אני מתכופף מעל שבכות המרפסת שלנו בקומה הרביעית בבניין "בנק הלגיונות הצ'כוסלובקיים" ברחוב שטפניק. מתחתי נוסעות שתי חשמליות בכיוונים מנוגדים זו לזו ומקימות רעש המטביע את כל הרעשים האחרים. החשמליות זה עתה חלפו והנה נשמעה צפירה של מכונית המשטרה וכבר אני רואה את המכונית הירוקה כהה דוהרת במהירות. המכונית מאיטה את הילוכה מול הבית, פונה הצדה, עושה סיבוב פרסה ומיד נעצרת מתחת לבית שלנו.
שלוש דמויות במדים יוצאות מן המכונית. מלמעלה אפשר לראות רק את המשטח החלק של הכובעים שלהם דמויי-הצלחת. אחרי כמה צעדים מהירים הם נעלמים בשער הכניסה לבניין שלנו.
הופעתם של שוטרים בביתנו אינה אירוע של יומיום. אני נכנס לחדר הקדמי שלנו ומאזין לקול המעלית כדי לברר לאן מועדות פניהם. המעלית שלנו פועלת במהירות מפחידה כמו של רכבת אקספרס וכבר אחרי כמה שניות ברור לי שהיא עוצרת בקומה העליונה בה מתגוררים רק אנחנו ועוד שכנה אחת, אלמנה עם בתה בת השש-עשרה. מה הם עלולים לרצות מהן? ופתאום צלצול בדלת שלנו!
אני פותח את הדלת וקצין משטרה נכנס, בעוד שני שומרים תופסים עמדות בחוץ לפני הדלת.
"האם אתה הוא מר הוגו קאופמן?" שואל הקצין ובוחן אותי בקפידה.
"כן אני הוא", עניתי בהשתאות, "מה רצונכם ממני?"
"יש לנו צוו הבאה על שמך לשופט החוקר של המשטרה. בוא אתנו בבקשה!"
"במה מדובר, אדוני הקומיסר?"
"זאת איני יכול לומר לך לצערי משום שאיני יודע. יש לי רק פקודה להביא אותך."
"האם אוכל לספר לבני משפחתי?" אני שואל בפנים מודאגות. אין לי ניסיון בענייני משטרה ואיני יודע כיצד עלי לנהוג. זה הרי יכול להיות רק עניין של חוות דעת או עדות. הרי נגדי לא יכולות להיות שום תלונות. אבל למה לא הזמנה רגילה, למה צוו הבאה?
"אני נותן לך חמש דקות זמן", אומר הפקיד ברוחב לב ונועל אחריו את הדלת כשהוא נשאר בדירה.
אני מזמין אותו לחדר המגורים, מציע לו כסא ליד השולחן, מעמיד לפניו בקבוק סליבוביץ עם כוס ועובר לחדר הילדים הסמוך. אמי והמשרתת משחקות כאן עם התאומות שלנו.
"אמא, טלפני בבקשה להלנה ואמרי לה שנקראתי למשטרה. הוזמנתי אל השופט החוקר. קרוב לוודאי שאשוב עוד מעט, שהלנה לא תדאג לי".
פָניה של אמא נמלאות דאגה, אבל אני מרגיע אותה בחיוך ומטביע נשיקה על מצחה האהוב והמודאג. אני נושק לשתי הבנות ומפנה אותן ללבה של המשרתת: "תשגיחי היטב על הילדות, ארז'י!" ועכשיו עלי ללכת.
תכולת הבקבוק שעל השולחן ירדה פלאים. הקומיסר מלווה אותי החוצה ושולח את השוטרים הממתינים במדרגות למטה. המעלית הכילה שלושה איש לכל היותר.
תחת רעש הצפירה דוהרים דרך העיר למטה המשטרה. על גרמי המדרגות הרחבות לפני שער הבניין יש בכל מקום עמדות שומרים. אני מובל פנימה דרך האולם המרווח, אבל רק הקומיסר עולה אתי, שני השוטרים נותרים מאחור.
בקומה השנייה אנו עוצרים, הולכים לאורך פרוזדור ארוך הפונה שמאלה. המלווה שלי עוצר לפני דלת גבוהה. על שלט חלק ומבריק ממתכת כתוב: השופט החוקר המשטרתי – דר' ויסט (Viest).
המלווה שלי דופק בדלת ולמשמע המילה "היכנס", אנו נכנסים. החדר גדול, כמעט בגודל של אולם, גבוה ומואר. מאחורי שולחן מעץ מהגוני בעל ממדים ענקיים יושב השופט החוקר: סלובקי טיפוסי, מגולח למשעי, בעל גוף גדול ממדים עד שהוא דומה יותר לחוואי מטקסס. פניו נמרצים ובעלי תווים חזקים, אבל עיניו התכולות רכות באופן מפתיע.
"דר' ויסט", חולפת מחשבה במוחי, "זה הרי יכול להיות רק אחיו של גנרל ויסט, שר המלחמה בממשלה הגולה של דר' בנש בלונדון."
הקירות הגבוהים של האולם חשופים, צבועים בצבע לבן. רק על קיר אחד מאחורי השופט החוקר תלויה תמונה גדולה של דר' יוזף טיסו, בעל הפנים השמנות, נשיא המדינה הסלובקית העצמאית בחסדי היטלר. על המשטח הגדול של שולחן הכתיבה מונח צלב גדול מעץ אלון ותיק אחד ויחיד.
לפי סימן בידו של דר' ויסט, המלווה שלי עד כה עוזב את החדר. במקום שורר שקט מוחלט. השופט החוקר שוקע בחומר הכתוב.
סוף סוף הוא מרים את ראשו, מפנה את עיניו התכולות אלי כאילו הבחין רק עתה בנוכחותי.
"שמך?"
"הוגו קאופמן."
"תאריך לידה?"
"4 ביולי 1904 בברטיסלבה."
"מקצוע?"
"מומחה לבולאות."
העיניים הכחולות מופנות עלי במבט נבוך וחקרני: "חוץ מזה שום מקצוע אחר?"
"כרגע אין לי מקצוע אחר", אני משיב בשקט. מדוע הוא שואל שאלה כזאת? הוא הרי חייב לדעת שאני יהודי ובתנאי המשטר הנוכחי כל עבודה בהוצאה לאור או פעילות ספרותית אסורה עלי. מה…
"אתה נאשם בהכפשת שם המדינה והרשויות שלה על ידי הודעות והאשמות כוזבות ובחתירה נגד המוניטין שלה!" המילים יוצאות מפיו של דר' ויסט מנוסחות היטב, שקולות ואדנותיות. הוא אינו גורע עין ממני וממשיך בדבריו: "בכך אתה גורם למדינה שלנו נזק בל ישוער!"
עכשיו יצא המרצע מן השק ואני יודע במה הדברים אמורים. גם בפעילות המקצועית האחרונה שלי כבר החלו התככנים למיניהם לבחוש בקלחת ועתה גם הפעילות שלי כבוחן (מעריך) בולים תעשה בלתי אפשרית עבורי ואני עצמי אחוסל על ידי כך. אני שוקל אם דר' ויסט כשופט חוקר הוא בגדר של יתרון או חסרון במקרה שלי. מוצאו ממשפחה אוונגלית ממרכז סלובקיה, שמטבע הדברים חייבת להיות באופוזיציה לחבורה השלטת הקתולית-פשיסטית. אחיו שר בממשלה הגולה. אבל האם משום כך, דווקא משום כך, כדי להגן על עצמו, אינו מבצע ביתר התלהבות את המשימה המוטלת עליו, לעקוב אחרי האויבים לכאורה של המשטר?...
אילם עומד אני כאן, לא יודע כיצד עלי לנהוג. המצב נהפך למאיים ואני שרוי בתוכו בלתי מוכן.
השופט החוקר ממשיך לדפדף בתיק ולבסוף פונה אלי:
"בבדיקת הבולים עם הכותרת "המדינה הסלובקית 1939" נתת לא פעם חוות דעת שבהן נאמר שמדובר בהדפסה חדשה. זאת אף על פי שאחרי ששר התקשורת הודיע רשמית, שהדפסות חדשות מטעם הממשלה מעולם לא הופצו ו"ההדפסות החדשות" שהופצו אינן אלא זיופים. שיא החוצפה והרשעות היא שבמונוגרפיה שהוצאת על מהדורת הבולים הזאת חזרת וציינת שוב את קיומם של בולים בהדפסה חדשה. המשרד אינו יכול לקבל את הקביעה השקרית הזאת ללא עונש ומאשים אותך בהוצאת דיבה. האם אתה מודה באשמה?"
כך באופן פתאומי ונחרץ פוגעת בי האשמה זו והתביעה להודאה באשמה. איך יעלה בידי, כיהודי, להשתחרר ממצב מסובך כזה כיום? אבל הרי אין לפני שום דרך אחרת פרט לדרך הדבקות באמת.
"אדוני השופט החוקר", עניתי בנימה שהצביעה על כך שלא קיימות שתי אפשרויות לתשובה, "מאז ומתמיד הערכתי את הבולים שהוצגו לפני לבדיקה לפי מיטב הבנתי ובשום אופן לא רציתי לפגוע בשמו של משרד התקשורת".
בעיניים התכולות הבהירות ניצת מבט של הבנה אבל המילים שהושמעו באוזני התכחשו להבנה הזאת.:
"אז תודה שטעית!" אומר לי דר ויסט "ואנחנו ננסה, בהתחשב בטעות הלא שקולה שלא הייתה מכוונת, למתן את ההאשמה. אל תשכח שאתה יהודי ואילו תוצאות שלא ניתן לחזותן מראש היו יכולות להתרגש עליך אילו נותרה ההאשמה בכל כובד משקלה".
מבט אחד, שיכולתי לראות בו ביטוי של רצון טוב, תמך בנחרצות בהצעה זו. האוכל להודות בטעות שלא עשיתי? האם הדבר יציל אותי מרדיפות נוספות? לא, הטעות שאכיר בה תגן עלי כנראה מפני עונש כבד בהווה אבל לא מפני רדיפות בעתיד. לאלה התובעים אותי וודאי אין רק כוונה להשפיל אותי, אלא להשתיק אותי לחלוטין. לא נותרה לי אפוא ברירה אלא לדבוק באמת ולעמוד על זכותי ללא ויתורים.
"אדוני השופט החוקר, כמומחה שנשבע אמונים בבית המשפט אני מרגיש שהשבועה שנשבעתי מחייבת אותי לומר את האמת ורק את האמת. לא טעיתי: הבולים שנבחנו הם באמת מהדפסה חדשה".
דר' ויסט הביט בפניי בהשתאות. אני מבחין בסיפוק שהתגובה שלו אינה תגובה נרגזת בשום אופן. אני מקווה ואפילו בטוח שהוא יטפל במקרה שלי באופן אובייקטיבי וללא דעות קדומות ושאיני צריך לראות את עצמי אבוד מראש.
"על מה אתה מבסס את ההצהרה שלך העומדת בסתירה מוחלטת להסברים של משרד התקשורת?" שואל השופט החוקר, המביט בי בעניין רב.
עכשיו אני מרגיש שאני שרוי בתחום שלי. אני מסביר בצורת הרצאה לשופט החוקר את שיטת הבדיקה שלי, מספר על "הבולאות הנעלה" ועל "תיאוריית הכתמים" הנדבקים ללוחות ההדפסה כתוצאה מנדידת גורמי לכלוך מקריים כמו גרגרי אבק, חרקים קטנים, חלקיקי צבע מיובשים. העקבות הללו לובשים צורה שיטתית כתוצאה מסיבובי המכבש. אני מסביר לו כיצד, מתוך הסתכלות על ההתפתחויות האלו, ביכולתנו להגיע למסקנות נכונות על עובדות, שאלמלא כן היו חומקות מידיעתנו. כיצד יכולים אנו בעזרת "קביעת מקום הקשת" (Bogenplatz Bestimmung) ו"הבולאות הנעלה" לא רק לדעת אם הבול הוא אמיתי אלא גם את המועד שבו הודפס וכך להוכיח את מה שהגורמים הרשמיים אינם מודים בו, כלומר את קיומם של – הדפסים חדשים!
"בסוף יוני 1939 הגישו לי לבדיקה בלוקים של עשרה בולים בערך גבוה של 4, 5 ו-10 קרונות הבול", דיווחתי לשופט החוקר, "עצם העובדה שכל שלושת הערכים היו בעלי כיתוב בצבע אדום בהיר בלט לעין, משום שהכיתוב על הבולים הללו הוא בדרך כלל אדום כהה. בדיקה יסודית יותר הראתה שהכיתוב על הבולים אמנם היה מקורי. בכל זאת נאלצתי לקבוע את קיומם של סימנים מיוחדים בעלי השלכות ייחודיות, ואכן התברר שהכיתוב נעשה אחרי תקופה ארוכה שלוח ההדפסה היה מושבת זמן רב ואחרי ניקוי יסודי. בעוד שבכל הבולים שבדקתי עד אז מצאתי שהכיתוב בוצע קודם על הבולים בערך של 4 ו-10 קרונות ורק אחר כך על הבולים בערך של 5 קרונות (בגלל הפורמט החריג שלהם), הוכח בעזרת הבולאות הנעלה באמצעות הגדלה פי מאה שהכיתוב על עשרת הבולים בשלושת הבלוקים הללו, נעשה בדיוק באותה שעה! הבולים המקוריים הונפקו ב-29 במרץ ויצאו מן המחזור ב-17 באפריל. הבולים שהכיתוב עליהם נעשה בתחילת יוני בעזרת הלוחות המקוריים, הם אמנם אמיתיים אבל הוצאו אחרי המועד שבו פג תוקפם: הדפסים חדשים! זהו המצב העובדתי ואי אפשר לשנות בו דבר בדיעבד".
קיצרתי את ההרצאה שלי ככל שיכולתי כדי לא ליגע את השומע, שהוא כנראה הדיוט גמור בנושא זה, אבל דר' ויסט עקב אחרי ההסברים שלי בעניין גובר והולך, ועתה, כשהגעתי לסוף ההרצאה, הוא יושב שקוע במחשבות. רק עכשיו הוא מציע לי כסא לשבת עליו, קודם לכן עמדתי לפני השולחן. אני רואה במחווה זו עדות לכך שדברי שכנעו אותו.
אחרי מחשבה ארוכה פונה אלי השופט החוקר ואומר: "שכנעת אותי חלקית ואני נוטה לראות את שיטת העבודה שלך כמבוססת מבחינה מדעית. אבל גם אם נצא מתוך הנחה שהצדק אתך, הרי הקביעה שלך בדבר קיומם של הדפסים חדשים מבוססת רק על תיאוריה אחת ויחידה - הגם שיושמה הלכה למעשה. כיצד נוכל להביא עדות תקפה לגבי אי הנכונות של ההסבר של מיניסטריון התקשורת שיעמוד במבחן קבל עולם, גם עולמם של חורשי רעה?"
לאחר שיקול דעת החלטתי לצאת עם כל ההוכחות שבידי. עלי להודות גם בצעדים שנקטתי בהם שלא מאירים אותי דווקא באור חיובי.
"אדוני השופט החוקר", אני אומר עכשיו בנימה של הכחשה, "אני משוכנע במאה אחוז בנכונות הממצאים של הבדיקות שלי, אך דווקא משום שאני יהודי ומודע לתככים המכוונים נגדנו מכל עבר, אני נזהר במיוחד בבדיקות של בולי דואר. הואיל ומזכיר אגודת הבולאים המקומי, מר נ', שהוא קנאי ולא מעט אנטישמי, יצא נגדי מן ההתחלה וחרף תובנה טובה יותר שלו, הוא התייצב לימין המיניסטריון לתקשורת, ואני נאלצתי במקרה זה לחפש הוכחות להצהרות שלי שבשעת הדחק יוכלו לעמוד במבחן לפני כל ערכאה. לפני הופעת המונוגרפיה שלי אני עצמי הרגשתי שהתיזה שלי אמנם עומדת במבחן, אך במקרה של מחלוקת עם יריבים חזקים ממני, לא תהיה בהכרח בעלת תוקף מוכח. חיפשתי אפוא אחרי עדויות שאי אפשר לערער עליהן. הלכתי לבית הדפוס "סלובנסקה גרפיה" ((Slovenská Grafia - מהחלון הזה נראה בית הדפוס שממולנו - שבו נעשה הכיתוב על הבולים. הצגתי במשרד את תעודת המומחה שלי מטעם בית המשפט ואמרתי לפקיד המופתע: "אני בא מבית המשפט", בנעימה תקיפה הוספתי: "הראה לי את רשימת ההזמנות ואת ספר העבודה!" הספרים הוצגו לפניי ללא כל התנגדות. עד מהרה מצאתי הזמנה רשמית מסוף מאי לכיתוב "מדינת סלובקיה 1939" (Slovenský Štát 1939) על כמות מסוימת של בולים וציון ביצוע ההזמנה בתחילת יוני. ההוכחות האלו שכנעו אותי שתוצאות הבדיקה שלי זכו לאישור מלא ורק אז החלטתי להכריז על בולים אלה גם בספריי כעל מה שהם היו באמת: הדפסים חדשים".
אני מתבונן בשופט החוקר בהבעה ערמומית במקצת, שכן הופעתי בבית הדפוס בוודאי לא תיראה ראויה ביותר בעיניו. כמומחה לפלילים ידע להעריך את הצעדים בהם נקטתי וכשופט ידע לסלוח עליהם.
דר' ויסט לוחץ על כפתור ולקול הצלצול מופיע מיד קומיסר המשטרה ליד הדלת.
"קפוץ בבקשה מהר ל"סלובנסקה גרפיה", ממול, קומיסר, ותביא לעיוני לכמה דקות את ספר ההזמנות והעבודות של בית הדפוס", נשמעה הפקודה והפקיד ציית ללא עוררין.
לא עברו חמש דקות והספרים מונחים על השולחן לפני השופט החוקר. הוא מדפדף, קורא ורושם כמה הערות בתיק, אחר כך הוא מגיש את הספרים לפקיד הממתין.
"השימוע הסתיים", הוא אומר לקומיסר, "אתה יכול להחזיר את הספרים".
הפקיד מביט בנו מהוסס. השאלה, האם להעביר אותי למעצר לצורך חקירה או למעצר רגיל, כנראה מעסיקה אותו.
דר' ויסט מבין את השאלה שלא נשאלה: "הנחקר, מר קאופמן, חופשי ומשוחרר!" נשמעת ההוראה שלו, וכדי להדגישה קם ממקומו, הולך סביב השולחן ומושיט לי את ידו הימנית. "היה שלום ותהיה זהיר יותר! הפעם לא רק שהצדק היה אתך, אלא גם מזל היה לך, לכל הרוחות!"
אני קד קידה בתודה אילמת. אני חופשי....
כעבור כמה חודשים אני קורא בעיתונים ידיעה קצרה לפיה יועץ הממשלה, דר' ליצ'קו, מנהל מחלקת חותמות בולים (Postwertzeichen) במיניסטריון התקשורת נידון לשנתיים מאסר בעוון שימוש לרעה בסמכותו למטרות של התעשרות אישית. בעניין ההדפסים החדשים, או טיהור שמו של היהודי קאופמן שהותקף קודם לכן במאמרים בולטים לעין – אף מילה. הניצחון בו זכיתי בעזרתו של השופט החוקר האובייקטיבי, לא הועיל לי במאומה כפי שאפשר היה לחזות מראש. משפחתנו סולקה מהדירה שלנו ברחוב שטפניק ועכשיו אנו גרים בחדרון בפרוור של העיר. התעודה המאשרת את מינויי כמומחה מטעם בית המשפט נשללה ממני על יסוד החקיקה האנטי-יהודית. צעד אחר צעד מתגלגלת לה הטרגדיה של יהדות סלובקיה. גם המצב שלי ומצבם של אהוביי הורע באופן ניכר. הוא אמנם הוקל בזכות מאמציהם של כמה אנשים טובים, אבל אי אפשר להמשיך כך.....
היום, אחרי 25 שנה, שוב מונחת לפניי סדרת בולים עם הכתובת "סלובנסקי שטאט 1939", שהוטל עלי לבדוק אותה עבור חברה תל-אביבית למכירות פומביות. למראה בולים אלה אני נזכר שוב באירועים המרגשים מלפני רבע מאה. שרדנו - תודה לאל – ובקושי ניצלנו תודות לנסים רבים מספור. אנחנו חיים באושר בארץ אבותינו ולכולנו סיבות טובות להיות מרוצים ואסירי תודה. אבל בראותי את הבולים הללו שהשפיעו על גורלי, צצה מאליה השאלה: כמה סבל לא יתואר וקורבנות לאין ספור ניתן היה למנוע אילו היו באירופה בזמנו אנשים הגונים רבים יותר, כמו השופט החוקר, הדר' ויסט?...
קדימה »