עברו עלינו ארבע שנים קשות. לפני כל שיעור שינן פרופ' הגה בכיתותיו את הנאומים שלו. ממלחמת-בזק קטנה אחת פרצה מלחמת העולם הראשונה, שלא נראתה כלל קצרה ולא עטורת הישגים. הלחם נעשה נדיר וגרוע יותר משנה לשנה, ולבסוף הוא הכיל רק קמח תירס, היה פריך, מר ו – יקר המציאות. תורים ארוכים השתרכו משעות הבוקר לפני המאפיות, שמכרו את הכיכרות הצהובים המתבקעים בתוך דקות ספורות. מי שלא בא בזמן, הלך משם בידיים ריקות.
בתי ספר רבים הפכו לבתי חולים צבאיים והלימודים התקיימו במשמרות אחדות במבנים ששימשו עדיין את בתי הספר. לכל כיתה היו שעתיים-שלוש שעות הוראה ביום. הכיתות לא הוסקו בגלל מחסור בפחם. המורים הצעירים נקראו ברובם לשירות צבאי ונשלחו לחזית. הגה, הפטריוט, נשאר בבית, כמובן, כמי שאי אפשר לוותר עליו, דבר ששימח רבים מהתלמידים בגלל שיטות החינוך הלאומניות שלו. כעת, כשהמונרכיה קרסה והתפרקה מכל בחינה, הוא אִרגן בבית הספר את מה שכונה הגנה אזרחית; תלמידים בני 15-14 קיבלו מדים ישנים ומרופטים והתאמנו בירי ברובים עתיקים.
בנובמבר, כשפרצה המהפכה והעמים השונים נעשו עצמאיים, נצטוותה הגנה אזרחית זו לשמור על הסדר הציבורי, על מנת להגן על פרסבורג-פוז'ון מפני הלגיונות הצ'כיים הפורצים. שני תלמידים צעירים שלמדו איתי נפלו בהיתקלות קצרה לפני בלוּמנאו. אנו, שלושת היהודים, לא השתתפנו, כי הגה לא החשיב אותנו כאמינים כדי להלחם עם נשק ביד למען ההונגרים. פרופ' הגה, בכל אופן, לא נכח במקום, מסיבות לא מוסברות...
פרסבורג הפכה לברטיסלבה כבירת סלובקיה. כיכר פרנץ-יוזף נעשתה כיכר מסריק, כיכר הקיסר וילהלם נקראה כיכר הרפובליקה, רחוב סטפני הפכה פשוט לרחוב שטפניק. הרחוב ע"ש הארכידוכס פרידריך נקרא מעתה דירע-מאוט (Durre-Maut), והארמון שלו היה למַטֶה צבא צ'כוסלובקיה.
לבית הספר היסודי לא חזרנו יותר. אני עצמי התחלתי ללמוד בכיתה הראשונה של בית הספר הגבוה למסחר, בעוד זולי בלומנטל החל ללמוד בכיתה המקבילה בבית ספר זה. מרושי נעלם מעינינו כבר באותה עת.
את פרופ' הגה פגשתי שוב רק בשנת 1919. הוא היה עתה מגולח למשעי, השפם ההונגרי שלו נפל קורבן לאירועים האחרונים גם הוא. בזמן שזולי ואני, למרות היותנו "שרצים יהודיים", למדנו בבית הספר הגבוה למסחר, בו שפת הלימוד הייתה הונגרית, נודע לנו שהגה עבר בהצלחה את מִבחן המהימנות וההרשאה ללמד בשפה הסלובקית וכך התקבל בבית ספר סלובקי.
הרוח נשבה באותה עת מבוהמיה הצפונית...
קדימה »