1939

על המזח של הדנובה בחזית בניין רדוטה (Redoute) העירוני, במרכזה של גינה קטנה וירוקה, עמדה אנדרטת שַיִש בגובה 18 עד 20 מ'. על הכַן הענקי שלה ניצב האריה הצ'כי העשוי ברונזה, עם כלי הנשק של המדינה על טלפיה. לרגלי האנדרטה עמד פסל האבן הגדול מקומת אדם, של הגיבור הלאומי הסלובקי, גנרל שטפניק (Štefánik) במדי טייס.

טיילתי על גדת הדנובה, עברתי על פני האנדרטה של הפַסָל ההונגרי יוהן פדרוז (Johann Fadrusz), שפֶסֶל השיש הגאוני שלו של הקיסרית והמלכה מריה טרזיה עמד במקום שבו נמצאת עתה אנדרטת הזיכרון הגבוהה בצורה מפלצתית של הגנרל שטפניק. במחשבותיי עדיין ראיתי לנגד עיני את האנדרטה הנהדרת של המלכה הישובה על סוס ולרגליה שני אצילים הונגריים משיש, נשבעים את שבועת האמונים, הרשומה על גבי כן השיש המבריק "Vitam et sanguinem" – "חיים ודם למען השליטה שלנו!" בזיכרוני עולה קולו הטוב של המורה הזקן אהרנטל המסביר שהפסל הזה של מריה טרזיה בברטיסלבה והאנדרטה לזכר המלך מתיה ((Matyas הצדיק בקלאוזנבורג (גם הוא יצירתו של הפסל פדרוז), הן האנדרטות היפות ביותר בכל הונגריה.

כמה מהר משתנים העתים! אני נִזכר גם ביום החורף הערפילי שבו לגיונרים שלא מזמן גויסו, כרכו חבלים סביב צווארה של המלכה הגאה ואחר כך הפילו את האנדרטה לקול צעקות רמות. אפילו כעבור עשרות שנים שמרו רבים מתושבי ברטיסלבה הוותיקים שברים משיש לבן כשרידים קדושים יקרי ערך. על רמת מורמן (Murman) שמעל העיר הוצבה אנדרטת הגיבורים העשויה מהשיש האפור של בסיס האנדרטה....

ובימינו? אחרי הסכם מינכן האומלל רוסקה לחתיכות הרפובליקה החופשית של הצ'כים והסלובקים בנסיבות דרמטיות. אזור הסודטים - ועמו חלקים ניכרים מבוהמיה ומורביה – סופחו לרייך השלישי, השטחים הצ'כיים היו עתה כבושים, הוכרזו כפרוטקטורט גרמני וסלובקיה הקטנה בת שנים וחצי מיליון תושבים בלבד זכתה בעצמאות לכאורה.

טֶבֶן (דֶבִין) במפגש הנהרות דנובה ומרך (March) נהפכה לראש גשר גרמני. הואיל ובעלי תיאבון גדול אינם בוחלים גם בחתיכות קטנות יותר, נכבש גם הפרבר של ברטיסלבה, אנגראו (Engerau)– השוכן על הגדה הימנית של נהר הדנובה, וסופח ל-"רייך בן אלף השנים".

היום חוגגים שם ממול את הסיפוח. המון אדם המנופף בדגלי צלב הקרס נאסף בגדה השנייה של הנהר. תזמורת מנגנת את שיר הורסט-ווסל: "כשדם יהודי מותז מן הסכין..." מעל לקו המים על גדת הדנובה הזרוע אבנים נראות ממרחק של קילומטרים אותיות בגובה שניים עד שלושה מטרים: - "יהודה התפגר" – "עם אחד - רייך אחד – מנהיג אחד!" – "אנגראו לרייך - היהודים לפלשתינה! "...

פתאום הדהדו מהצד השני שאגות מחרישות אוזניים, קריאות "הייל!, הייל!" שנשמעו בבירור גם מעֵבֶר לנהר שרוחבו כ-400 מטר. המון האדם התגודד בגדה השנייה בסביבת או-קפה (Au-Caffe) לשעבר, שם הייתה בזמנו תחנת המעבר של הספינות בנהר. ושם הבחנתי לפתע בדמות במעיל גשם אפור, חובש על ראשו כובע דמוי צלחת, מנהיגם של כל הגרמנים, אדולף היטלר. השפם הקטן האופייני מעל לשפתיו נראה בבירור.

לא רק עבורי אלא גם עבור רוב המטיילים בגדה של הנהר עליה טיילנו, די היה במבט חטוף באדם בעל השפעה גורלית ארורה על ההתרחשויות של זמננו, ודקות מעטות של השאגות והצווחות הספיקו. חיש מהר פנינו לאחור – כאילו הסכמנו בינינו – ועזבנו בשקט ובשתיקה את הטיילת על גדת הנהר.

למחרת כתב "שליח הגבול" על ביקור הפיהרר באנגראו. המדווח היה עֵד שמיעה לקריאה הנלהבת של אדולף היטלר למראה העיר ברטיסלבה: "עיר נפלאה ונהדרת!... אבל את החתול חייבים להוריד!"

הכוונה במונח "חתול" הייתה כמובן לאריה הצ'כוסלובקי מברונזה הניצב על האנדרטה של שטפניק....

כאשר הלכתי, כעבור כמה ימים, דרך רחוב הגשר אל גדת הדנובה, ראיתי איך מעמידים פיגומים מעץ ליד עמוד השיש הגבוה של אנדרטת שטפניק. סטודנטים וחיילים עמדו לציית למילים של הפיהרר כלפקודה ולהוריד את פסל האריה הצ'כי ממרום שבתו באוויר הצח. החיילים היו כפופים לפיקודו של סגן צעיר ואילו הסטודנטים צייתו לפקודות של בעל קול רועם שהתגלה אחר כך כשאגותיו המוכרות היטב של הפרופסור לשעבר הֶגֶה. בפנים סמוקות ובשפם קצר מעל לשפתיים, הכריז בהתרגשות פטריוטית רברבנית – "החתול הגדול חייב להיעלם!" – שמענו אותו חוזר שוב ושוב על אותו פזמון.

הסתכלתי למעלה על חיית הברונזה הכבולה וחסרת האונים ופניתי בבהלה בכיוון הביתה. שכן ראיתי כיצד מעבר לחיה הנדונה להריסה מתאספים ענני גשם כהים מהמערב...