"מפרץ קוטור" (Boka Kotorska) - כתוב על הבול היוגוסלבי, בעל הערך הנקוב של 30 דינר משנת 1962, במרכז עומק המים הצרים הירוקים-כחולים, שנותר בזיכרוני עוד מימי מלחמת העולם הראשונה כבוקה די קטרו (Bocche di Cattaro). מעל למפרץ מתנשא ההר לוֹבשֶן, אותו לא רואים על הבול הזה.
על הפסגה השטוחה של ההר הסלעי, התלול הזה, עומדים שני בנים של ההר השחור, על בול דואר אוויר איטלקי בן 5 לירטות, כאשר היו תחת הכיבוש האיטלקי של מונטנגרו (1943)... התושבים שוחרי השלום של ארץ הררית קטנה זו עמדו באופן הרואי במשך זמן רב בפני הצבא האוסטרו-הונגרי רב העוצמה. העמדות הרבות האימתניות שלהם החזיקו מעמד תקופה ממושכת ביותר על מתלול הלובשן.
אוסבלד קיטלר (Oswald Kittler), נכה מלחמת העולם הראשונה, סיפר לי רבות אודות הקרבות הקשים על ההר הזה. ערב אחד ישבנו על ספסל אבן בפארק שעל גדות הדנובה. כלב התחש הקטן של אוסבלד קיפץ מעץ לעץ, שוקד לסמן את התחום שלו. מתחת לקיר הרציף שצפו המים בזרם סמוי מזרחה. הפנים של אוסבלד נצצו באור חיוור של הירח העולה והוא סיפר את סיפורו:
"היה זה ליל ירח דומה, אבל קר מאד, כשנערכנו להתקפה הסופית. לאחר חודשים ארוכים של הפגזה כבדה מצד אוניות הקרב שלנו ולאחר שההר האימתני היה מזמן מנותק מכל עבריו מדרכי האספקה, הערכנו שלאויב יכול להיות כבר רק כוח התנגדות חלש. עד כה נהדפו כל התקפותינו, אבל זה לא היה מפליא בהר הסלעי התלול חסר השבילים הזה. דרך אחת ויחידה היתה חצובה בסלע, שהקיפה את ההר ושהתפתלה כנחש. הסלעים יצרו בשטח מקומות מסתור שעזרו לאויב. בימים האחרונים היה על המֵגֶנים להשתמש בתחמושת ממש בחיסכון; הסיורים שלנו נאבקו כבר רק ע"י דרדור סלעים ענקיים במורד ההר. גם התותחים של המוֹנטֶנֶגרים השתתקו וכך יכלו אוניות הקרב שלנו לשוט אל תוך המפרץ באין מפריע ולהפגיז את הגבהים באש תופת.
בלילה המקפיא יכולנו להתקדם בדרך הקשה רק באִטיות. שררה דממת מוות, שלאחר ימים של אש תופת בלתי פוסקת והתפוצצות רימונים, נעשתה מעיקה למדי. בהתחלה הובילה הדרך מעלה בתוך חשכת הצל העמוק של קירות ההר הסלעיים. עם כל צעד לא בטוח התגלגלו למטה אבנים קטנות, חוטי תיל, ופה ושם מוקשים, והפריעו לטיפוס בצורה שאין לתאר. אולם לא העברנו את כל הלילה בפעולה. חשבנו לעצמנו שהמונטנגרים המותשים מנצלים את הלילה השקט הראשון לאגירת כוחות ולמנוחה.
מפעם לפעם היתה הדרך הצרה הרוסה מההפצצות והיינו צריכים לעבור לקטע הבא בעזרת גלישה על חבלים. היה זה יותר טיפוס הרים מאשר פעולה צבאית מבצעית, שנמשכה כמעט כל הלילה.
עם אור ראשון התקרבנו ליעדנו, רמה שטוחה בראש ההר התלול. בגובה התקדמנו בזהירות רבה יותר, מותשים ממאמצי הלילה ומהקור חסר הרחמים שהקפיא את הגפיים שלנו. המֵגנים לא נתנו עד כה כל סימן לנוכחותם בשטח.
הפניה התלולה האחרונה הוליכה למעבר צר בתוך סלע מנופץ. בזהירות השתחלו אנשינו למעלה, אחד אחרי השני, מוכנים כל רגע למתקפת פתע. ואולם כלום לא קרה, הכל נשאר שקט בצורה מטילת אימה.
האדם הראשון הגיע למרומי קצה הרמה והביט למטה כתקוע באדמה. נדחפנו אחריו אחד-אחד, מתוחים, האצבע על הדק הנשק במצב מוכן לירי.
כשהגעתי למעלה, נגלה לעיניי מראה רפאים בקרני השמש שזה עתה זרחה. כיפת ההר השטוחה נצצה בלובן מבהיק של קרח ושלג. שרידי תותחים מופגזים, עמדות הרוסות וגופות קפואות של חיילים היו פזורים על הרמה ששטחה כ-600 מ"ר, בין ארגזי תחמושת ריקים, וכל זה מנוקב חורים שגרמו רימוני יד. בשום מקום נפש חיה או איזה עצם לא פגוע. רק בצד הרמה המרוחק מאיתנו ראינו שלושה חיילי אויב מחופרים עד לגובה המותניים, שבקושי יכלו להתנועע מעל לסוללת העפר שלפניהם, כשהם מביטים אל עבר העמק.
התקרבנו אליהם לאט ובזהירות, ניצלנו כל מכשול בשטח למסתור, הנשק בהיכון. כשהגענו מספר מטרים מאחורי המונטנגרים, קפץ הסגן שלנו עם אקדח שלוף וצעק: "ידיים למעלה!" וכיוון שהשלושה עדיין לא זזו, "!Ruky hore". אבל המונטנגרים העמידו פני חירשים, כלא שומעים דבר.
כאן נתקף הסגן שלנו בחמת זעם. "צאו משם!" צעק בקול מצווה, קפץ על האיש האמצעי והכניס לו בעיטה חזקה בגב עם המגף שלו. האיש נפל לפנים מבלי להוציא הגה מפיו. וכאן נוכחנו להפתעתנו, שאין הוא מחופר אלא שפלג גופו העליון כמו נוסר משאר חלקי הגוף, ורק נשאר לעמוד בשלג, קפוא לגמרי. באותו מצב היו גם שני חבריו..."
אוסבלד סיפר לי עוד, כיצד הוא נפצע בקרבות שבועות לאחר מכן על נהר פיאבַה שבאיטליה. לילה אחד הם שחו בזוגות דרך הנהר, כדי לסרוק את הגדה הנגדית. בצד השני הם כמעט נפלו ישר לידי יחידת סיור איטלקית. השניים חטפו מטח יריות. בעוד החבר הספיק להטיל עצמו בחזרה למים וניסה לברוח משם בשחיה, נשאר אוסבלד שוכב בגומא עם פצע ירי קל ברגל שמאל. אחד האיטלקים רכב לעברו ודקר אותו עם כידונו במותן. כיוון שלא זז למרות כאבים עזים ונשאר שוכב דומם, חשבו שהוא מת, עזבו אותו שוכב במים הרדודים ורכבו משם הלאה. חברו הנאמן חזר אליו מאוחר יותר בשחיה ועזר לו לשחות אל עבר כוחותיהם. היות שפצעיו המוגלתיים לא הגלידו, הוא נאלץ לשכב חודשים רבים במיטת מים ולעבור ניתוחים רבים, ולמרות ששוחרר לבסוף כנכה, נושא בגופו כל חייו את תוצאות הפעולה ההיא, אוסבלד אומר היום:
"כל הכאבים והפחדים שפגעו בי, לא נחרטו בזיכרוני באכזריות צלולה כמו אז המבט על שלושת בני ההרים השחורים, קטועי האיברים, שנאלצו להקריב את חייהם בהָגֵנם על מולדתם הקטנה, האהובה!"
... תכולים הם המים וידידותיים על הבול בערך 30 דינרים של מפרץ קוטור,...
קדימה »