בעוברנו ברחוב הארכידוכס פרידריך חלפנו ליד הארמון על שמו של הארכידוכס פרידריך (גראסאלקוביץ). הלכנו ביחד עם זולי בלומנטל בפעם הראשונה לביה"ס התיכון הממלכתי. על ראשינו חבשנו בגאווה את כובע התלמידים הירוק של בית הספר, עם הסמל המלכותי בצבעים אדום-לבן-ירוק על המצחיה. ליד רחוב סטפני פנינו לדרך פאליסאדי, היות והלימודים התקיימו בהתחלה בבנין ביה"ס התיכון האֶבָנגֵלי. מבנה ביה"ס התיכון הממלכתי הופקע "באופן זמני" על ידי הצבא לשימוש כבית חולים צבאי. המלחמה נגד סרביה הייתה אמורה להסתיים בתוך מספר שבועות בניצחון ואז היינו אמורים לחזור לבנין ביה"ס שלנו בהקדם - כך נאמר.
בכיתה הנמוכה א' היינו רק שלושה תלמידים יהודים: בלומנטל, מרושי, ואני. (בבית הספר היהודי למד איתנו רק תלמיד נוצרי אחד: אדי מאכר שאביו, מורה בתיכון, טען בנחישות כי "בית הספר של היהודים" הוא בית הספר היסודי הטוב ביותר בעיר.) בסביבה הלא רגילה לנו היינו בתחילה מאופקים. ברם כבר אחרי מספר שבועות התרגלנו לגישות החדשות, היות וחברינו לספסל הלימודים הנוצרים קלטו אותנו לחיקם ללא סיג.
הפרופסורים היו לרוב חביבים כלפינו ולא הפגינו כל הבדל ביחסם אל תלמידים ממוצא זה או אחר. יוצא מן הכלל אחד ויחיד היה המורה הגה (Hege).
יוליוס הגה היה גבר מרשים, גבה-קומה בעל כתפיים רחבות. היו לו פנים אדמדמות, עיניים כהות ושפם מסולסל כלפי מעלה "בצורה הונגרית". הוא לימד ספרות הונגרית וכתיב נכון. כבר בשיעור הראשון הוא הראה עצמו מן הצד הייחודי לו. הדלת נפתחה בפתאומיות והוא נכנס לכיתה ברקיעות רגליים חזקות, כשבלולאת מעילו טבוע סמל הצבעונים בצבעים אדום-לבן-ירוק. (היה זה בדיוק בתקופה שכונתה "המולת הצִבעונים", תחת הסיסמה "כל מה שהונגרי – להונגרים!"). הגה עלה על בימת הקתדרה והחל לצרוח עלינו כרס"ר טירונים: "ליָשֵר את הטורים, להישיר מבט קדימה ולשתוק!" לאחר מכן הוא אמר, לא, הוא לא אמר, הוא צעק בקול רועם:
"אני יוצא עכשיו ל-30 שניות וכשאכנס שנית, אני מבקש למצוא את כל התלמידים, ללא יוצא מן הכלל, בטורים מיושרים!" הוא יצא וטרק את דלת הכיתה מאחוריו, טריקה שנשמעה כרעם בכל בנין בית הספר.
כאשר חזר בפתאומיות, עמדנו בדממה מוחלטת בטורים ישרים והבטנו באיש הקשוח. הוא צעד הנה והנה, בחן כל טור האם התלמידים עומדים זה מאחורי זה בסדר צבאי. לבסוף הוא קרא למרושי הקטן מן הטור הראשון לגשת אליו.
הלז עמד רועד מול המורה רב העוצמה, הגבוה מקומת גבר רגיל, ובקושי העז לנשום, שלא לומר להגניב לעברו מבט. הגה תפס באצבעות ידו השמאלית את שיער רקתו של הנער, משך אותו כלפי מעלה למרות פרצופו המבועת והחטיף לו בידו הימנית סטירת לחי מצלצלת.
"זאת על מנת שתזכור, שרץ יהודי", הוא אמר, "שבין נערים הונגרים צריך לעמוד בטור מסודר ועם איברים מתוחים!"
"שרץ יהודי" היה אז כינוי אהוב על אנטישמים כלפי נערים יהודים ובכך הביע המורה הגה את דעותיו הבסיסיות כלפינו, התלמידים היהודים.
בפעם אחרת קרה שאני וזולי בלומנטל הסתובבנו בהפסקת עשר בחצר בית הספר אנה ואנה, כאשר אנו מדברים בשפת האם שלנו, גרמנית. לפתע הגיח פרופ' הגה ונעמד לידנו, תפס את זולי באחיזה הידועה לנו כבר וחזר על סצנת סטירת הלחי המלווה בצרחות:
"אני כבר אביא אתכם לידי כך שבארץ ההונגרים ותדברו אך ורק הונגרית!"
אותי הציל רק צלצול הפעמון הצורמני, המבשר את תום ההפסקה, מפני המכות המשפילות של מהיר החֵמָה.
לאחר הלימודים, בדרך הביתה, עצרנו באותו יום בגן הקטן שלפני בנין העירייה. בגן זה בכיכר הראשית (שמה עכשיו כיכר פרנץ-יוזף), נמצא מספר ספסלים למנוחה. התיישבנו, הבטנו במגדל העירייה המכוסה בירוק, כשעל ראשו דמות מברזל של האביר רוֹלָנד עם דגל בית האצולה בידו האחת. עננים לבנים שטו בשמים הכחולים לכיוון צפון-מערב, וכנראה היו לשנינו בו-זמנית אותם זיכרונות, היות ומה שחשבתי לעצמי, לחש לי זולי בלומנטל בבדיחות:
"דרום-מזרח - ישר מבודפסט לכאן ...!"
קדימה »