"רק יהודים שיש להם מקום עבודה והעובדים בעבודה גופנית קשה יכולים אולי להינצל מהמשלוחים", אמר המנהל של אשתי, כאשר היא התערבה למעני. הֶלֶנֶה עבדה התאחדות התעשיינים כמזכירה גרמנית וקיוותה שתוכל לעשות משהו לטובתי באמצעות הממונה עליה. הוא היה אדם משכיל והומאני שהשתייך לשכבה העליונה הדקה של האינטליגנציה של הדור הצעיר הסלובקי. כפי שהכינוי שלו "פסיון הזהב" העיד, היה אהוב במיוחד בקרב עמיתיו וחבריו לעבודה.
חזרתי לפני כשבועיים ממחנה האיסוף סרד (Sered). ירוק וכחול ממכות, לבטח אסור היה לי להראות ברחוב, כדי "לא לעורר שאלות לא רצויות". רק במקרה לא גורשתי בטרנספורט הראשון מסלובקיה לפולין. הגרמנים היו בירוקרטים דייקנים והכניסו ברכבת המשא בעלת 30 קרונות לבהמות, העומדת מוכנה לנסיעה, 40 איש בכל קרון, כלומר 1200 איש. הואיל ואני לא נדחפתי למקומות "הטובים" ומשום שמנינו 1,222 אנשים בסך הכל, נשארתי מאחור עם 22 העודפים.
המשמעות של טרנספורט הובהרה לנו על ידי השומרים במילים קצרות אך ברורות ביותר מיד עם בואנו למחנה: "יהודים, אל תסתירו שום חפצי ערך, תנו לנו הכל! מה שלא נקבל, הרי יישאר רק לגרמנים. וכדי שיהיה לכם ברור – בעוד שלושה ימים לא יהיו לכם בעולם הזה שום צרכים אישיים!" (זה היה באפריל 1941; אחר כך כולם אמרו, כמובן, שבעֵת "ההגירה" מִלאו פקודות נגד רצונם).
מכאן ברור לגמרי שבקיץ 1941 השתדלנו להשיג מקום עבודה עבורי, אפילו כשמדובר בעבודה גופנית הקשה ביותר, בתנאי שתהיה קשורה לרכישת "התעודה הצהובה". עובדי עבודה קשה ומועסקים בעמדות כלכליות חשובות ובני משפחותיהם היו פטורים לעת עתה מפקודת הגירוש. אמנם גם הם נאלצו לענוד את הטלאי הצהוב והורשו להתגורר רק במקומות מסוימים, אבל לא הגיעו בשל כך אל הטרנספורטים.
בעזרתו של "פסיון הזהב" התקבלתי לעבודה בבית החרושת ללבנים בטבן-נוידורף (Theben-Neudorf) ובזכותה קיבלתי את כרטיס ההגנה הצהוב שכל כך רציתי אותו.
ביום שני בשעה שש בבוקר התייצבתי אצל מנהל בית החרושת ללבנים, מר ווָלטֶר. הוא היה אדם עב בשר, בעל עיניים כחולות מימיות, שמראהו כפי שדמיינתי לעצמי תושב בווריה אמיתי מסביבות מינכן. כפי שיכולתי להבין ממנו, הייתי אמור להיות העובד היהודי היחיד מבין 120 המועסקים במפעל. לפי חוזה העבודה המודפס הייתי אמור להשתכר כל חודש – ללא התחשבות במכסת העבודה שביצעתי – לכל היותר 600 קרונות. השכר שלי יחושב בדיוק נמרץ וכל סכום שיעלה על הסכום של 600 קרונות יועבר אל "הקרן להגירת יהודים מן הישוב". ממשלת סלובקיה שילמה מן הקרן הזאת (כפי שהתברר אחר כך) 5.000 קרונות עבור כל יהודי שגורש והועבר לידי הגרמנים. לפיכך היהודים נאלצו לשאת בהוצאות של העברתם לגרמניה מעבר למה שכבר נלקח מהם!
בשבועות הראשונים הציב אותי המנהל וולטר בקטע הקשה ביותר של תהליך העבודה: העברת לבנים רטובות מן הסרט הנע אל חדרי הייבוש.
בית החרושת ללבנים בטבן-נוידורף היה ממוקם בבניין ארוך בעל שתי קומות. מנהר המרך הובא חול באמצעות רכבת תעשייתית קטנה וחומר הגלם העיקרי, טיט שמן, הועבר מהמכרות הקרובים למקום. החול והטיט הוכנסו לדודים מסתובבים ביחס המתאים ביניהם ועורבבו, אחר כך נדחסו ועוצבו באמצעות מכונה ולבסוף הועברו לייבוש בחדרי הייבוש.
המסה יצאה ממכונת הדחיסה בצורות שונות לפי דרישה, אך הגיעה בסרט נע אינסופי ונחתכה אוטומטית לחתיכות באורך רצוי. נערות ונשים הניחו את הלבנים בתוך מסגרות עץ ואלו הועברו במעלית אל הקומה הראשונה, בה ניצב מתקן גבוה מברזל שהיה מסוגל לשאת בבת אחת עשר מסגרות בזו על גבי זו. המסגרות עם הלבנים הרטובות הגיעו ללא הפסקה כשפניהם לאחור. אם פתח המעלית היה מלא ב-10 מסגרות כאלו, צריך היה לקרב עם המתקן, להכניס את הזרועות של המתקן אל בין המסגרות, להרים את כל המסגרות חיש מהר בעזרת מנוף ולנסוע במהירות הבזק בחזרה עם המשא שהועמס. רק כעשר שניות הוקצבו לתרגיל זה, וכבר נדחפה מעלה המסגרת שלאחריה, מלווה בזעזוע פתאומי.
הקרוניות הוסעו בחזרה על קטע מסילה קטן ושם הועלו בעזרת חוגה על מתקן הסעה גדול יותר, כאשר מתקן הברזל הגבוה עם המטען שעליו התנדנד תמיד באופן מעורר דאגה. לאחר שהמטען כולו הועמס על קרונית שניה, הוא הוסע על מסילה כפולה בקטע שנמצא במרחק של 200 מ' לערך מחדרי הייבוש. צריך היה לעצור בדיוק לפני חדר הייבוש המיועד ולסובב את העגלה הקטנה עם המטען הגבוה שעליה, שוב באמצעות חוגה, ומכאן הן הוסעו לתוך חדרי הייבוש.
זה היה מעין מעבר ארוך וחשוך, שמצדדיו 10 אימומים שנעו בזה על גבי זה מוכנים לקליטת המסגרות המלאות. צריך היה להיכנס אליו במהירות אך בזהירות ולהיעזר במנוף ובו-זמנית להזיז את הקרונית הכבדה על המטען שלה בן 800 ק"ג תוך שמירה על שיווי המשקל, כדי שהמסגרות יעברו דרך האימומים ולא יעצרו. אם לא כן, כל המתקן היה מתמוטט וסותם את המעבר, דבר שהיה מחייב עבודות ניקוי וסידור ממושכות, שלא לדבר על החומר מקולקל ועל המסגרות השבורות.
לאחר שהמסגרות הגיעו אל החדר הפנוי, הן הורדו מן האימומים באמצעות המנוף, הקרונית עם המתקן שוחררה ומיד הוסעה בחזרה. כל נסיעה הייתה צריכה להסתיים עם הטיפול הדרוש תוך 5 דקות. בזמן הזה הוביל עובד התעבורה השני את הקרון שלו בכיוון ההפוך והמעלית התמלאה ב-10 המסגרות הבאות, שצריך היה להורידן בעוד מועד כדי שלא תתחולל הפרעה בתנועת הסרט הנע.
לא רק דחיפת המטען בן 800 הק"ג לאורך זמן הייתה מלאכה קשה מאוד. התלווה לכך גם מתח מתמיד עקב הצורך לקלוט את המטען בעוד מועד ולהעביר את המתקן המתנועע עם המסגרות מעל לחוגה בין האימומים הישנים, המשומשים והרעועים, דרך המעברים הצרים והחשוכים, כדי להגיע אל חדרי הייבוש בלא פגע. אולם הגרוע מכל היו חדרי הייבוש, הממוקמים מעל לתנורים, כי במעברים הצרים והמאובקים שרר חום של 40 עד 45 מעלות צלזיוס.
הדריך אותי בעבודה איוו (Ivo), קרואטי בעל פנים מצולקות, שהזכירו פרצוף מקועקע של אינדיאני. תווי הפנים השטניים הסתירו נפש ידידותית חמה, שבמרוצת הזמן הזדמן לי להכירה. בימים הראשונים של תקופת הלימוד שלי נהג בי בחומרה ובחוסר התחשבות, למראית עין ללא כל רגש של השתתפות. הוא וודאי ראה שהעבודה קשה עלי ואני מזיע בחום הבלתי נסבל, אף על פי שלבשנו רק מכנסי התעמלות קצרים והתרוצצנו יחפים. כאשר התעכבתי פעם באחד מחדרי הייבוש והפכתי את המתקן עם הלבנים בקול רעש ומהומה, קילל אותי קללות נמרצות ונתן לי לסדר הכל בעצמי, בעוד שהוא הוביל את המטענים אל החדר הסמוך, כדי שהתנועה לא תיעצר. במהלך השעה הלא נגמרת, אותה העברתי בחדר החשוך והלוהט, הייתי משוכנע בתוך תוכי שלעולם לא אוכל להסתגל לתנאי העבודה הבלתי אנושיים שבשום אופן לא אצליח להחזיק מעמד.
אולם כאשר איוו סיפר לי בהפסקת העבודה, שהוא עובד כבר 12 שנה במקום העבודה הזה, החלטתי לחרוק שיניים ולהחזיק מעמד. בכל מקרה הייתי חייב להיצמד לביטחון המפוקפק שהזדמנות העבודה הזאת העניקה לי ולמשפחתי. שכן לא רק בנותיי התאומות אלא גם אמי הזקנה נכללו בכרטיס המגן הצהוב ובכך ניצלו בינתיים מן הגירוש.
מיום ליום הסתגלתי יותר ויותר לתנאים הקשים. לאט למדתי לבצע את כל התנועות בתחושה יותר מאשר תוך הפעלת כוח, התחברתי בהדרגה לאמצעי התחבורה, דבר שאִפשֵר לי לבצע את העבודה ביתר קלות.
אחר כך גילה האדון וולטר, כשבדק את ההערות שלי על הלוחות שליד חדרי הייבוש, שיש לי כתב יד קריא ושאני רושם בדייקנות ונכון את התפוקות. צריך היה לרשום סוגי לבנים שאוחסנו: לבנים לבנייה, לבנים חלולות לגגות, לבנים באורך מטר לתקרות - צורה, גודל, מספר ותאריך. מכאן ואילך קיבלתי הוראה להתייצב במשרד לשעה אחת בכל יום (בין 12:00 ל-13:00 הייתה הפסקת צהרים), שם היה עלי לעזור לאדון וולטר בחישובים של התפוקות והשכר. כעבור חודש ניהלתי לבדי את כל העבודה המשרדית של המנהל. עקב כך ירד זמן העבודה שלי בהעברת הלבנים מ-8 ל-5 שעות ליום, וזו היתה הקלה גדולה עבורי. בנוסף לכך התייחס אלי המנהל מעתה ביתר רצון טוב, לא סתם כמו אדם עליון גרמני אל תת-אדם יהודי.
כל העובדים והעובדות בבית החרושת ללבנים היו תושבי טֶבֵן-נוֹידוֹרף, רובם ממוצא קרואטי או בוִסני. הם התגוררו בשיכון העובדים ליד בית החרושת ללבנים. הגם שידעו שאני יהודי, לא נתנו לי להרגיש בכך במילים או במבטים. בעצמם בני מיעוט, גילו הבנה למצבם של מדוכאים אחרים. הם ראו שאני משתדל בכנות, עובד קשה ומשתכר פחות מהם. הם גם שמחו שאני מנהל עתה את רשימות השכר, כי גילו עד מהרה שלא המשכתי בנוהג של "עיגול כלפי מטה", כפי שנהג המנהל.
אווירה של עליצות ממש השתררה כל יום אחרי סיום העבודה. כולם היו מלוכלכים באותה מידה מהעבודות השונות והיו צריכים להתנקות כראוי לפני שיבה הביתה. בין מגדל המים לבין בניין ההסקה היה חדר אמבטיה גדול ובו אמבט בגודל 6 על 6 מטרים ומספר מקלחות. בשעה 4 אחה"צ נשמעה אזעקת בית החרושת, שהודיעה על סיום העבודה וכולם זרמו לחדר האמבטיה. ביום ראשון צחקו עלי משום שרציתי להישאר במכנסי רחצה. נשים ונערות, גברים ונערים, כולם התרחצו ביחד עירומים והשתוללו באמבט הרחצה ומתחת למקלחות, משוחררים מכל לחץ. תוך כדי כך דנו בהתרחשויות בעבודה באותו יום, סיפרו על השמחות והדאגות בחיי המשפחה, פטפטו, התלוצצו וצחקו. במשך מחצית השנה ששהיתי בבית החרושת ללבנים מעולם לא שמעתי אף מילה לא ראויה – גם לא הבחנתי בשום התנהגות מעליבה. גם יהדותי לא בלטה לעין כאן, משום שמרבית העובדים היו מוסלמים ובמערומינו לא נבדלנו זה מזה.
כאשר חדרי הייבוש היו מלאים, הועברה תכולתם לאט אל תנורי השריפה. העבודה הזאת הייתה קצת יותר קלה משום שהלבנים המיובשות איבדו כ-2/3 ממשקלם. מדי פעם הועברו גם הלבנים השרופות המוכנות מן התנורים אל רציפי הרכבת, דבר שהיה ממש תענוג בבחינתנו, כי בכך יצאנו לאוויר צח. העבודה בחוץ הייתה ללא ספק נעימה יותר. אבל לא קינאתי בעובדים במכרות הטיט, שעבדו קשה בחום הכבד בשמש הקופחת של הקיץ, בעוד שלתוך המכרות לא נמצאה רוח מקררת של אוויר.
באמצע אוגוסט גויס מספר עובדים לצבא. כדי למלא את מקומם, הוכנסה למשמרת השניה קבוצה בת 60 עובדי כפייה יהודים. אלה היו כמעט ללא יוצא מן הכלל יהודים אינטלקטואלים, שהעבודה הקשה, אותה ביצעו ללא התלהבות אלא אך ורק מתוך כפייה, הורגשה ככל דבר רק לא כקלה. אני לימדתי שני סוחרים צעירים את עבודת הסעת הלבנים. לשווא התאמצתי לעורר בהם עניין לעבודה. הם דחפו את הקרון לפניהם תוך גניחות וללא חשק, סתמו את המעברים החשוכים והביאו תכופות את כל התנועה לידי עצירה. בעוד האדון וולטר מתפרץ בכל פעם בחמת זעם, מחרף ומגדף אותם בקללות, אני ואיוו נאלצנו לעזור בסבלנות בתיקון הנזקים כדי שהללו לא יגיעו לממדים גדולים מדי.
איוו התגלה בהמשך כאדם רגיש ונכון לעזור גם כאשר בוודאי שם לב שמדובר בחתרנות פשוטה כמשמעה. אני ניסיתי להסביר לאנשים הממורמרים והנואשים שהמזל שיחק לנו בכך שאיננו צריכים לעבוד במפעל המייצר למען המאמץ המלחמתי. בינתיים גדלו ממדי הגירושים. כמעט כל אחד מבני עמי נפגע ישירות על ידי אובדן קרוב זה או אחר ומצב הרוח והתפוקה בעבודה ירדו – למורת רוחו של המנהל – מיום ליום.
זה קרה ב-9 בנובמבר. בלילה השתרר פתאום קור עז והעובדים במכרות הטיט יכלו לכרות רק כמויות מצומצמות של טיט. הכרייה התנהלה רק בהפסקות גדולות. אני בדיוק עזרתי למריה, עובדת צעירה בחודש השישי להריונה, שהתקשתה להתכופף, להוציא נפולת מחדר הייבוש. פתאום נשמע קול הצפירה של בית החרושת ללבנים. מיד אחר כך שמענו את קולו של המנהל וולטר, הקורא לעובדים להתייצב למסדר ברציף הרכבת.
כאשר יצאנו, ראינו שבית החרושת ללבנים מוקף באנשי משמרות הְלינְקַה וז'נדרמים. מפקד הז'נדרמיה קרא בקול בשמותיהם של עובדי הכפייה היהודים בזה אחר זה מתוך רשימה, והאנשים נצטוו להתייצב לפני הרכבת. כאשר התאספו כולם, הם נדחפו בעזרת השומרים לתוך רכבת המשא שעמדה מוכנה במקום והחלה מיד בנסיעה עם 60 עובדי הכפייה היהודים, ונעלמה מאחורי הסיבוב. הואיל והשתרר כפור לא היה טעם לחשוב על ייצור לבנים, עונת בית החרושת ללבנים הסתיימה.
אפילו שעה אחת מיותרת לא הושארו עובדי הכפייה היהודים במקום לאחר שכבר לא היו דרושים לעבודה בבית החרושת. הם אפילו לא הורשו לשוב הביתה, אלא גורשו לפולין ישר ממקום לעבודתם.
המנהל וולטר לא הראה את פניו.
רק העובדה שלא נכללתי ברשימת עובדי הכפייה, אלא נמניתי על העובדים "הארים", הצילה אותי הפעם מגירוש וודאי.
את בית החרושת בטֶבן-נוידורף ראיתי שוב רק כעבור שלוש שנים אחרי המלחמה. הוא היה לתל חרבות. הפצצה אמריקנית מסיבית הרסה כליל את המבנים והמכונות. גם השיכון הסמוך נחרב בהפצצה, ומהחווילה הנאה של המנהל וולטר עם הנוף המשתרע על שדה נהר המָרְך, לא נותרה לבנה אחת לרפואה....
קדימה »