כשאני מתבונן באיורים שעל בולי הדואר, משתחררים אצלי זיכרונות בלתי נמנעים. האם אתם מכירים, למשל, את שלושת הבולים עם הציור של מאחה (Maja) העירומה? אלה הם שלושת בולי הזיכרון בעלי ערך גבוה מאוד משנת 1930 של הצייר פרנציסקו חוזה גוֹיַה (Goya) אי לוציאנטס. על שלושת הבולים היקרים ביותר בערכים 1, 4, ו-10 פזטות מופיעה יצירת המופת של האמן, "מאחה העירומה", בריקוע נחושת נפלא. אֵלת הצמיחה והפריון מבליטה את דמותה השופעת בחושניות מעל לכיסוי הלבן של משכבה.
שלושת הבולים הללו (קטלוג צומשטיין מס' 459-461) התקבלו ברגשות מעורבים בעת הופעתם. בעוד חלק מקהל האספנים, המודע לאמנות, העריך מאוד את הגרפיקה העדינה של יצירת המופת, החלק הדו-פרצופי של קהל האספנים דחה בשאט נפש, מתוך בערות, את התמונות הקטנות "המגונות".
נזכרתי במודעה אחת בעיתון DONAUPOST, לפִרסום תערוכת הבולים שהייתה אמורה להתקיים בעיר דיסלדורף שבגרמניה. היה זה בול בגודל מעוות, עליו נראתה המיטה הסתורה עם כר מפשתן חשוף, בשעה שמאחה היפה מופיעה נחה בלבוש צנוע. הטֶקְסט: "גם מאחה ממהרת לבקר בתערוכה שלנו!"
לא פלא, שגם לי צץ הרעיון, להשתמש בבולים מעוררי תשומת לב כללית למטרת פרסום. הצגתי בחלון הראווה של בית הממכר לבולים של אבי את הבול של מאחה בערך של פזטה אחת והצמדתי לפני האובייקט המושך הזה זכוכית מגדלת (בהגדלה של 12:1). כמצופה, תור קבוע של קהל רב נמשך לפני חלון הראווה.
יום אחד ראינו מבעד לשמשה שאחד הלקוחות הטובים ביותר שלנו, אדם מכובד ואספן שרוף, נשאר לעמוד מול חלון הראווה: כבודו הכומר של עירנו. בבהלה עקבנו אחריו, מוציא את משקפי המִצְבָט המוזהבים שלו מהנרתיק, מצמידם לאפו השמן ומתבונן מבעד לזכוכית המגדלת ב- פזטה אחת...
היינו עדים לתופעה מרעישה, לשערוריה קטנה. איש הכמורה בעל דרגה גבוהה, המשכיל, אמנם לא משתייך למתחסדים. כשנכנס זמן קצר לאחר מכן לחנותנו, קודם העמיד פנים רציניות, אך במהרה שיחרר חיוך ממזרי ואמר בהתחנפות: "האל סולח לנו על עוונותינו, ואתה, אדון קאופמן, תן לי סדרה אחת של גויה!"
מאחה על הבול הסגול בערך פזטה אחת בקושי הספיקה לדהות באור היום. יום אחד שכחנו למשוך מטה את הצלון והשמש שרפה דרך הזכוכית המגדלת חור קטן בבול, במקום צנוע ביותר של מאחה. (השווה: ספרד-טלגרף-הפחתת ערך בגלל חור, 90% ירידה בערך).
לא תמיד מגיב הבול בצורה כל כך בלתי אמצעית על הזיכרון, כמו מאחה של גויה. לפעמים צריך להניע קודם כל שורה של אסוציאציות, עד שמבט על בול מתחיל להזכיר משהו באופן לא ישיר.
בדפדפי באוסף צרפת שלי אני מגיע לשנת 1952 "אישים מפורסמים"... הערך של 12+3 פרנקים מראה את התמונה של אדוארד מאָנֶה, צייר, 1832 – 1883. באֵילו תמונות של מאנה אני עוד נזכר? "אולימפיה", זו התלויה במוזיאון הלובר בפריז ובדומה ל-"מאחה העירומה" של גויה עוררה שורה של מחאות ושערוריות מקוממות. "נאנה", היצירה של אמיל זולא, העומדת רק בבגדיה התחתונים לפני המראה עם הפודריה בידה. "הבָר בפולי-בֶרגֵ'ה" עם הזבניות המוֹכְרוֹת. "הבלונדינית בעלת החזה החשוף". כולם מייצגים טיפוסיים של אהבה בתשלום, של זנות.
בדיוק היום קראתי בעיתון שביפו פשטו על בית בושת. אֵם הבית, שש נשים וארבעה מבקרים, אותם הפתיעו "בשעת מעשה", נאסרו. את הגברים שִחררו הביתה לאחר תשלום ערבות. הנשים נשארו במעצר להשגחה. אנחנו שומרים כאן בארץ הקודש בקנאות על המוסר, מעשים לא מוסריים כאלה הם בלתי נסבלים...
אני נזכר עוד בזמן מלפני כ-45 שנה... בעירו של אבי, פרסבורג. גם שם שמרו על אמות מידה מוסריות בצורה קפדנית - אבל אהבה נִקְנית לא היתה אסורה, אלא תחת השגחת השלטונות. רק זונות שפעלו בסֶתר נענשו. למי שהיה רישיון עסק להחזיק בית בושת, יכול היה לפעול באין מפריע ולהרוויח את לחמו. נערות ונשים שבחרו באהבה תמורת תשלום כבמקצוע, קיבלו "פנקס עבודה" והיו צריכות להתייצב פעמיים בשבוע לבדיקות רפואיות.
בתי העסק הגדולים והטובים ביותר בתחום זה, היו מרוכזים בסמטות הצרות והתלולה, שהובילה מגדת הדנובה בכיוון מעלה לשרידי הטירה. בעלי העסקים היו תושבים מכובדים של העיר; נמצאו ביניהם גם יהודים אחדים. בחיל המצב פרסבורג היו אז בדעה, שבתי בושת ממלאים תפקיד חשוב. הם הגנו על הבנות והרעיות של התושבים מפני אלפי חיילים, ועל הצבא מפני מחלות מין. כמו כן היו אז משוכנעים, שטוב ונחוץ לגבר "לחיות במלואו", להיפר מהאנרגיות העודפות שלו, לפני שהוא נכנס בברית הנישואין.
סלדתי כל חיי מאהבה בתשלום ואף פעם לא התעניינתי בבנות הרחוב. אך יחד עם זאת לא הייתי חסוד או בעל מוסר קפדני מדי - אצלי מדובר יותר בסלידה טבעית, או אולי במעצורים שסיגלתי לעצמי. רבים מבני גילי למדו על חיי המין באותם בתי בושת והיו שם מבקרים קבועים. כך גם חברי לקסי (אלכסנדר) בנקלר (Lexi Bänkler).
לֶקסי גר בבית השכן ושיחק איתי כדורגל בנבחרת. הוא היה נער מגודל ורזה בעל פנים חיוורות, שבדרך כלל היה מנומנם ועם תנועותיו המרושלות היה דומה למי שהחלים ממחלה קשה. מי שלא הכיר אותו מקרוב, לא יכול היה לשער איזו אנרגיה טמונה בלקסי, כאשר נחה עליו הרוח. כחץ מקשת היה מסוגל לרוץ על מגרש הכדורגל, או להגיח מאחור מצד שמאל ולהתפרץ קדימה, או להתלהב מבילוי כלשהו האהוב עליו. גם הוא היה מבקר בקביעות בבית בושת מסוים בסמטת הֶכְט. שם הוא היה מבקר קבוע אצל "הנהדרת" – בחורה בשם מרישקה, שלפי תיאוריו הייתה צריכה לשאת היום את התואר "פצצת מין".
למשפחת בנקלר היה בית כלבו גדול ומשגשג במרכז העיר. יום אחד קראתי ללקסי לצאת אחה"צ והזמנתי אותו למשחק כדורגל, שהיה אמור להתקיים ברובע Au של העיר.
בצער הוא אמר לי: "היום אין לי מזל, אבא צריך להיכנס לבית חולים לבדיקות וייעדר כל אחה"צ מהכלבו. לכן איני יכול לבוא. נקווה שהוא יחזור עד הערב, כי קבעתי ב-8 אצל מרישקה ואתה יודע, שהיא מקבלת רק אורחים קבועים - והערב רק אותי."
הוא דיבר על מרישקה כאילו סיפר אודות כלתו. היה ברור שהוא שמח בכל הלב לקראת האידיליה הלילית וחשש לקחת בחשבון סיכון אפשרי לקיום הפגישה.
"אתה יכול לעשות לי טובה גדולה", אמר לי, "בוא לאסוף אותי בשבע וחצי! אחרת איני יודע אם אמא תשחרר אותי. כשאלך איתך היא לא תתנגד אם אעזוב קצת יותר מוקדם. תגיד שאנחנו הולכים לאסיפה הוועידה, טוב?" הוא התחנן בציפיה לתשובתי.
אני הסכמתי בהיסוס, נסעתי למשחק הכדורגל ואספתי אותו מאוחר יותר בשעה היעודה.
אִמו שלטה בעמדת הקופה של הכלבו. באותם זמנים היו בתי העסק פתוחים יותר, לעתים גם עד אחרי השעה תשע בערב, עד לאחרון הקונים. לא היתה קיימת שעת סגירה רשמית. גברת בנקלר היתה אשה גמלונית, קצת חסרת צורה מרוב לידות. היא אהבה את ילדיה, כמו שרק "אמא יהודיה" יודעת וסלחה גם ללקסי הפזיז, שפה ושם היה מעורב במעשים קלי דעת.
"רק אל תישאר בחוץ עד מאוחר, כדי שלא נדאג לך, לקסי!" אמרה לו ושיחררה אותנו בלי להערים קשיים נוספים.
לקסי ביקש ממני להתלוות אליו והסביר לי בסבלנות: "בוא בבקשה היום אתי ותעניק לעצמך פעם אחת ערב מהנה!" היו לו דמי כיס בשפע ולכן יכול היה להרשות לעצמו כמעט כל משאלה. "אני מכיר את ההסתייגויות שלך, אתה לא חייב לגשת לאף אחת מהבנות בחדר. בוא לפחות עד לטרקלין, כאן אתה יכול להאזין למוסיקה, לרקוד, לשתות משהו ולבלות. הייתי שמח מאד אם היינו חוזרים ביחד. אנחנו יכולים להיות בבית בתשע, תשע וחצי. אל תהיה עוכר שמחה!" והוא תמך את תחינתו בקריצת עין האופיינית ללקסי, שאין לעמוד בפניה.
האם יכולתי לסרב לו? הלכנו לאורך גדת הדנובה עד לקצה הטיילת ונבלענו בחשכה של סמטת הכט התלולה. דרך כמה מדרגות משופעות הגענו לרחבה, היכן ששער מעץ אלון היה מואר באור אדום קלוש ע"י פנס רחוב. לקסי צלצל, השער נפתח ואנחנו נכנסנו לאולם גדול ומואר.
היה זה הטרקלין, עם רהיטים מרופדים בבד פלוסין ואין ספור מראות מסביב. במרכז נשאר מקום פנוי לריקודים. על בימה קצת מוגבהת ניגן הרכב מוסיקלי - שלושה נגנים ומנצחת בלונדינית בעלת חזה שופע. כשנכנסנו היתה בדיוק הפסקה.
על שולחנות קטנים, בתאים מופרדים, ישבו בחורות מאופרות בצורה מוגזמת, שמקצוען ניכר מרחוק, בחברת קצינים זוטרים ואזרחים, רובם גברים מזדקנים. משקאות בכוסות ובבקבוקים עמדו על השולחנות. היה עוד די מוקדם וטרם שררה האווירה האמיתית.
רצינו להתיישב ליד אחד השולחנות הפנויים, כשמאחד התאים התגלגל החוצה גבר שמן ושמח במדי שוער בניין צבעוניים, מעוטר בהרבה עיטורים מוזהבים, בירך אותנו בקול רם, כמעט בצעקה, כך שכל אחד באולם יכול היה לשמוע:
"משרתך הכנוע, אדון בנקלר!" הוא פנה ללקסי, "אני שמח שניתן לי לקדם שוב את פניך ברחשי כבוד!" הוא קד קידה עמוקה, כשם שקדים לפני אישיות רמת מעלה וחייך חיוך שופע חסד אל חברי. אני הסקתי מיד שלקסי היה שם אורח קבוע ורצוי...
"שלום, יענקל!" טפח לקסי בידידות אך מתוך התנשאות על כתפו השמאלית של השוער. "מה נשמע אצלכם?"
"אוהו", קרן יענקל, "אצלנו הכל חמאה, כמו תמיד!" הוא הציץ לעברי ואמר: "את האדון הזה עוד לא ראיתי כאן אף פעם, גם לך ברוך הבא!" אחר כך הוא צעק אל לקסי בקול רם יותר, כי התזמורת החלה בדיוק לנגן: "כמובן שאתה יודע את הדרך – קומה ראשונה דלת מספר תשע, אדון בנקלר! מרישקה כבר מחכה לאורח הקבוע שלה, מר בנקלר, מרישקה גברת אנינה, לה יש רק אורחים קבועים! גם האדון אבא כבר היה היום אחר הצהרים אצל מרישקה! אדון נכבד הוא האבא, אדון בנקלר, הוא נתן לי חמישה כתרים דמי שתיה!"...
את פרצופו של לקסי צריך היה לראות כאשר פרץ בצחוק מתגלגל!... זאת היתה תמונה לצָיַיר של "הבָר בפולי ברג'ה"... אכן כן, אדוארד מאנה, הצייר, 1883-1832 על בול הזיכרון שהוציאה צרפת בשנת 1952... כך נוצרים זיכרונות עקיפים.
קדימה »