יצירתה של האמנית מתאפיינת כמסע מחקרי מעמיק, שבו היא חוקרת את החללים הנפערים בין אובייקטים, צורות וקומפוזיציות. תהליך בניית המרחב הרישומי בעבודותיה משמש עבורה כמטאפורה לבניית מרחב בחיים עצמם – יצירת יש מתוך האין.
צילה שואבת השראה משורשיה ומהחוויות שעיצבו אותה כבת לניצולי שואה. זיכרונות ילדותה, שבהם חוויות ותמונות נחרתו בזיכרונה, מהווים בסיס משמעותי ליצירתה. הוריה, שבחרו להסתיר ממנה את הטראומות והקשיים שחוו, השפיעו על עיסוקה המתמיד בנושאים של גילוי, הסתרה והשתקה. בנוסף, מוטיב התנועה המוגבלת וחוסר התנועה, המלווים אותה לאורך חייה, הפכו למאפיין בולט בעבודותיה – הם מבטאים תחושת לכידות לצד כמיהה לשחרור.
באמצעות שפת האמנות שפיתחה, היא מנסה לעמעם, לטשטש ואף לכסות את הנראה לעין. עבודותיה מייצרות תחושה של ספק, כאב וצער, המסתתרים מאחורי השכבות, בתהליך מורכב של הסתרה וגילוי. התהליך, יוצר חוויה חזותית ייחודית, הנעה בין אינטימיות לבין מחשבה מורכבת. יצירותיה מזמינות את הצופה לגלות רבדים נסתרים שמעבר למראה השטחי, תוך שהן משקפות חיבור מעמיק בין התרבויות והעולמות שבהם היא פועלת – משורשיה במסורת הדתית ועד המציאות החילונית העכשווית.
דיאלוג זה בין העבר להווה, בין ההסתרה לגילוי, מתבטא ברבדים העמוקים של יצירתה, שבהם היא חוקרת את המתח הקיים בין הקדושה למודרניות, בין העולם הדתי לעולם החופשי.
משפחתה משתייכת לשושלת שלמה גנצפריד ז"ל, מחבר "קיצור שולחן ערוך". כשעלו הוריה לארץ, לקח אביה על עצמו להוציא לאור מחדש את כל הספרים, זאת בנוסף לעבודתו ברבנות בתל אביב.
הקשר בין הדת היהודית, מונותאיזם ויצירה נוגע לעמקי התודעה של האמנות ויוצריה. ההבנה של המילים "אמן", "אמונה", "אמנות", "יוצר", "יוצרו" ו"יצירה" כמערך חוקים המעצבים את שפתו האמנותית של האמן, תוך הקבלה לדרך שבה אדם מאמין עוסק בתפילה — הכוללת ערכים של מותר ואסור — חושפת רבדים עמוקים המבהירים את הקשר בין חוקי האמונה הדתית לבין תהליך היצירה האמנותית. כאשר אנו מתבוננים באמן וביצירתו, מתגלה המערכת הערכית או החוקית שבתוכה הוא פועל ויוצר. הקשר הזה, בין היצירה ליוצרה, כמו גם לקיום ולאלוהות, משמש כעוגן מרכזי להבנת תהליך היצירה האמנותית לעומקו.
צילה פרידמן "המסע האמנותי שלי הוא מסע של חקירה פנימית, של התבוננות אל העבר והווה, וניסיון להבין את מקומי בעולם. הוא מסע של התמודדות עם מורכבות, עם כאב, אבל גם עם תקווה ויופי.
אבני הדרך המרכזיות: • התחלתי ליצור בגיל צעיר, זו הייתה האווירה בבית. וזו הייתה הדרך לבטא את רגשותיי ומחשבותיי ותקשורת עם מה שקשה להעביר במילים."
היא אמנית פלסטית , שהציגה בעשרות תערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם. היא בוגרת סדנת התחריט בכברי והמכללה לציור ופיסול ברמת גן.
תערוכותיה האחרונות של צילה פרידמן כוללות את "גוף ראשון. טבע שני", שהוצגה ב-2020 בביאנלה לאמנויות ולעיצוב במוזיאון מוז"א בתל אביב, ותערוכה ב-2018 במוזיאון ינקו דאדא בעין-הוד, תחת הכותרת "מה משתנה? 100 שנה ל"מזרקה" של דושאן", שהוקדשה לאחת היצירות האיקוניות של האמנות המודרנית.
במהלך השנים, עבודותיה זכו להכרה משמעותית, ובין היתר היא קיבלה את פרס מלגת שהייה ב-Cité Internationale des Arts בפריז בשנת 2012, פרס מטעם משרד החינוך והתרבות. בשנת 2008 הוענק לה פרס קרן רבינוביץ' לתמיכה באמנים, וב-2002 היא זכתה במקום השלישי בתחרות Art Ability 2002 במלווארן, פנסילבניה. פרידמן יוצרת ספרי אמנית, החל מ-2023 בפרויקט מתמשך תחת ׳ספרית המיניאטורות׳.
היצירות שלה משולבות באוספים חשובים, ביניהם מוזיאון פתח-תקוה לאמנות, מוזיאון יד ושם בירושלים, ומוזיאון ינקו דאדא בעין-הוד, שם שמור חלק מעבודותיה כאות להוקרה על תרומתה האמנותית.
פרופ' אסד עזי, צייר אמן , מתאר את יצירתה של צילה פרידמן ככזו המעמידה את עולמה הרוחני במרכז. לדבריו, יצירתה נטועה בעומק התרבות היהודית המסורתית שבה גדלה, אך בו זמנית מחוברת באופן ברור לעולם החילוני והעכשווי. עזי מציין כי עבודותיה מקיפות את הצופה בדימויים אניגמאטיים, אשר הבהירות והצמצום הצורני שלהם משמשים כאסטרטגיה מכוונת, שנראית כתחזות למגילות גנוזות. לדבריו, מדובר ב"טקטיקת שפה של לצעוק בקול אילם," המאתגרת את הצופה לפרש את המשמעות הטמונה ביצירות.
אסד עזי מדגיש שכל פרט ביצירתה של פרידמן, מהבהירות ועד לצמצום הצורני, אינו מקרי אלא מהווה חלק מאסטרטגיה אמנותית מוקפדת. בתיאורו, הוא מציין כי תהליך היצירה של פרידמן אינו עוסק בגאונות מבודדת או בוירטואוזיות אלוהית, אלא בתהליך מודרני יותר – מלאכת איסוף, עיצוב, הפקה ומיצוב. פרידמן פועלת כאוצרת של עצמה, מתווה את תערוכותיה כחלק מתהליך יצירה פוסט-רנסנסי.
"האמנית חושפת תהליכי יצירה עכשוויים," כותב עזי, ומדגיש את הפן האישי והיצירתי בעבודתה. הוא רואה באמנית לא רק יוצרת, אלא גם "מלהקת" את יצירותיה, מכוונת כל פרט בתהליך, ומיילדת את עבודותיה מתוך הריק, מהלא-כלום, תוך שהיא שואבת השראה מהעולמות השונים שבהם היא פועלת.
פרופ' אסד עזי, המגדיר את עצמו כצייר, משורר, ערבי, דרוזי, פלסטיני וישראלי, מהווה דמות ייחודית ופורצת דרך בנוף האמנות המקומי והבינלאומי. יצירותיו הוצגו בגלריות ובמוזיאונים מובילים בארץ ובעולם, ונמצאות באוספים חשובים, כגון מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב ומוזיאון העיר חיפה.עבודתו עוסקת במגוון נושאים מרכזיים: החמור כסמל תרבותי ופוליטי, האישה והזוגיות, אוטופורטרטים וציורי משפחה. יצירתו של עזי מהווה קריאה להתבוננות עמוקה בשאלות של זהות ושייכות, ולבחינת הנרטיבים התרבותיים המעצבים את חיינו.
יצירתה של צילה פרידמן משקפת את המתח ואת הרצון לפתיחות שבין החברה הישראלית לעולם הערכים היהודי המסורתי בתקופה מורכבת זו. יצירתה היא תהליך מחקרי פנימי,תוך הדגשה של צמצום צורני ומסתורין שמאפשרים לצופה למצוא את המשמעות ולקבל חוויה ויזואלית עמוקה. היא מאמינה כי האמנות יכולה לשמש גשר בתוך חברה חצויה, תוך עיסוק במאבקי זהות ושינויים בחברה הישראלית. בעבודותיה ניכרות סמליות בין המובן לחבוי והמוסתר , והיא מזמינה את הצופה לחקור את המורכבויות של זהות, אמונה, ערכים ותרבות דרך יצירתה.