ארבע שנות המאבק העולמי נגד הפשיזם הסתיימו. אני הייתי בטרנספורט הראשון של המסווגים לגירוש מסלובקיה, נותרתי מאחור רק בנס, עבדתי בשני מחנות כפייה, הסתתרתי במשך שמונה חודשים ביערות הגבול של יבורינה בסביבות וורבובצה (Vrbovce) ועמדתי בכך רק תודות לעזרה הנדיבה של איכרי ההרים. על זה שאנחנו - אשתי, שתי בנותיי ואני - שרדנו, אנו חייבים תודה לאלפי מקרים, נסים, עזרת השם או כל מה שתרצו. שהרי באותה תקופה שילמו בחייהם ששה מיליונים מבני הדת שלנו החפים מפשע על שנאת הפשיסטים. ביניהם היו קרובים מדרגה ראשונה, הורים, אחים ואחות... הזיכרונות של אירועים אפלים אלה מדכאים. אם אדם רוצה להמשיך לחיות מבלי להתייאש, יש להדחיק את המחשבות על הדאגות, ההשפלות, העינויים וכאבי הלב שאדם נחשף להם. כשנזכרים, לא יכולים להמשיך להנות מן החיים. ...
לפיכך אני מדלג על ארבע השנים הללו, הגם שאפשר למלא בהם כרכים שלמים. לסקירה זו יש מטרה מוגבלת אחת, וכדי לא לאבד אותה, עלי לדבוק בנושא העיקרי.
חזרנו הביתה ברכבת משא צבאית רוסית ומצאתי שעיר מולדתי השתנתה מאוד. רובע הנמל עם המזח של הדנובה, אזור התעשייה, הסביבה של תחנת הרכבת והקצה המזרחי של העיר הופצצו ונהרסו מ"הקטיושות". העיר הפנימית, לעומת זאת, ניזוקה אך מעט במלחמה.
בראש ובראשונה חל שינוי באוכלוסיית העיר. מתוך כ-18,000 תושבים יהודים של ברטיסלבה נותרו בקושי 10%. כמעט כל החנויות והעסקים היו עתה בידיים "אריות". שכונת המגורים היהודית לשעבר נתפסה על ידי סלובקים מן הפרובינציה או על ידי פועלים גרמנים. הגרמנים היותר אמידים, חברי המפלגה והאריזטורים (אנשים שרכוש או עסק יהודי נמסר לניהולם) הסתלקו מהעיר בעוד מועד.
שמות הרחובות והכיכרות השתנו אף הם שוב. עכשיו היה רחוב הצבא האדום, רחוב המרשל מלינובסקי, רחוב צ'רצ'יל, כיכר רוזוולט, כיכר סטלין וכיוצא באלה.
מוצרי המזון הוקצבו והיו במשורה. תורים ארוכים השתרכו לפני החנויות לממכר מזון. מטבעות שונים עברו לסוחר, קרונות סלובקיות, קרונות צ'כוסלובקיות, מטבעות הצבא הרוסי - הכל התקבל בינתיים, אך בשל חששות גוברים, נהגו האנשים בזהירות וניסו להיפטר מהכסף במהירות האפשרית באמצעות קניות.
יום אחד ראיתי התקהלות של אנשים לפני החנות למוצרי מזון של חברת יוליוס מיינל ברחוב שער-לורנץ. שוטר אִרגן את הקהל בתור והתיר לשני אנשים בכל פעם להיכנס לחנות. בימים ההם אנשים קנו מזון מכל הבא ליד והיו מרוצים אם השיגו משהו למטבח.לפיכך נעמדו האנשים בתור מבלי לדעת מה בכלל ניתן לקנות.
כאשר הגיע תורי והוכנסתי לחנות, ראיתי ברקע החנות גבר שנראה לי איכשהו מוכר, שסיים זה עתה לערוך את קניותיו. הוא הניח על הדלפק כמות גדולה של קופסאות, חבילות ושימורים, מוכנים לאריזה. הוא הצביע על צנצנות שעל המדף ושאל את המוכר בקול מהדהד - שגרם לי לזקוף את אוזני: "כמה אפשר לקבל מצנצנות אלו?"
המוכר הביט בו בתמיהה אבל השיב באדיבות:
"ריבות ולפתנים תוכל לקבל חופשי, כמה שאתה רק רוצה!"
"חופשי?" שאל פרופסור הֶגֶה, שהיה בעל הקול המהדהד המוכר, "אם חופשי, אז אני לא צריך!", ארז את המוצרים שלו והתכונן לעזוב את החנות.
כשהסתובב ראיתי על חזהו סרט בולט בצבעי אדום לבן, ועליו הכתובת "אזרח אוסטריה".
כיצד נהפך הגה לאזרח אוסטרי, לא ברור לי עד היום. לשם מה, הוברר לי היטב למחרת, כאשר ראיתי בעת טיול של צהרים על גדת הדנובה, איך מגרשים את הגרמנים תושבי העיר מהמדינה דרך הגשר הבנוי מחדש שעל הנהר. עם הנשים והילדים, חפציהם צרורים במזוודות ובצרורות על מריצות ועגלות ילדים ותיקיהם על גבם, עזבו התושבים הגרמנים, המכונים "קרקסלהובר" (Kraxelhuber), את ארץ מולדתם ורבים מהם את עיר הולדתם. זו היתה תהלוכה עלובה. חרף האירועים הקשים והטרגיים של השנים האחרונות, התעוררו בי רחמים על המגורשים. ראיתי רק אנשים קטנים עם משפחותיהם עוברים בדרך – לא היו ביניהם עסקנים נאצים, אריזטורים או משתפי פעולה נצלנים מן הסוג של פרופסור הגה. את האשמים באמת נשאה הרוח בכיוון הרייך או שעלה בידם להסתובב בעוד מועד בכיוון הרוח הנושבת עתה...
מצאנו דירה על גבעת קלבריה שנפגעה קלות מן ההפצצה. לדירתנו הקודמת לא יכולנו לחזור משום ש"בית העבודה הגרמני" נהפך בינתיים לבניין המשרדים של "המפלגה הקומוניסטית הסלובקית". החיים הנורמאליים לכאורה חזרו למסלולם. חילופי האוכלוסיות נמשכו. אחרי הגרמנים שנאלצו לעזוב את העיר, בא תורם של ההונגרים "שאין לסמוך עליהם". היה עליהם לפנות מקום למיעוט הסלובקי שנאלץ לעזוב את דרום הונגריה. ההונגרים הללו חזרו כזרים אל מולדתם המקורית אחרי מאות שנים של גלות מרצון. כבר נעשינו אדישים לטרגדיות הרבות שפקדו את האנשים, אף על פי שגירושים נוספים על כל הכרוך בהם, נמשכו גם עכשיו - אך הרי אי-אפשר להשוות את זה לסבלם של יהודי מרכז אירופה שתשעה מתוך עשרה מהם נרצחו והושמדו בעינויים אכזריים שלא יתוארו במילים.
קדימה »