תערוכת גאווה ב-מגדה תרבות מגידו  :  קול צבעי הקשת  2024

"קול צבעי הקשת" היא תערוכה ראשונה מסוגה המתקיימת במועצה אזורית מגידו, ומכילה בתוכה אמנים ואמניות מהקהילה הגאה וכאלו שאינם משתייכים לקהילה אך תומכים בערכי השוויון, הסובלנות והחופש שאנו שואפות אליו במרחב שלנו. העבודות מתייחסות ל"קול קורא" שהתפרסם וקרא לאמנים להציג עבודות בנושא שוויון וייחודיותם של כל צבעי הקשת - מטאפורה רחבה שבה שאפתי לאפשר רעיונות של הכלה במרחב הציבורי של כל אדם לפי ייחודיותו.

המרחב הציבורי קהילתי במועצה אזורית מגידו נוסד על ערכים של עבודה ושיתוף, אחווה ושוויון. ככזה הוא יועד להכיל את כלל האנשים ללא הבדל, ולהוות מרחב בטוח עבורם לשגשוג ופריחה. למרות שהקהילות במגידו ובכלל בקיבוצים בארץ נחשבים לחברות חילוניות וליברליות, הן גם מאופיינות בקווים שמרניים בכל הנוגע לקבלה והכלה של לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים וקווירים. לא אחת מתואר המרחב הקיבוצי ככזה שמעלה על נס את מי "שהולך בתלם" ומצטיין בהיותו ראש החץ המוביל את החברה הישראלית. דימוי האדם הזה אינו בהכרח מכיל בתוכו את קהילת הלהטב"ק.

“בשיח השגור, "מרחב בטוח" משמש לרוב לציון מרחב פיזי (חלל מוגבל או קבוע בזמן/מקום) המוגדר כסביבה פתוחה ומקבלת המובנית מתוך כוונה לאפשר לפרטים הנמצאים בה תחושת ביטחון אישי ואפשרות לביטוי עצמי מלא, ללא חשש מאלימות. "מרחב בטוח" הוא יחסי - לנוכחים, למקום, לזמן ולהקשר שבו הוא מתקיים, ונוגע לסוגיות ספציפיות כגון יכולת הכלה של מגוון תרבותי וכלים להתמודדות עם דיכוי במקום המאפשר זאת” ¹.

הגדרתו של המרחב כבטוח, אם כך, מסמנת את מהותו כמקום מקלט; כחלל שמהותו להציע פתרון, גם אם חלקי וזמני, לשגרה שאין בה ביטחון. מרחבים מסוג זה יכולים להתייחס לשעת מלחמה, כפי שכולנו מכירים את המקלט והממ"ד, אך גם בשעת שגרה, לקהילה הגאה יש צורך ב"מרחבים בטוחים" שכן המרחב הציבורי בכללותו אינו מגן עליהם.ן מפני אלימות מילולית או פיזית, או מפני הדרה ואפליה.

בשירה של חני כבדיאל, "הצהרות", מתוארת תחושת השחרור להיות כפי שאת.ה בזמן השהות במרחב כזה, שהכללים בו מוגדרים ומוסכמים, ומכילים את הייחודיות של המשתתפים.ות בו.

עם זאת, אנו עדות בשנים האחרונות לתהליך מבורך של שינוי בו משפחות גאות מתגוררות במועצה, ולהטב"קים מעורבים בקהילה במסגרות שונות כמו בתערוכה זו ובאירועים נוספים.

בתהליך לקראת הקמת התערוכה עלו בי השאלות: האם הקהילה שלנו במגידו יכולה להיות שוויונית באמת? האם קהילת הלהטב"ק יכולה להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה הכוללת? איך נוכל להיות בית עבור כולם ללא הבדל? איך נראית מועצה שהיא כולה "מרחב בטוח", או לכל הפחות מכילה בתוכה "מרחבים בטוחים" מוסכמים?