שלו בחזרה לרחוב אלנבי עד לבנין מוגרבי. כאן הוא פנה לרחוב בן-יהודה וחלף על פני האספרסו-בָרים המלאים עד אפס מקום. בעיניים משתאות הוא בחן את בנין "אל-על" החדש, המתנשא לגובה מגדל ולו מדרגות חירום חיצוניות בצורת ספיראלה, אשר הואר בדיוק אז ע"י זרקורים מסנוורים שפילחו את החשיכה. ברחוב פרישמן סטה לעבר רחוב דיזנגוף, עוקף את המון האנשים הצובאים על התיאטרון הקאמרי. זה בעצם מוקד הפעילות הלילית של תל-אביב. דוב היה כמסונוור מהאורות הצבעוניים של שלטי הפרסומת, מהאורות שקרנו מחלונות הראווה ובתי הקפה, מהאורות האדומים של המכוניות הנוהמות החולפות ביעף ללא הפסקה. כשהגיע למרפסת של הקפה-קונדיטוריה הגדול ביותר, שם השולחנות בתפוסה מלאה היו דחוסים עד למרכז המדרכה, הוא נשאר כהמום: כאן ניצב לפניו דופק החיים האמיתי. גברים בני כל הגילים שוחחו עם נשים לבושות בהידור, התכשיטים שלהן (אמיתיים או חיקוים, דוב לא ידע להחליט) נצצו מפתים באור מנורות הקשת. עשן כחלחל היתמר מסיגרים וסיגריות בוערים וערבוב מקסים של פטפוטים וגיחוכי בָלייָנים חסרי דאגות זמזם באוזניו. כשדוב הבחין בשולחן פינתי שהתפנה, הוא לא עמד בפיתוי ונדחק לשם דרך שולחנות וכסאות, כדי לתפוס לעצמו מקום בגן העדן הזה.

בקושי הגיע והתיישב על כסא שהתפנה וכבר הבחין ביצור חלומות נשי קרֵב אליו דרך הקהל העולז מהעֵבר האחר של השולחן. היתה זו בחורה ג'ינג'ית בשמלה בצבע אזמרגד-ירקרק, שהדגישה מאוד את צורתה הנשית. היא נעמדה לפניו ושאלה ללא מילים, רק בתנועות ובניצוץ תובעני של עיניה, האם הכסא האחר פנוי. עיניים אלו קרנו מתחת לעפעפיים כחולים-ירוקים, מאחורי ריסים מלאכותיים עבים ומקורים בגבות מצוירות, שלא היו מוכנות לקבל דחייה או סירוב. דוב קם ממקומו, קד באופן מגושם ונבוך, מצביע על מקום הישיבה האחר ובכך רומז שהוא פנוי. היפהפייה התיישבה מול דוב, אגב כך מאפשרת לו להביט לתוך המחשוף העמוק שלה. היא הצליבה את רגליה זו על זו, להראות לו בגלוי את ברכיה הנאות. דוב קפא מפאת מתקפת הפתע: השפתיים הקסומות המחייכות הללו באיפור ארגמני, הרגליים החטובות בתוך גרבי הרשת המגרות! הכמיהה בהתגלמותה ישבה ליד השולחן שלו...

את היתר חווה דוב כמו בחלום. הם הזמינו אצל המלצרית הנחמדה גלידה ועוגה. דוב גילה ששמה של הנחמדה שישבה מולו ורדה, שהיא דוגמנית של אחד מבתי האופנה הגדולים לנשים, ושהיא נשארה לבדה רק בגלל הצטברות של מקרים בלתי צפויים. הם החלו לשוחח, ובמצב זה דוב נוכח שיש לו די אומץ להזמין את ורדה לבקר באחד מבתי הקולנוע. להפתעתו הרבה משאלתו נענתה מייד ללא היסוס. האומנם חלומות באמת לפעמים גם מתגשמים?

דוב שילם את החשבון המשותף והם הלכו להשיג לעצמם כרטיסים להצגת הקולנוע. ורדה הובילה אותו לקולנוע מעבר לפינה, שם התנוססה דמותה הגדולה מהחיים של ליז טיילור בסרט "קלאופטרה". לפני הקופה עמד תור גדול ודוב כבר רצה להצטרף, כשהבחורה סימנה לצעיר ששוטט באפס מעשה בסביבה. הלז הבין מיד, התקרב והוציא מכיס פנימי של מעילו שני כרטיסי כניסה במחיר מופקע. דוב לא רצה להֵראות קטנוני בפני "הגברת" שלו ופתח את ארנקו כדי לשלם, כאשר הבחין שסביב לקופת הקולנוע קמה מהומה. לפתע נשמעה שריקה ולהפתעתו מוכר הכרטיסים החשאי נעלם לפתע. מתוך ההמון שלפני הקופה הופיע אדם עם תחבושת צרה מעל העין, בידו הימנית אוחז אקדח, בעוד השמאלית מחבקת חפיסת שמא כל זה קורה במציאות? "תִפסו את הנוכל!" נשמעה צעקה צורמנית בקול גברי.

אדם אחד עזב את מקומו בתור הממתינים ורץ לקראת הפושע הבורח, כדי להפריע לו במנוסתו. נורו שתי יריות שפילחו את הלילה כמו צליפת שוט, ובעוד הנפגע נפל על הארץ, רץ האקדוחן, כשהמסכה עוד מכסה את פניו, לעבר שער הבית שממול ונעלם לרודפיו.

מתחת לאדם השרוע ללא רוח חיים נוצרה שלולית דם. העומדים סביב כמו הפכו לנציבי מלח. דוב רצה להתקדם, אך ורדה משכה אותו בהחלטיות לכיוון הנגדי ולחשה תוך כדי הליכה מהירה: "לא כדאי להיות עד במקרים כאלה. רק אי נעימויות יכולות להתפתח מזה". היא עשתה רושם כמי שכבר צברה ניסיון חיים.

נשמע צופר של רכב משטרה וורדה משכה את דוב הלאה בצעדים מואצים. לדוב נדמה היה שהם רצים, כאילו הם עצמם נרדפים.

דרך סמטה צרה הם הגיעו לשפת הים. הטיילת העזובה והחשוכה, רחש הים הרוגע הגולש בשקט, השמים הרחוקים זרועי הכוכבים, פעלו על עצביו של דוב כהלם בגלל הניגוד הפתאומי המוחלט לאירוע הטרגי והרועש שזה עתה הם חוו. הבחורה הוציאה מתיקה חפיסת סיגריות והציתה ולאחר שדוב מצדו סירב בתודה, היא הדליקה לעצמה סיגריה אחת במצית. היא שאפה את העשן עמוק אל תוך ריאותיה. לניקוטין היתה כנראה השפעה מיידית מרגיעה עליה. הם הלכו הלאה, לעבר האופר, בכיוון נגדי למקום הרועש עם מכונות הירי והמשחקים האוטומטיים. מול אחד מדוכני הפלאפל ורדה נעצרה.

"אני גרה כאן בסביבה, ברחוב הראשון משמאל ויש לי חדר משלי". את המילה "משלי" היא הדגישה במיוחד. "תרצה לעלות אלי לרגע?" שאלה אותו ונשפה את העשן למעלה אל תוך פניו של דוב.

זאת ורדה לא היתה צריכה לעשות. דוב לא רק שלא עישן, הוא תיעב ריח של טבק, שהיה משאיר סרחון לא נעים, גם אם היה מהתוצרת המובחרת ביותר של צרכי עישון, ואף שנפלט מפיה המקסים כל כך. הוא שנא ריח של עשן טבק ואת הבושם של הבחורה, עד כה מכשף, שהפכו לבליל ריחות המוני ומגעיל. הסביבה הלא נעימה, הדמויות הכהות החומקות בחשיכה, החריקות של מכשיר הנגינה והריח של אדי שמן שרוף, גרמו לו להרגשת כמעט בחילה. כל האשליות והמשאלות החבויות נמוגו כבמטה של קסם.

דוב התנצל שהוא לא חש בטוב ונפרד בחיפזון מורדה המאוכזבת, אותה ליווה עד לדירתה. הוא מיהר ישר למקום הלינה שלו, נשכב לנוח מאוכזב ובלתי מסופק, ובכל זאת היתה לו הרגשה מפורשת שהוא ניצל ממעשה שטותי ובלתי אחראי.

לאט צעד דוב בשלווה ליד מטע הבננות במעלה הדרך אל הקיבוץ. מחשבותיו היו לגמרי שונות מהציפיות, להן התמכר רק אתמול על קטע דרך זה. ההרפתקה החלה באופן כה מבטיח בגלידה ועוגה ברחוב דיזנגוף, הסתיימה על שפת הים בצורה כל-כך פתאומית, ובעקבותיה בא ליל שימורים בודד. היה לו זמן לחשוב ולהסיק מכך מסקנות. היום עוד ביקר בגן החיות של תל-אביב, בתערוכת ציורים של ציירים בני-זמננו בביתן הלנה רובינשטיין ובפארק הלאומי הנהדר ברמת גן. בעיתון הצהרים הוא קרא אודות ההתקפה על הקופאי בקולנוע שתוצאתה רצח. הוא אכן לא חלם, ובכל זאת חווה, הרפתקה מרגשת, גם אם לא תכנן ולא התכוון אליה. אולי הוא בכל זאת לא בנוי לחיים הסוערים של העיר הגדולה, וההנאה השקטה בקיבוץ, השוכן בשלווה בשוליים, משמעותית לו הרבה יותר? אף מנגינה, אותה יכול היה לשרוק, לא עלתה בראשו.

כשדוב חלף על פני הכניסה לחדר האוכל, הוא ראה שארוחת הערב כבר מוגשת. אבל לא היה לו חשק לאכול והוא הלך ישר לצריף שלו, היכן שמצא את חדרו מסודר ונקי כרגיל.

דוב החליף את בגדיו, החליק לתוך מכנסי החאקי הקצרים, משך חולצת בד בצבע תכלת מעל ראשו. הוא יצא החוצה, התיישב בכסא הנוח שעל המרפסת לפני חדרו. הוא עצם את עיניו ונמנם. שקט ודממה אלוהית שררו סביב, רק מחדר האוכל ובתי הילדים הגיעה לאוזניו מרחוק המולה שמחה ועמומה. זה היה עולמו, לא זה של הערגה השחצנית של תשוקות זוהרות ומגרות, בעיר הגדולה. הסיפוק שמצא בעבודה יצרנית, האהבה שחברתו הציעה לו מכל הלב, היו מקורות האושר האמיתיים שלו.

חיוך מרוצה ושקט היה נסוך על פני הנח. אז הוא שמע צעדים זהירים וחש שמישהו רוכן מעליו ומביט בו. הוא החל לרחרח והכיר את הריח המוכר והאהוב של הבחורה החיה ונושמת באוויר חופשי, של חברתו רחל שעמדה לידו, דבר שהחזיר לו את הביטחון. הוא פתח את עיניו וחיוך התפשט על פניו.

"איך היה בתל-אביב?" הקדימה הבחורה את פניו בשאלה. "האם בילית באמת טוב?"

"כן, תודה, זו היתה נסיעה מוצלחת", ענה דוב לאט. "אספר לך אחר כך על הכל בפרוטרוט. אבל בכל זאת, לפני שאשכח: תגידי בבקשה במזכירות שהם יכולים כבר מחר לציין ברבנות ששנינו רווקים. כלומר, בדרך חזרה הזמנתי שם כבר הודעה על נישואים..."

דוב עצר ובחן את השפעת דבריו על פניה של רחל. זו, עיניה בערו מהתרגשות.

"אוי, דוב, אני כל כך שמחה שסוף-סוף חשבת על זה!" קראה הבחורה בכנות ורכנה מעליו. "כבר הרבה פעמים רציתי לבקש זאת, אך בכל פעם נרתעתי, כדי לא ללחוץ עליך."

דוב לא מצא באותו רגע מילים להשיב לה. הוא משך את ראש אהובתו קרוב אליו וכשפניה של רחל היו על פיו, הוא נגע בעדינות ובזהירות בשפתיה הלא מאופרות.