עשרים שנה חלפו מאז כינונה של הרפובליקה הדמוקרטית של מסריק. היו אלו עשרים שנים שקטות ומאושרות, כנראה השנים הטובות ביותר בחייהם של 13 מיליוני הצ'כים והסלובקים, תושבי הרפובליקה הזאת.
בארצות השכנות התקדרו השמיים. פליטים מן הרייך עברו בהן, אחר כך פליטים מאוסטריה. צלב הקרס יצא לדרך ושלטון האימים שלו התפשט.
אולם אצלנו אנשים עדיין חיו בשלווה ובבטחה. העם הצ'כי היה משכיל והומאני, הצבא חזק ואמין. המערב היה בן ברית בטוח, במיוחד צרפת. וגם ברית המועצות הגדולה לא תפקיר אותנו ללא הגנה. מה כבר יכול לקרות לנו? שהגרמנים יאכלו את הדייסה שבישלו לעצמם, חשבו הבריות. מה זה נוגע לנו?
אך יום אחד ראינו קבוצות של צעירים עוברים על פנינו, כולם לובשים באורח מוזר מכנסיים עד הברכיים עם גרביים לבנות. ביניהם נראו גם ידידים ומכרים מחוג התרבות הגרמנית, מועדון הכדורגל הגרמני, אגודת החותרים ואגודת התיירות של הקַרפטים הקטנים. בלילות שמענו קול הלמות התופים. מצב הרוח החל להשתנות, השתרר אי שקט.
ומכרים החלו לחסל את עסקיהם וסידרו לעצמם דרכונים ואשרות. מי שיכול היה עזב את מולדתו הוותיקה אחרי עשרות שנים של חיים טובים. ובכל זאת רובה של האוכלוסייה היהודית בברטיסלבה עדיין חשב שמדובר בינתיים בהיסטריה מוגזמת ובתחושת חוסר בטחון, העתידה לחלוף. עד שהגיע הסכם מינכן שפקח לכולם את העיניים, כבר היה מאוחר מדי עבור רוב האנשים...
קדימה »